לפני שבוע נסעתי לבית מלון ביחד עם המתוק שלי. המשפחה שלו הזמינה אותנו והיה לי ברור שנקפוץ על ההזדמנות. לא ישנתי בבית מלון מאז 2018, כשהוזמנתי להשתתף בפסטיבל תיאטרון בבייג'ין. ההפקה שילמה לי על השהות. רוב הזמן אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפנק בבתי מלון. אין לי תקציב לזה, כך שבדרך כלל אני מתארחת אצל חברים או לוקחת חדר ב-AIR BNB זול.
תמיד חשבתי שיש משהו סליזי בחדרים של בתי מלון, עם המיטה הרחבה והתאורה העמומה, וברור שזה מדליק אותי. מרגע ששמעתי שנוסעים לבית המלון הזה, התרגשתי. חיכיתי לרגע שבו ניכנס סוף-סוף לחדר, נעיף את המזוודות על הריצפה, נעבור פינה-פינה ונבחן יחד את כל המקומות האפשריים לעשות בהם סקס, כאשר כל רהיט יהפוך למתקן שעשועים פוטנציאלי, וישמש אותנו נאמנה.
השחלנו את הכרטיס בחריץ שבדלת, האור הקטן שליד הידית נדלק, והדלת נפתחה. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא המיטה העצומה והמזמינה שחיכתה באמצע החדר, מיטת "קיסר סייז", שהיא לא קינג, לא קווין, לא פרינס ולא פרינסס – קיסר, כי היא בגודל של אימפריה שלמה!
אני כל כך הולכת להזדיין על המיטה הזאת בכל פוזיציה וזווית אפשרית, חשבתי לעצמי, מסובבת את הראש כדי לבחון את שאר החדר. שתי מראות ענקיות כיסו את הקירות שמולנו. אני כל כך הולכת להזדיין בכל פוזיציה אפשרית, ולהסתכל עלינו במראה, גיחכתי לעצמי מרוצה. על השולחן הייתה מונחת קופסת שוקולדים זהובה ובפנים ישבו להם שלושה פרלינים אלגנטים. איזה חמודים! ממש רומנטי מצידם שהם הכינו לנו את זה, חייכתי, והלכתי להציץ על חדר האמבטיה המפואר.
שני חלוקים לבנים חיכו על גב דלת השירותים, כמהים לגופים ערומים שיתעטפו בהם. הרגשתי כאילו שכל פינה בחדר המלון הזה צועקת לנו, "תזדיינו כאן! ועכשיו כאן! וכאן!". אין בעיה בכלל, מלון יקר. ביקשת? קיבלת! רק אכנס רגע לפיפי מהיר ו... אוי לא! אוי לא! אוי לא! קיבלתי מחזור!
גברת וסת חצופה, לא יכולת לחכות יום אחד, רק אחד, כדי שאוכל לנצל עד תום כל מקום בחדר הזה? למה את תמיד מגיעה בתזמון הכי לא נוח? ועוד המצעים כאן כל כך לבנים... אז מה את אומרת לי בעצם? לפרוס מגבת? אבל גם המגבות כאן כל כך לבנות, וגם האמבטיה לבנה. והכורסה. והחלוקים. למה הכול פה כל כך לבן, ולמה אני לא מצליחה להגיע לכזה לובן כשאני מכבסת את הבגדים שלי בעצמי? ריכוז, יובל! תתרכזי!
באותו הרגע הבנתי שאני לא באמת יכולה להיות מופתעת. לאורך כל הנסיעה הייתי עצבנית, רעבה, חיכיתי שמישהו יריב איתי וזללתי פחמימות. ועדיין, הופתעתי. כבר 15 שנים שאני מופתעת בכל פעם שהווסת מגיעה לביקור, וזה ככל הנראה לא הולך להשתנות.
דם במגרש הכדורעף
את הווסת הראשונה שלי קיבלתי בגיל 14 וחצי, דקות ספורות לפני משחק חוץ בכדורעף. רגע אחרי שהתחממנו, הרגשתי פתאום תחושה נוזלית ומוזרה שטרם חוויתי. רצתי לשירותים, נעלתי את הדלת, הורדתי את המכנסיים והתחתונים - שיט! התחתונים שלי היו ספוגים בדם. נבהלתי.
מה עושים? מה עושים? בעוד רבע שעה יתחיל המשחק, ואני תקועה פה בשירותים עם פות מדמם ותחתונים מוכתמים. לקחתי שובל ארוך של נייר טואלט וגלגלתי אותו לכדי רצועת נייר עבה. דחפתי אותו לתחתונים, ויצאתי החוצה לשאר הבנות מהקבוצה.
תהיתי ממי לבקש עזרה, מישהי שלא תצחק עליי. היה לי ברור שהיא צריכה להיות דיסקרטית, בעלת טאקט, אחת כזאת שלא תצעק פתאום בקול, "בנות! יובל קיבלה מחזור! למי פה יש תחבושת?" ותביך אותי. לבסוף, ניגשתי אל אחת הבנות שנראתה לי מפותחת מספיק, ושאלתי אם יש לה תחבושת או משהו בסגנון. הייתה לה. האינטואיציה שלי צדקה. היא הוציאה מהתיק משהו שנראה כמו שקית ניילון רכה בצבע ורוד, החביאה אותה בדיסקרטיות מתחת לכף ידה, והושיטה לי בחשאי.
לקחתי את הניילון הרך ודחפתי אותו בזריזות לכיס המכנסיים, כדי שאף אחד חלילה לא יראה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תתלווה איתי לשירותים. השבתי בחיוב, וכך הלכנו יחד בצעדים מהירים, ספק צועדות, ספק רצות. נכנסתי לתא השירותים, וידאתי שנעלתי אותו טוב-טוב, והורדתי את המכנסיים. בידיים רועדות, הסרתי את הניילון מגב התחבושת, והדבקתי אותה במרכז התחתונים.
תהיתי האם מיקמתי אותה טוב מספיק? ואיך בכלל יודעות? הרמתי את התחתונים. זה היה ממש לא נוח, והרגשתי כאילו שהלבשתי לעצמי חיתול. מה, עם זה אני אמורה להסתובב עכשיו כל חודש?! חצי מהחיים? האם אתרגל לזה מתישהו?
"יובל! קוראים לנו למגרש! את מוכנה?" החברה לחשה לי מעבר לדלת.
"כן, נראה לי שסיימתי", השבתי ויצאתי מהתא.
"רואים משהו?" שאלתי וסובבתי אליה את ישבני.
"כלום. הכול בסדר. בואי", היא אמרה, וכך עליתי למגרש. במהלך כל המשחק פחדתי שייראו שאני מדממת, והזזתי את התחתונים בחוסר נוחות שוב ושוב ושוב.
אין לנו ילד, אבל יש דם. המון דם
"ממי? ממי?" צעקתי לו מהשירותים.
"אה?" הוא השיב בצעקה.
"קיבלתי".
"מה?" הוא שאל. נו באמת, מה ב"קיבלתי" לא מספיק ברור?!
"אין לנו ילד".
"אה, מדהים!"
"כן, אבל".
"מה הבעיה? לא הבנתי. זה טוב, לא? הרי כל כך פחדת מהיריון לא רצוי".
"אני במחזור! אני מדממת! יורד לי דם מהכוס!"
"נו? ו...?"
"אז אי אפשר להזדיין". הרגשתי שתקוע לי גוש של בכי באמצע הגרון. התחלנו, מה שנקרא. עונת המחזור נפתחה באופן רשמי.
"למה לא?"
למה לא באמת? כי זה מגעיל. זה מלוכלך. כל הזין שלך יתמלא בדם, כל המצעים יתלכלכו".
"אז נשים מגבת, מה הסיפור?"
"אבל המגבות כאן כל כך לבנות!"
"יובל, מה אכפת לך? הם יכבסו אותה".
"כן, אבל הם יראו שהיה עליה דם".
"מה אכפת לך מה הם יחשבו? הם לא מכירים אותך. את מתביישת מהמחזור שלך? אני לא מתבייש ולי זה לא מפריע", הוא אמר והתיישב לידי על רצפת השירותים, מביט בי ברכות. מה כל כך מפריע לי? האם זה מפריע לי כי לבני הזוג הקודמים שלי זה הפריע? או שהרתיעה היא שלי?
"תראה, יש המון דם ואם נחליט ללכת על זה, אני חוזה ועדת חקירה שתגיע הישר לזירת הרצח. 'בחדר 215 נמצאו ראיות לרצח. המצעים שותתי דם, נראה שהתרחשה כאן שחיטה'", חייכתי אליו, אך המשכתי לתרץ. הוא צחק.
"אך אין מה להיבהל", הוא חיקה את קולו של השוטר המדומיין, "בסך הכול מדובר בבחורה במחזור'. בקיצור, ממי, תחליטי את מה באמת בא לך לעשות". חשבתי רגע, ואמרתי לו, "בוא". הורדתי את המים, הוא תפס מגבת, ויצאנו מהשירותים.
הוא פרס את המגבת, דחף והפיל אותי עם גבי על המיטה, רכן מעליי והחל לנשק אותי במעלה הירכיים. זה היה נעים והתמסרתי. הוא עלה יותר ויותר למעלה, הגיע כמעט עד המפשעה, והתקרב עם הלשון בליקוק עדין לכיוון השפתיים החיצוניות שלי. "אתה בטוח?", לחשתי. "בהחלט", הוא ענה והמשיך במלאכה.
