פרק 4 חלק ב'
"אפשר להזמין אותך למשקה?" אני שומעת קול גברי מאחוריי ונדה בראשי לשלילה בלי להביט בו אפילו. הטרף שלי הבחין בכך ועיניו מצטמצמות ברוגז. קנאה היא רגש כל כך מוזר והרסני, והיא בדיוק מה שאני זקוקה לו כדי לטוות סביב הטרף שלי את קורי הארס שלי.
בת הזוג שלו מנסה להבין מה גזל ממנה את תשומת הלב שלו וסוף-סוף מבחינה בי. היא נראית מזועזעת וזורקת את המפית שלה על השולחן. הגבר מסתובב אליה, אומר משהו שאינני מצליחה לשמוע והיא נעמדת וצועדת בצעדים נמרצים לחדר הנוחיות.
אני לא מופתעת שהגבר לא מחכה ונעמד עוד לפני שהיא נעלמת. הוא חוצה את המסעדה בהליכה בטוחה ולא מסיר ממני לרגע את עיניו. כשהוא במרחק שתי פסיעות ממני אני מסתכלת על השעון, נאנחת ומסובבת אליו את גבי. הצל שלו מסוכך עליי וכף ידו מונחת על גבי בליטוף עדין ואז מתרחקת. הוא דמיין את מגעו של עורי ועכשיו קיבל טעימה.
"אני כל כך מצטערת", אני אומרת כשאני מסובבת אליו את ראשי ומעפעפת בעיניי במבוכה מזויפת. הוא נאה יותר מקרוב וריח מי הקולון שלו עדין. "לא מנומס האופן שבו נעצתי בך מבטים, אתה... אתה מזכיר לי מישהו מהעבר. מישהו שהיה כל כך חשוב לי".
"אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך", הוא אומר במבטא איטלקי מעודן ומביט בפניי כמהופנט. "מהרגע שהבחנתי בך אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך. כאילו שכישפת אותי".
"אתה לא חושב שזה מוזר שאנחנו בכלל לא מכירים ובכל זאת אני מרגישה שרק שנינו נמצאים במסעדה הזאת?" השפה התחתונה שלי רוטטת ואני נושכת אותה.
"לא", הוא מצמצם את עיניו ומחליק את אגודלו על עיקול הסנטר שלי. "אני בטוח שהגורל רצה שניפגש כאן הערב ואין סיכוי שאת יוצאת מכאן בלעדיי".
הברמן נעמד מולנו אך אף אחד מאיתנו לא מתייחס אליו.
"גברתי, אני מתנצל על ההפרעה אבל הגבר שיושב בקצה הבר מעוניין להזמין אותך למשקה".
"תביא לה משקה נוסף ואני אשלם את החשבון שלה", הגבר עונה בקשיחות במקומי.
אני קדה קלות בראשי ואז מסתכלת בשעון.
"מתנצלת, לא הבחנתי בשעה, אני חייבת ללכת". אני מושכת מהדלפק את תיק היד שלי ומחליקה על גופו בזמן שאני יורדת מכיסא הבר. שרירי החזה שלו נרעדים והוא אוחז במרפק שלי ומרתק אותי למקומי, צמוד אליו.
"את לא יכולה ללכת", הוא אומר בבהלה. "תני לי כמה דקות ואצטרף אלייך".
ניחוח הבושם הנשי מבשר לי שבת הזוג שלו הצטרפה אלינו ואני נסוגה מעט לאחור. הוא עדיין לא משחרר את האחיזה שלו.
"פדרו?" היא נדחקת קדימה ומביטה בכף ידו שאוחזת בי. "מה קורה כאן? אתה מכיר את האישה הזאת?"
"איזבלה, תחזרי לשולחן שלנו", הוא מסנן בשפתיים חשוקות.
"פדרו", היא אומרת בקול מתחנן ומניחה את ידה על כתפו. טבעת היהלום על האצבע שלה מאשרת לי שהטרף מאורס. הוא מנער את כתפו וכף ידה נשמטת לצד גופה.
"אני מתנצלת שהפרעתי לכם בארוחה הרומנטית". אני משפילה לרגע את עיניי ואז חוזרת לנעוץ בו מבט נסער. "אני באמת חייבת ללכת. חשבתי שאתה מישהו שהכרתי ו..."
"לא הפרעת ואת לא יכולה ללכת". הוא מצמצם את המרחק בינינו וגופינו נושקים זה לזה.
אני שומעת את גניחת ההתייפחות של בת הזוג שלו ומסתובבת. הוא חזק ואני לא מצליחה להתנתק מהאחיזה שלו.
"תני לי את מספר הטלפון שלך", הוא לוחש באוזני. "אסיים כאן ואצטרף אלייך".
"אתה מאורס". אני מרימה מעט את קולי כדי שבת הזוג שלו תשמע אותי.
"לא... אני כבר לא. זה לא מה שאת חושבת".
היפחות מתגברות ואני מחייכת לעצמי בסיפוק. מהרגע שלכדתי את הטרף גרמתי לו לחוש בלבול, רוגז, קנאה, תשוקה ועכשיו טלטלתי את עולמו וריסקתי את המציאות שלו. הוא שבוי בקורי הארס שלי. המשימה הושלמה.
"אני חייבת ללכת".
אני מנענעת את ראשי ומנסה להתרחק ממנו. הוא לא מרפה. אני מנסה שוב אך הוא מהדק את האחיזה בכף ידו האחרת.
בשלב הזה היה הליווי שלי מהסוכנות נחלץ לסייע לי, אך הפעם אני לבד במערכה.
"פדרו, אני חייבת ללכת". אני מנסה לנער את זרועי בלי ליצור סצנה מביכה.
"אני אבוא איתך". הוא נשמע כל כך מבולבל ונואש.
הצינה שעוטפת אותי מבשרת לי שהסיוע בכל זאת הגיע ואני נאנחת בהקלה כשאיש הקרח נעמד מולי. הקרחונים שלו צלולים ומבשרי רעות.
"גמרת לשחק?" הוא שואל בקרירות.
אני מהנהנת במרץ ועיניי מתחננות. הוא ממקד את מבטו בדמות של פדרו שצמוד אליי מאחור.
"תניח לה", הוא מבקש בשקט אך בתקיפות.
"מי אתה, לעזאזל?" פדרו מהדק את אחיזתו.
"אני אהיה הסיוט שלך אם לא תוריד ממנה את הידיים שלך". גוון קולו של איליה שולח רעד בעמוד השדרה שלי ואחיזתו של פדרו מתרופפת. אני מצליחה להשתחרר ממנו וקורסת אל גופו של איש הקרח.
"שמור מרחק", פוקד עליו איליה ועוטף בזרועו את המותן שלי. בלי לומר מילה נוספת הוא מסובב אותי ומוביל אותי אל היציאה.
אני שומעת את ההתייפחות של האישה, אני שומעת את תשובותיו הכעוסות של פדרו ואני שומעת את הלמות ליבי. בזה הרגע ריסקתי את העולם שלהם אך איני חשה שום תחושת צער. אני לא חשה דבר מלבד הקלה. שמונה שנים עברו אך לא איבדתי את הקסם.
אנחנו יוצאים מהמסעדה והדלת מאחורינו נפתחת שוב. גוף גדול מתנגש בנו ואני מרגישה את שרירי הזרוע של איליה נמתחים.
"קתרינה?" האיש שעומד מולי אוחז בטלפון הנייד שלו ומתנשף בהתרגשות. הלב שלי מחסיר פעימה. "חשבתי שזיהיתי אותך כשנכנסת למסעדה". הוא מנופף בטלפון ובוחן אותי. "אני לא מבין, שמעתי שנהרגת בשריפה. גרגורי היה מרוסק".
"אני חושבת שאתה מבלבל אותי עם מישהי אחרת", אני עונה בחיוך וממצמצת בבהלה כשהוא ממקם את הטלפון מולי ולוחץ על לחצן המצלמה.
"אי-אפשר להתבלבל בברבור של גרגורי".
הוא בוחן את התמונה בהנאה. אני מסיטה את מבטי בחדות אל איליה. הקרחונים שלו חסרי הבעה ואז זרועו נשמטת ממותניי. "לכי להסתכל בחלונות הראווה של החנויות. אולי תמצאי משהו שמוצא חן בעינייך ואני אנהל שיחה עם הגבר הזה שחושב שהוא יכול לצלם נשים שהוא לא מכיר".
הוא דוחק בי לצעוד אל המדרכה הנגדית ואני מתחילה ללכת אך לא מפסיקה להסתכל עליהם. איליה מתקרב אל הגבר ואוחז במפרק כף ידו. הוא מעקם אותו בזווית משונה עד שהטלפון נופל לרצפה והגבר פולט יללת כאב. היד השנייה של איליה מתהדקת סביב עורפו של הגבר ואגודלו נלחץ אל נקודה בצווארו שגורמת לעיניו להיפער ולחרחור מוזר לבקוע מגרונו.
זרועו של איליה נמתחת. גופו של הגבר מתרומם ורגליו מתנדנדות באוויר. תוך שתי שניות הם נעלמים בסמטה החשוכה ואני נשענת על עמוד התאורה ובוהה בכניסה לסמטה.
איליה יוצא מהחשכה, עמידתו זקופה והליכתו רגועה ואני מבינה לגמרי מדוע זכה בכינוי איש הקרח. מזג האוויר אמנם חם ויבש אבל כשהוא פוסע קדימה הטמפרטורות סביבי צונחות.
"ראית משהו שמוצא חן בעינייך?" הוא מביט בי אך נדמה לי שהוא מביט דרכי.
"לא ממש", אני ממלמלת והוא מניח בטבעיות את זרועו סביב מותניי ומוביל אותי בחזרה אל המלון.
השוער פותח עבורנו את הדלת וכשאנחנו נכנסים למעלית אני שואפת אוויר מלוא הריאות.
"לא ידעתי שאתה חמוש כשיצאנו למסעדה".
"אני לא".
"אז לא חיסלת אותו?"
"חיסלתי".
"אבל אם אתה לא חמוש אז איך..."
"לוליטה..." הוא אומר את הכינוי שלי ומגחך, "חיסול בירייה זו המתת חסד. הוא זכה בחיסול קצת יותר אגרסיבי".
דלתות המעלית נפתחות בקומה שלנו ואני מחליטה להימנע משאלות נוספות. אנחנו נכנסים אל הסוויטה ואני מתיישבת על הכורסה וחולצת את נעלי העקב. שמונה שנים בלעדיהן באמת לא גרמו לי להתגעגע אליהן.
"כנסי לחדר שלך". איליה פוקד עליי וניגש בחזרה אל דלת הכניסה. "יש במגירה אוזניות. תאזיני למוזיקה או שתחברי אותן לטלוויזיה".
"מה?"
"אחרי חיסול אני צריך לפרוק את האנרגיות. אני אארח בחדר שלי בחורה או שתיים בשעות הקרובות ואת תתני לי פרטיות".
"אתה מביא לכאן זונות?" אני מעווה את פניי בסלידה.
"אני נראה לך כמו מישהו שצריך לשלם כדי להכניס בחורה למיטה שלו?" הוא מגלגל את עיניו ועוזב את הסוויטה.
אני נכנסת לחדר שלי ופושטת את השמלה. אני עוברת לחדר הרחצה ונכנסת למקלחת. כנראה שלכל אחד מאיתנו יש טקס שהוא מבצע בסיום משימה. הטקס שלי הוא ניקיון. אני מקרצפת את גופי בסבון במשך דקות ארוכות ומסתכלת על הקצף שזורם במורד בטני ומשם אל ירכיי ואל כפות רגליי עד שהוא נעלם בפתח הניקוז.
תחושת הניצחון שליוותה אותי בזמן שיצאנו מהמסעדה נעלמה ומועקה תופסת את מקומה. חינכתי את הבן שלי להיות אדם טוב. לכבד את האנשים הנקרים בדרכו ולהפגין חמלה. אין שום דבר טוב או רחום במה שעשיתי הערב. שטיפת המוח שעשו לי בסוכנות התפוגגה והאמונה העיוורת במה שהתבקשתי לעשות כבר לא קיימת.
למדתי עם השנים שאני רק כלי במשחק של שליטה וכסף ושאין שום מטרה נעלה במשימות שלנו. הייתי כל כך מרוכזת בהישרדות שלי וביישום המטרות שלהם שרק כשהבנתי שאני בהיריון והרגשתי בפעם הראשונה את החיים שנוצרו בתוכי, הלב שלי החל לפעום.
אני סוגרת את הברז ושומעת צעדים וצחקוקים נשיים מהמסדרון.
ליבי מזכיר לי את הגעגוע המייסר לבני ואני מעסה את החזה שלי ונוזפת בעצמי. אני חייבת להדחיק את הכאב הזה עד שאסיים את המשימה. אני חייבת להיות צלולה ומרוכזת ולעשות כל מה שצריך כדי לגבש אסטרטגיה.
אני לובשת את החלוק ומתיישבת על המיטה, ואז מוציאה את האוזניות מהמגירה ומחברת אותן אל השקע בקיר. הצחקוקים של הטרף של איליה פוסקים ומתחלפים במלמולים של תשוקה. הבחורה פולטת קריאת בהלה ואז גונחת. אני משערת שהוא זרק אותה על המיטה וכעת התחיל לענג את גופה.
אף פעם לא עינגו אותי אבל לימדו אותי כיצד לגעת בעצמי כדי שהגוף שלי יצליח לקלוט את הגבר שכובש אותי. רק כמה נגיעות כדי שאהיה רטובה מספיק להוכיח לו שהגוף שלי משתוקק אליו. זה לא תמיד עבד עם גרגורי אבל הוא היה כל כך משולהב שלא הבחין בסלידה שלי.
הגניחות שלה מתגברות ונשמעות כמו יללות של חיה פצועה. אני מטלטלת את ראשי ומעווה את פניי בבוז. אישה לא אמורה להישמע ככה במיטה. אני מניחה את האוזניות על ראשי, מאתרת ערוץ מוזיקה ומגבירה את הווליום. אני ממקמת כמה כריות מתחת לראשי ונשכבת.
"תני לגבר להרגיש שהתשוקה שלך לא מתפוצצת ברגע שהוא נוגע בך", אני לוחשת ועוצמת את עיניי. "תני לו לשמוע גניחת השתוקקות חלושה כדי שיחשוד שאת מנסה לשלוט בעצמך". אני פותחת את פי ומזייפת גניחה חלשה. "ואז תבקשי ממנו להתפשט מולך. תגידי לו שאת רוצה לראות את הגוף שלו. הגוף שכרגע שייך רק לך". אני פושטת את ידיי לצדדים ומחייכת. "בזמן שהוא מתפשט העיניים שלך צריכות לעקוב אחר האצבעות שלו, ותנשכי את השפה כשהוא מגיע אל אבזם החגורה".
אני נושכת את השפה ומזייפת גניחה נוספת. "תלטפי את עצמך כשהוא מסיר את התחתונים ותראי איך עיניו מצטעפות בתאווה". אני מחליקה את אצבעותיי על עצם הבריח שלי. "ועכשיו כשהוא מסתער עלייך תשלטי בגניחות שלך ותוסיפי קריאות הלל לביצועים שלו". אני מקמרת את גבי, מצמידה את האוזניות לאוזניי ומשחררת גניחה קולנית. "אההה... כן, בדיוק כאן. אתה יודע בדיוק איך לגעת בי". אני גונחת חזק יותר. "כן. ככה אני רוצה אותך. אני רוצה להרגיש את כולך. אני כבר לא יכולה לחכות שתיכנס אליי. אני כל כך רטובה בשבילך. כן, בדיוק ככה. אההה..."
קול רועם של דלת מתנפצת אל הקיר גורם לי לפקוח את עיניי ולהתיישב בבהלה. איליה עומד בפתח כשעל גופו תחתוני בוקסר שחורים בלבד, שרירי החזה שלו בוהקים מזיעה והקרחונים שלו נראים אדומים כאש. זרועו מושטת קדימה והאקדח הכסוף שלו מכוון לראשי.
"מה קרה?" אני מסירה את האוזניות ומושכת אליי את השמיכה.
"מי נמצא כאן איתך?" הוא מסיט את ראשו לכיוון חדר הרחצה ולפני שאני מספיקה לענות הוא בועט בדלת ומתפרץ אל החדר.
"אין כאן אף אחד". אני נעמדת ומהדקת את חגורת החלוק. "אני מקשיבה למוזיקה כפי שביקשת".
הוא מצמצם את עיניו ובוחן אותי בשקט.
"שמעתי קולות". הוא מתקרב אליי ואני נסוגה לאחור. הוא מתקרב עוד וגבי נצמד אל הקיר.
"איפה אתה?" בחורה ברונטית עירומה נכנסת לחדר שלי וכשהיא מבחינה בנו היא מסתירה את החזה שלה בכפות ידיה. "אתה חוזר למיטה או שאנחנו ממשיכים את החגיגה גם איתה?"
"תתלבשי ותעופי מכאן", הוא אומר ומניח את זרועו לצד ראשי. חוסם לי את טווח הראייה.
"אבל רק התחלנו", היא מייללת. "זה לא יפה שאני גמרתי אבל עדיין לא גרמתי לך לגמור".
"איזו שקרנית טובה היא". אני מחניקה צחוק ורואה את שרירי הזרוע של איליה נרעדים.
"תתלבשי ותעופי מכאן".
הוא חובט באגרופו על הקיר והיא משתנקת ובורחת אל החדר שלו. אני שומעת אותה מסננת קללות בספרדית ואז את נקישות עקביה במסדרון. דלת הסוויטה נפתחת ונטרקת והגוף שלי עדיין ממוסמר לקיר.
עכשיו תשומת הלב שלו מופנית אליי והוא נראה כועס במיוחד.
"לוליטה, איזה משחק את משחקת?" הוא שואל בשקט כשעיניו נעוצות בשלי.
"אני לא משחקת, אני מתאמנת". אני דוחפת את החזה שלו ומצטמררת כשבמקום להרגיש את הצינה הקבועה שנושבת ממנו אני חשה גל חום שזורם מכף ידו אל גופי.
"הרגשת את זה?" הוא לוחש באוזני.
"אממ... כן", אני משיבה בבלבול.
"יופי". הוא מזדקף ושפתו מתעקלת בחיוך זדוני. "זה בדיוק מה שתרגישי כשקליע האקדח שלי יחדור אל הרקה שלך".
הוא יוצא מהחדר ומותיר אחריו נחשול של צינה קפואה.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
המשך בשבוע הבא
