נכנסנו לבית הקפה נרגשים, מהוססים, חוששים. הסתכלנו לצדדים וראינו אותה. היא נראתה קצת אחרת אבל יותר טוב מהתמונה ששלחה לנו. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. חייכנו האחד לשנייה והלכנו לקראתה. היא הסתכלה עלינו מתקרבים, זיהתה, חייכה חיוך מבויש וחיכתה שנתיישב.
זה התחיל די בנאלי. שיחת מבוכה שכזו. איפה גרים, במה עובדים, כמה זמן לקח למצוא חנייה, איזו תנוחה את הכי אוהבת. לא, זה בעצם הגיע מאוחר יותר. ממשיכים בפטפוטים, מזמינים דברים קלילים, כבדות היא לא חלק מהערב הזה. האלכוהול זורם, שלושה אנשים שתוך שעה יחלקו ערב של סקס לוהט. סיפור די רגיל סך הכול.
השיחה ממשיכה. כל אחד מאיתנו חצי נוכח, חצי חולם. מודעים למסלול של כל טיפת רוק שנבלעת. מרגישים כל שערה שלא במקומה. אפשר לספור כל חלקיק אוויר בינינו לבינה מרוב שהוא מורגש. נראה לי שהיו שם 8,234 חלקיקי אוויר שרק חיכו שנחצה אותם למגע הראשוני, אבל ייתכן שהתבלבלתי כי היא בדיוק הסתכלה על האיש שלי במבט של "בוא תיקח אותי עכשיו, בייבי". אולי בעצם במבט קצת אחר, כי "בייבי" זה כבר של זקנים כמונו, והיא בקושי בת 30.
ותוך כדי הוא לא מפסיק ללטף אותי, ואני יודעת שהוא תוהה אם מותר לו להתחיל ללטף גם אותה. וזה עושה לי את זה, אבל זה גם מפחיד. אני מסתכלת עליו במבט מלא כמיהה והוא בוחן אותי כמו בלילה ההוא שנפגשנו ברישיקש, מבט שלא ראיתי הרבה זמן. מבט של ריגוש פסיכי כזה, מלא בראשוניות ומסתוריות וגילוי. האם זה מה שצריך לקרות כדי לעורר את הרגש הזה?
למה לפתוח את כל הטוב הזה?
חוזרת עם עצמי אחורה בזמן. 10 שנים אחורה בזמן. מי חשב כשהתחתנו, כשהבטחנו בלעדיות זה לזו, שנמצא את עצמנו בסיטואציה הזו? זוג צעיר, בחתונת החלומות, מבטיחים אהבה ואמונים זה לזו מול כמה עשרות חברים טובים ובני משפחה שנסעו שלוש שעות בשביל לחגוג איתנו במקום האהוב עלינו במדבר. הרגשנו בעננים, וידעתי בביטחון מלא שהוא הגבר של חיי, שהוא אהבתי חיי וכל הקלישאות גם יחד.
היינו מאוהבים אז ואנחנו מאוהבים היום. לא מאוהבים סימון וי "צריך-לומר-את-זה-מאוהבים". לא כזה. מאוהבים על מלא. אני מסתכלת עליו ומודה שהוא בחר בי מכל הנשים, והוא מסתכל עליי ומודה למזלו הטוב יום-יום. מאוהבים על אמת. אני עדיין נמשכת אליו וחושבת שהוא אחד הגברים הלוהטים עלי אדמות. הוא עדיין מצחיק אותי. החיבוק שלו הוא עדיין מקור הנחמה המרכזי שאני צריכה בחיי. אני עדיין רוצה לחוות את חיי כשהוא לצדי, נותן לי יד חזק, ואני יודעת שזה הדדי.
צפו: שלי ורוד עם עצות לזוגות שרוצים להתנסות בשלישייה
אז למה? למה לפתוח את כל הטוב הזה לעוד מישהי שתצטרף אלינו? למה לחפש עוד ריגושים? למה לחפש צרות? אלה השאלות שאני שואלת את עצמי בראש מהיום שבו התחלנו לדבר על פתיחת היחסים. יש כזה חשש גדול מהלא נודע, והנודע הוא טוב, טוב מאוד אפילו. אז בשביל מה?!
זה התחיל כשהתאהבתי בכרמל. אירוע שהפחיד אותי מאוד. איך אני יכולה להימשך כל כך ולרצות כל כך את החבר הכי טוב שלו? הרי רק לפני שנה התחתנתי עם אהבת חיי. אז נקטתי בטקטיקה הכי טובה שלי – התקרבתי אל כרמל עוד יותר. לא בשביל שיקרה משהו, אלא בשביל לגלות שהוא לא מושלם ואז ירד לי ממנו.
זה לא עזר. גיליתי שכרמל לא מושלם ורציתי אותו עוד יותר. אחרי שלוש שנים הגיע גלעד. לשמחתי, את גלעד פגשתי רק להשתלמות של יומיים, במהלכה לא הפסקנו לעשות עיניים ואז הוא נעלם מחיי. ואז הגיע אלון. אלון הקולגה שלי שאני רואה כל יום יותר מאשר את האיש שלי אלון. גם לאלון התקרבתי כי לא יכולתי שלא, גיליתי שהוא לא מושלם ואז צירפתי אותו אלינו לשלישיות כמעט כל ערב, בדמיון שלי.
ברוכים הבאים לעולם שכולו קסם
כבר מתחילת הדרך סיכמנו בינינו שמותר לפלרטט, אז פלרטטנו. שנינו כל כך טובים בזה, אז למה להפסיק כישרון טבעי שנולדת איתו? אחר כך סיכמנו שמותר להכניס אחרים למיטה בדמיון. אז דמיינו. גם בזה היינו טובים להפליא. שנים של ניסיון הובילו לדמיון מחרמן ביותר. אין מה לעשות, אימון מביא לתוצאות.
ואז הגענו לשלב הבא. לצרף או לא לצרף? זאת השאלה. האמת שבהתחלה הדיון היה אם לפתוח או לא לפתוח את הזוגיות. התחלנו לחקור פוליאמוריה – אבל לפתח מערכות יחסים עם אחרים בזמן שיש לך שלוש ילדות קטנות בבית, נשמע בלתי אפשרי. למי יש זמן לשמוע על עוד צרות של אחרים? לא מתאים. חוץ מזה, אומנם המחשבה עליו עם מישהי אחרת מדליקה אותי, אבל המחשבה שהוא מתאהב במישהי אחרת מפחידה אותי. וגם אותו.
אז אולי רק מערכת יחסים פתוחה? כזו שרק עושים בה סקס עם אחרים ואחרות, אבל שומרים אמונים רק האחד לשנייה? יאללה, בסדר. דיברנו על זה ודיברנו על זה, אבל לא העזנו. המחשבה שהוא שוכב עם מישהי אחרת בזמן שאני מנגבת קקי לקטנה הייתה בלתי נסבלת בעיניי. אבל גם לחשוב שאני עכשיו עם מישהו אחר כשהוא לא חלק מהסיטואציה היה קשה. אז הבנו שאנחנו לא רוצים בנפרד, ושגם את זה, כמו עם רוב החוויות המרגשות בחיינו, אנחנו רוצים לחוות ביחד.
אז שלישייה. או-קיי! מגניב, מסעיר, מחרמן. יאללה, שלישייה. אבל איך עושים את זה? זוג פריפריאליים שנרדמים בשמונה בערב אחרי הרדמות. איך מוצאים לעזאזל מישהי או מישהו שמעוניינים להצטרף לזוג חרמן שרק רוצה לתבל את הסקס שלו? איך נמצא מישהו או מישהי ששנינו נימשך אליה? או אליו? ובכלל, האם זה יהיה מישהו או מישהי?
כי בתוך כל הדיונים האלה, גילינו כמה שנינו סטרייטים להחריד. הכי לא באופנה. הוא לא מצליח לדמיין את עצמו עם גבר ("מה נעשה? נשחק בסייף?"), ואני ממש לא מבינה מה הריגוש מזוג מצילתיים כשאני רוצה להשמיע גונג רק מהמקל לבדו.
ובכל זאת, התייעצנו וזה. מצאנו מכרה שמסתבר ששוכבת עם זוגות (מי ידע שזה כזה נפוץ?) והפצצנו אותה בשאלות. מסתבר שנשים אמורות להיות פלואידיות יותר במיניות שלהן, או לפחות יותר בטוחות בה, כך שהן מרגישות יותר בנוח עם נשים אחרות, גם אם הן סטרייטיות. גברים אומנו להיות מאוימים מלהיות עם עוד גבר במיטה, אז היא המליצה שנתחיל עם אישה.
פותחים חשבון טינדר בדמות של זוג. Corona couple 35 קראנו לעצמנו. תמונות מחמיאות של ישבנים. את כל הצלוליט טשטשנו. נתונים מאוד מחרמנים על כל אחד מאיתנו (היא: חובבת מוזיקה וטיולים, הוא: חובב צלילה ושינה), ועכשיו מחכים. ואז מתחילות להגיח בקשות. עושים ימינה ושמאלה באצבע. בטינדר, כן? עד שמגיע המאץ' הראשון. איזה ריגוש מטורף. זהו, לא צריך יותר מזה, אפשר לגמור.
אבל לא. מתכתבים, מפלרטטים, מדמיינים, עושים את כל הדברים שאנחנו טובים בהם. מי ידע שזה יכול להיות מרגש אף יותר? ועכשיו צריך להחליט אם הולכים על זה וקובעים איתה פגישה. היא נשמעת כזאת מקסימה. תוהה אם היא תקסים אותי בזמן שהיא יורדת לו. פחות בטוחה.
והנה הגענו לרגע הזה, שבו אני מדמיינת את המפגש איתה. מצליחה להגיע עד לרגע שהוא מסתכל עליי במבט מלא ריגוש ראשוני, ולא מצליחה לדמיין את ההמשך. כי מה יהיה שם? ומה אם הוא יתאהב בה? מה אם היא תהיה יותר מענגת ממני? האם החוויה תגרום לכך שסקס זוגי, רק של שנינו לבד, כבר לא יעניין אותנו? האם זה באמת-באמת מה שאנחנו צריכים ורוצים?
מצד שני, דווקא מהמקום הזה, מלא האהבה שבינינו, דווקא מהמקום של הפירגון, המשיכה והתמיכה – אנחנו רוצים ויכולים לחוות חוויה מרגשת כל כך. "ברוכים הבאים לעולם שכולו קסם", כתבה לי המכרה-יועצת המנוסה. למה לא לחוות עוד קסם שכזה? אולי דווקא הריגושים האלו יוסיפו ריגוש גם לסקס הכה מוכר של שנינו ביחד?
הרי כל הסטטיסטיקות כולן מעידות שמונוגמיה מביאה לבגידות, ירידה בתשוקה, ירידה במשיכה, חוסר סיפוק מהזוגיות, חוסר סיפוק מיני, חיים ביחד כפשרה, נפרדים כי לא מוכנים לחיות בפשרה. ורק 30 אחוזים, 30 אחוזים בודדים מצליחים לחיות יחד באושר. רק 30 אחוזים צולחים את הניסוי בבני אדם של ה-100 שנים האחרונות שנקרא 'מונוגמיה'.
ואני חושבת לעצמי כמה מענג זה יכול להיות השחרור הזה. לתת לעצמי להתנסות בהכול, לתת לעצמי לחיות עד הסוף. לתת לעצמי לשכוח ולהתמסר לרגע. לשכוח מאחריות, לשכוח מחיי שלי ולהיות באיזו פנטזיה שהופכת למציאות. במקביל אני לא שוכחת עד כמה המציאות שלי מדהימה. מלאת אתגרים כמו כל זוגיות, אבל מדהימה. אז למה להוסיף משתנה למשוואה? ואולי כל הפנטזיה הזו מרגשת כל כך כל עוד היא לא מתממשת, וכשהיא תתממש היא תהפוך את המציאות הנוכחית לפנטזיה?
באין תשובה חד-משמעית וברורה, אני ממשיכה לעשות ימינה ושמאלה עם האצבע. להתחרמן מהמחשבה עליהם ועליהן, וללכת לשכב איתו, רק שנינו לבד. ואולי זה מספיק טוב?
