איליה, לבוש בחליפה מהודרת, פותח עבורי את דלת הג'יפ ואז מתיישב לידי, מתניע את הרכב ונוקש פעמיים על ההגה. הוא מביט בי ולרגע נדמה לי שהוא רוצה לומר משהו שירגיע אותי, אך הקרחונים שלו מתקדרים והוא מסיט את ראשו אל הכביש ומשתלב בתנועה.
"הכול יהיה בסדר", אני אומרת לו אבל זו בעצם הדרך שלי להמשיך במדיטציה להרגעה עצמית.
"נגיע לארחנטונה בעוד כחצי שעה". הוא מתעלם מההכרזה שלי וממשיך לנסוע בסמוך לקו החוף.
"אני מוכנה. אין לך סיבה לדאגה".
הוא מסיט אליי את מבטו בחדות והקרחונים שלו מקפיאים את דמי.
"אל תתבלבלי ותשלי את עצמך שאני דואג לך". השפה העליונה שלו מתקמרת לחיוך מרושע. "את תעשי מה שאת צריכה לעשות ואני אצפה מהצד". הוא חוזר להביט בכביש ואני מתאמצת לא לאפשר לרעל שלו לחדור את השריון שעוטף אותי. "אם אחשוד שאת לא מצטיינת במשימה שלך אדאג שיביאו לגרגורי את החבילה באריזת מתנה".
"אל תקרא לו ככה", אני מסננת ופוקדת על עצמי לשמור על קור רוח. "אני אבצע את מה שמוטל עליי ואתה תעמוד במילה שלך".
אני מפרשת את השתיקה שלו כהסכמה ועוצמת את עיניי. משננת את המהלכים שעליי לעשות מהרגע שנגיע לאחוזה. כשאני חוזרת להביט בחלון הנוף משתנה. אני כבר לא מבחינה ברצועת החוף ורואה שאנחנו מטפסים בשביל מפותל מוקף צמחיה ובתים פרטיים. אנחנו מגיעים לראש ההר והשבילים מתפצלים לרחובות ללא מוצא. איליה פונה ימינה ואז שמאלה, וכשנדמה לי שאנחנו מתחילים להסתובב באותם המעגלים הוא מאט בפתח אחוזה שניצבת על צלע ההר. הגדרות שלה מוקפות בצמחיה עבותה ושער הברזל מאובטח בחמישה שומרים חמושים.
איליה מתמרן את הרכב עד הכניסה ומדומם את המנוע כששני שומרים ניגשים אלינו.
"ערב טוב", הוא אומר ומציג בפניהם את ההזמנה.
"תעודה מזהה", מבקש השומר בקשיחות ואיליה מגיש לו את המסמכים שלו. "גם את שלה", הוא מצביע עליי.
"זו אחותי". איליה מגיש לו את המסמכים שכנראה קיבל מהסוכנות והשומר מתכופף כדי להביט בי. הוא צעיר מדי כדי לזהות אותי והמבט האטום שלו מאשר את זה.
"יש אישור", השומר צועק ומחזיר לאיליה את המסמכים.
הרכב נכנס לשביל גישה מרוצף ונעצר בחניית הכורכר בסמוך לשורת מכוניות.
איליה יוצא מהרכב ופותח עבורי את הדלת. הזרוע שלו מלפפת בטבעיות את המותן שלי והוא צועד בביטחון אל המדשאה הענקית שמקיפה את האחוזה.
אני ננעצת במקומי ופותחת את פי בהפתעה. מה שאיליה סיפר היה נכון. אני מוקפת בעשרות בחורות שנראות כמו חיקוי מזעזע שלי. הן לובשות שמלות חושפניות ולראשן מוצמדות תוספות שיער. אחת מהן נעצרת מולנו עם מגש משקאות ובוחנת אותי בעניין. אין ספק שהצבע האפור של עיניה הושג באמצעות עדשות מגע.
איליה לוקח מהמגש שתי כוסות שמפניה ומגיש לי אחת. הבחורה ממשיכה להסתכל עליי בתמיהה אך לבסוף מתעשתת וניגשת לזוג אחר.
אני סורקת את המדשאה בזריזות בתחושה שנזרקתי אל העבר במכונת זמן. המסיבות של גרגורי תמיד מפוארות ומפנקות והמכרים שלו נהנים מאוכל משובח, מוזיקה טובה ובחורות שתפקידן לפנק אותם, על כל המשתמע מכך.
"את רואה אותו?" שואל איליה בלי להזיז את שפתיו.
"לא". אני לוגמת מהשמפניה ומשתעלת כשעיניי ננעצות בגב הרחב של גבר עצום ממדים בעל רעמת שיער אדמונית. "כן, עכשיו אני רואה". אני סוגרת את כפות ידיי על הכוס ומרגישה את ליבי מאיץ. "אני... אני לא חושבת שאני מוכנה עדיין".
"תנשמי", הוא מצווה בקשיחות.
אני נושמת נשימה עמוקה ומביטה בבעתה בגב של הגבר שהתפללתי לא לראות שוב לעולם.
"תזכרי שאת הטובה ביותר", הוא קורץ לי ומחייך חיוך קטן.
זה לא באמת מרגיע אותי. אני מרגישה שהדם נוטש את גופי.
איליה פוסע איתי כמה צעדים קדימה ונעצר כשאני נעצרת.
"זה קרוב מספיק", אני לוחשת והזרוע שלו ננעלת על המותן שלי.
גרגורי מניח את זרועו ברכושנות על בחורה דקיקה בעלת שיער גלי בלונדיני ארוך וצוחק בתגובה למשהו שהגבר מולו אומר לו.
הגיע הזמן. אני נושמת נשימה עמוקה נוספת ומרפה את כתפיי. תתרכזי, אני פוקדת על עצמי ומצמצמת את עיניי. אני בוהה בגב שלו במשך דקה ארוכה ומשדרת לו להסתובב. הוא צוחק שוב ואני לא מסיטה את מבטי. העיניים שלי שורפות מהמאמץ אך אני לא מעזה לממצמץ. תסתובב!
הגוף הענק נדרך לפתע ופלג גופו העליון מסתובב באיטיות. העיניים הבהירות שלו ננעלות על עיניי ואני מרגישה כיצד הנשימה שלי מתמזגת עם שלו. אחת, שתיים, שלוש... נשימה אחת ועוד אחת ומצמוץ.
לכדתי אותו.
כוס היין נשמטת מידו והוא מביט בי כאילו ראה רוח רפאים. אני מחייכת חיוך קטן ומשפילה את עיניי בזיוף של מבוכה.
גרגורי דוחף הצידה את הבחורה שצמודה אליו וצועד אלינו במהירות. דורס כל מי שעומד בדרכו. הכרס שלו משתפלת מעל חגורת מכנסיו והזיפים האדמוניים מעטרים את פניו.
"קתרינה?" הוא שואל בשאגה ואז מושך אותי אליו בכוח ומטלטל את גופי.
הלב שלי מאיים לפרוץ מחזי אך אני פוקדת על עצמי להירגע.
הישרדות היא לא זכות. היא חובה.
"אני לא מבין מה קורה כאן!" השאגה של גרגורי גורמת לכל הנוכחים להשתתק והם מתקרבים ומקיפים אותנו. "מישהו החליט לשחק בי? מישהו ממש מתחנן למות הלילה?"
"איליה", אני לוחשת. "תגיד לו שהוא מכאיב לי".
איליה מסתער קדימה ואוחז בי. מרחיק אותי מהמלתעות של הגבר שנראה על סף איבוד השפיות.
"מי את?" גרגורי ממשיך לצעוק. "מה את עושה כאן? מי שלח אותך לשחק לי בראש?"
אני נסוגה צעד לאחור, מתחבאת מאחורי גבו של איליה ומציצה אל מופע האימים.
"מר פטרנקו, אתה מפחיד אותה", איליה נוזף בו בקשיחות ואני מתפללת שנצליח להתמיד בהצגה.
"מי אתה לכל הרוחות?" גרגורי מנופף בידו ושלושה מאבטחים נצמדים אלינו.
"איליה בטלוב, אח של קתרינה". הוא מגיש את כף ידו ללחיצה.
"קתרינה? קתרינה מתה לפני שמונה שנים". כתפיו של גרגורי נרעדות מהזעם והוא לא משיב לו לחיצה.
"היא לא מתה", איליה עונה בקור רוח. "היא אומנם כמעט מתה אבל הרופאים הצליחו להציל את חייה".
"אני קברתי אותה", גרגורי שואג.
"אולי כדאי שנלך". אני מחבקת את זרועו של איליה ונושכת את שפתי התחתונה. "הוא מפחיד אותי. זה לא הגבר שהופיע לי בחלומות".
"את צודקת. כדאי שנלך". איליה מסובב אותי.
"תעצרו אותם!" גרגורי צורח והשומרים חוסמים את דרכנו.
"אני לא מרגישה כל כך טוב". אני לא בטוחה שאני משקרת כי סחרחורת איומה תוקפת אותי. אני מסתובבת אל גרגורי, מעפעפת ומלטפת את לחיי. "אני לא מכירה אותך אבל משום מה אתה משתלט לי על החלומות כבר כמה שבועות".
הוא מביט בי כסהרורי.
"הדמות שלך הופיעה לי בחלומות כמישהו שיקר לליבי וחשבתי שאולי תוכל לעזור לי להבין למה. אני באמת מתנצלת אם הרגזנו אותך, אולי כדאי שתניח לנו ללכת ואני מבטיחה שלא נטריד אותך שוב".
האישונים שלו מתרוצצים באי-שקט על הפנים שלי ואז על החזה והבטן, משם יורדים אל ירכיי ואל כפות רגליי. הוא מתנשף בגניחות מחרידות ואני לא נאלצת לזייף את החיוך הקטן שעולה על פניי כשאני מדמיינת את גופו הגדול מתרסק על הדשא.
"גרגורי!" הבחורה הגבעולית שנראית כמו שיבוט צעיר ומוצלח שלי ניגשת אליו בבהלה. אני מיד מסיטה את עיניי אל צווארה ובוחנת את השרשרת שלה. זו אמנם שרשרת יפה אך זו לא השרשרת שלי. "אתה לא נראה טוב". היא מלטפת את הזרוע שלו. "אולי כדאי שניכנס הביתה".
"עופי מכאן". הוא דוחף אותה והיא מועדת לאחור. היא מרימה את ראשה ומביטה בי. הסומק שמציף את פניה מתחלף בעווית של כעס. "כולם לעוף מכאן, עכשיו", הוא מבקש בשקט, וכשאף אחד לא זז הוא משחרר נהמה מצמררת והקהל מתפזר בזריזות לכיוון היציאה. "תסובבו אותה", הוא אומר וממחיש את בקשתו בתנועה סיבובית של האצבע, ושני שומרים אוחזים בי בחוזקה ומסובבים אותי לעמוד בגבי אליו.
איליה מצמצם את עיניו ונועל את לסתותיו ואני מאותתת לו בעיניי שהכול תחת שליטה.
אני מרגישה את הגוף הגדול מתקרב אליי מאחור ומריחה את ריח הזיעה החריף שנודף ממנו. כף ידו מלטפת את מותניי ואני משתנקת כשהוא מושך את בד השמלה שלי כלפי מעלה. הוא קורס על ברכיו ואני נושכת את שפתי בחוזקה כשהאצבעות שלו חופרות בירך שלי.
"מה אתה עושה?" איליה מניף את מרפקו לצלעותיו של המאבטח שמאגף אותו ומסתער לעברי. שני השומרים שאוחזים בי מנתרים עליו ואני רואה כיצד הוא נכנע ומאלץ את עצמו לשמור על איפוק.
"אני לא מאמין..." גרגורי מצמיד את שפתיו לישבן שלי ואני פולטת יללה מבוהלת. אני יודעת מה הוא חיפש ואני יודעת מה הוא מצא. כתם לידה דמוי נחש קטן שהוא כל כך התגאה שהיה הגבר היחיד שראה אותו.
"אני לא מאמין", הוא משתנק ומסובב אותי ממותניי. הגוף שלי רועד מהבחילה שמציפה אותי. הוא מייחס את הרעד לפחד שלי ומצמיד את ראשו לבטני בחיבוק מגושם. כשהוא נושא אליי את עיניו אני רואה שהן דומעות.
גרגורי הגדול והאיום בוכה. לא צפיתי תגובה כזאת באף אחד מהתרחישים שהתכוננתי אליהם.
"אתה עצוב", אני אומרת ומלטפת את שיערו כפי שעושים לילד קטן. "אני כל כך מצטערת שהעצבתי אותך".
"קתרינה. זו באמת את", הוא ממלמל אל תוך בטני. "אני לא מבין איך זה יכול להיות". אצבעותיו נרעדות על מותניי וכשהוא מזדקף הוא אוחז בזרועותיי ומטלטל אותי כאחוז טירוף. "איפה לעזאזל היית כל השנים האלה?" הוא צועק ומטלטל אותי. "איפה היית שמונה שנים?" השפה העליונה שלו נרעדת בזעם, וכשעיניו מתקדרות אני נושמת נשימה עמוקה בציפייה לקראת הבאות. הוא שולף את האקדח מחגורת מכנסיו ומצמיד אותו לרקה שלי. "ברחת ממני", הוא אומר בשקט. "עבדת עליי וברחת ממני ועכשיו אני ארצח אותך". אני עוצמת את עיניי והדמות היחידה שאני רואה היא הבן המתוק והטהור שלי. הלב שלי שורף ויללה בוקעת מגרוני. אני לא מוכנה להיפרד ממנו עדיין.
"היא לא זוכרת כלום!" איליה מתנער מהשומרים שאוחזים בו ומניח את כף ידו מעל קנה האקדח.
אני לא נושמת.
"גרגורי, היא לא זוכרת כלום". איליה סוגר את אצבעותיו על הקנה ומוריד אותו באיטיות כלפיי מטה. "היא התעקשה למצוא אותך למרות שהיא לא יודעת מי אתה".
גרגורי שומט את האקדח ומפיל אותו על הדשא ואיליה מושך אותי אליו ועוטף אותי בזרועותיו. אני טומנת את ראשי בחזה שלו ומשננת לעצמי מילות הרגעה. אסור לי לשגות עכשיו.
"אני קברתי אותה", הקול של גרגורי רועד. "התאבלתי עליה במשך שמונה שנים. אף פעם לא הפסקתי להתאבל עליה ואתה אומר לי שהיא לא זוכרת כלום?"
"זה בדיוק מה שאני אומר לך", איליה עונה בתקיפות. "אחותי במצב נפשי מעורער ועשיתי טעות כשנכנעתי לבקשה שלה להצטרף אליי היום. אנחנו נלך עכשיו".
"לא!" גרגורי שואג. "אתם לא הולכים לשום מקום עד שאשמע ממנה מה קרה. תביאו אותם", הוא פוקד על המאבטחים ואז מסתובב ופוסע בכבדות לכיוון הבית.
השומר שמנסה לאחוז בזרועי זוכה למבט מצמית מאיליה ונסוג לאחור כאילו הם משדרים בגל טלפתי של רוצחים שכירים. השומר לא מנסה לאחוז בי שוב ומסמן לחבריו לצעוד מאחורינו בלי לגעת בי.
גרגורי נכנס לאחוזה ואנחנו בעקבותיו. איליה לא מוציא מילה מפיו אך אצבעותיו לוחצות את זרועי כאישור להצגה המוצלחת שלי.
"שבו", גרגורי מצווה וניגש אל הבר. הוא מוזג לעצמו משקה ומתחיל להתהלך בחדר הלוך ושוב. אני מתיישבת על הכורסה ואיליה נעמד מאחוריי. "תתחילי לדבר!" גרגורי נובח בלי להביט בי.
"אני... אני..."
"יש לך חמש דקות לפני שאני דופק לך כדור בראש!" הוא מנפץ את הכוס שלו על הקיר.
אני מכחכחת בגרוני. יש לי כמה אפשרויות להתמודד עם הזעם שלו, ואם אבחר בשגויה ההצגה שלי תיחשף וזה יהיה הסוף. אני עדיין לא מוכנה לסוף.
"אני לא מבינה למה אתה כל כך כועס עליי". אני משפילה את עיניי ואז נועצת אותן בשלו. החזה שלי עולה ויורד כשהנשימות שלי מסתנכרנות עם שלו ואני לא ממצמצת. אחת, שתיים שלוש... המבט שלו מתרכך ואני מרעידה את שפתיי. הוא מוכן לסיפור שלי.
"התעוררתי לפני שנתיים בבית חולים בפורטוגל..." אני מתחילה לדבר ורואה שלכדתי לחלוטין את תשומת לבו, "לא הבנתי איפה אני נמצאת והדבר היחיד שזכרתי הוא השם שלי..." אני ממשיכה לספר את סיפור הכיסוי במשך דקות ארוכות ומפסיקה מדי פעם כדי להגניב הבעות פנים נרגשות, ניגוב דמעה סוררת ואנחות. במשך כל אותו הזמן עיניי אינן משות מעיניו של גרגורי ואני רואה כיצד מבטו משתנה מזעם צרוף לתדהמה ולבסוף להתרגשות אדירה.
"ואז הגיעו החלומות", אני מושכת בכתפיי במבוכה. "הם לא נתנו לי מנוח והרגשתי שרק אתה תוכל להשלים את השנים שחסרות לי בפאזל".
"מה חלמת?" הוא מתקרב אליי באיטיות.
אני מגניבה מבט אל איליה ממתינה לאישור שלו ומעפעפת באי-נוחות.
"חלמתי שאנחנו יחד במצב אינטימי ושהלב שלי מתפוצץ מאהבה".
"קתרינה", הוא מתנשף בכבדות ומושך אותי לעמידה. "זה לא היה חלום. זו הייתה המציאות שלך במשך ארבע שנים. הגעת אליי בגיל שמונה-עשרה והיית הברבור שלי עד גיל עשרים ושתיים".
"ברבור?" אני מסיטה את שיערי ומטה את צווארי.
"כן, בדיוק ככה..." הוא מחליק את כף ידו על הקימור שנוצר בצוואר שלי. "ברבור. הברבור המושלם שלי". הוא מאמץ אותי אליו לחיבוק חזק מדי ואני משתעלת. "אני לא מאמין שאת כאן..." הוא מתנתק ממני ולפתע נראה מעורער. הוא מסתובב בחדות אל הגבר שעמד ליד הדלת במשך כל אותו הזמן בדממה מוחלטת. איגור, יד ימינו האכזרי של גרגורי. די במראה שלו כדי לצמרר אותי והזיכרונות של מעלליו מציפים בי תחושות קשות. גרגורי נד לעברו בראשו ואיגור יוצא מהחדר.
אני חוזרת לשבת על הכורסה ואיליה לוחץ לי את הכתף. איתות מרגיע שהוא עדיין כאן איתי או אולי אישור על המשחק המושלם שלי. גרגורי מוזג לעצמו משקה נוסף ועובר לעמוד מול דלתות הזכוכית שמשקיפות לגינה.
השקט בחדר נשמר והמתח מכרסם את עצביי. הדקות חולפות וגרגורי ממשיך לנעוץ את מבטו בנוף הגינה המשתקף מולו. לאחר עשרים דקות שנדמות לי כנצח איגור חוזר לחדר וניגש ישירות אל גרגורי. הוא מציג בפניו כמה מסמכים ולוחש משהו באוזנו. אני רואה כיצד גבו של גרגורי נרעד כשהוא בוחן את המסמכים בריכוז. לבסוף הוא שומט אותם ומסתובב אליי בעיניים נסערות.
"הסיפור שלכם אומת". הוא מניח את הכוס בחבטה על הבר ומסתער לכיווני. הזרועות שלו מניפות אותי באוויר וכשהוא מעמיד אותי מולו האישונים שלו מתרוצצים על גופי. "קתרינה שלי..." הוא ממלמל. "הברבור היפה שלי..." המבט שלו ננעל על סימן כחול שמעטר את הזרוע שלי והוא מחליק את האגודל שלו סביבו. "לעולם לא אתן לאף אחד לפגוע בך". הטון שלו נוטף ארס והוא מסיט את ראשו בחדות לכיוון שומרי הראש שלו. "מי מכם החזיק אותה?"
"אני, אדון פטרנקו", המאבטח הנמוך עונה בזחיחות.
גרגורי מקמר את האצבע שלו ומסמן לו להתקרב והמאבטח מבצע.
"אתה חמוש?"
"כמובן, אדון פטרנקו".
"תראה לי את הנשק שלך". גרגורי מעווה את פניו בחיוך קטן ועיניו מתקדרות. אני יודעת מה עומד לקרות ומכריחה את עצמי להשאיר את עיניי פקוחות.
המאבטח מגיש לו אקדח שחור וגרגורי דורך אותו. לפני שאני מספיקה למצמץ קול ירייה מחריד מזעזע את אוזניי ואני חוסמת אותן בכפות ידיי ומביטה באימה במאבטח ששוכב לידי ואוחז בברך המחוררת שלו.
"זו הפעם האחרונה שאחד מכם נוגע בברבור שלי", הוא שואג ומחווה בידו שיפנו את המאבטח הפצוע. חבריו ממהרים להרים אותו ויוצאים איתו מהחדר.
שמונה שנים עברו והאלימות שלו מזעזעת אותי אפילו שציפיתי לה. אני נושפת במצוקה ומבינה שאני חייבת להמשיך בהצגה.
אני מניחה את כפות ידיי מעל ליבי ומנערת את ראשי.
"איליה, הוא ירה בו", אני רצה אליו וטומנת את ראשי בחזה שלו. הוא כורך את זרועותיו סביבי ומלטף את שיערי. ההצגה מושלמת, אז למה אני לא מרגישה שאני משחקת תפקיד כשאני מבקשת אצלו נחמה?
"קתרינה", גרגורי נעמד מאחוריי. "את לא צריכה לפחד ממני". הוא מנסה למשוך אותי מהאחיזה של איליה אך אני מתכווצת בתוכו ומנענעת את ראשי. "אני לעולם לא אפגע בך. הייתי חייב לעשות את זה כדי שהשומרים המטומטמים שלי יבינו שאסור להם להתקרב אלייך. אל תפחדי ממני".
"אבל היא מפחדת", איליה מרים את קולו. "היא לא יודעת מי היא ומה היא עשתה מאז גיל שש והגבר שהיא כל כך ציפתה לראות צועק עליה, מאיים עליה ויורה באחד המאבטחים שלו". איליה מצמיד את ראשי לחזה שלו בתנועת התגוננות. "אתה באמת מצפה שהיא לא תפחד ממך?"
"הברבור שלי ראתה דברים קשים יותר שעשיתי כדי להגן על הביטחון שלה", הוא אומר בתקיפות. "היא תיזכר בזה ותדע שזו ההוכחה לאהבה שלי".
אני מגלגלת את עיניי כשאני מבינה שהקנאה האובססיבית שלו חזרה לתפוס פיקוד הרבה יותר מהר ממה שצפיתי.
"אבל היא לא זוכרת אותם", איליה נאנח. "היא לא זוכרת אותך".
"אנחנו נתקן את זה". הצעדים של גרגורי מתרחקים. "אני אתקן את זה".
"כדאי שנלך עכשיו". איליה מסובב אותי.
"לא!" השאגה של גרגורי מרעידה את החדר. "אתה יכול ללכת אבל קתרינה נשארת".
"השתגעת?" איליה מגחך. "אתה רוצה להשאיר אותה כאן כמו אסירה?"
"לא. לא. לא". גרגורי חוצה את החדר במהירות ונעמד מולנו. "אני רוצה לתקן את הרושם שהיא קיבלה עליי בפגישה הראשונה. קתרינה, אני רוצה שתאכלי איתי ארוחת ערב ולאחר מכן תישארי לישון בחדר האורחים כדי שמחר נוכל לבלות את כל היום יחד".
ההצעה שלו היא בדיוק מה שתכננתי שיקרה אבל המחשבה שאיליה עומד לעזוב אותי כאן לבד גורמת ללב שלי להלום בחוזקה. "אני.. אני לא..."
"אתה באמת חושב שאתן לה להישאר לבד אצל גבר זר?" איליה קוטע את הגמגום שלי ומתחשק לי להסתער עליו בחיבוק.
"אני לא אדם זר", גרגורי עונה בעצבים.
"אתה זר עבורה ועבורי".
"מר בטלוב, על איזו השקעה רצית לדבר איתי הערב?" גרגורי מותח את שפתיו בחיוך רחב.
"השקעה של שני מיליון יורו", איגור עונה במקומו. "במפעלי טקסטיל בדרום אפריקה".
"אשקיע ארבעה מיליון", מכריז גרגורי בשחצנות. "תשאיר את אחותך אצלי כדי שאוכל לכבוש שוב את ליבה ותרוויח ארבעה מיליון יורו למפעלים שלך".
"אתה חושב שאני סוחר באחותי הקטנה", איליה נוחר בבוז. "לא אשאיר אותה כאן רגע אחד בלעדיי, ועכשיו אני חושב שהגיע הזמן ללכת".
"לא התכוונתי שזה יישמע כך". גרגורי קד בראשו לעברו של איליה ואז פונה אליי. "קתרינה, אעשה הכול כדי שתישארי איתי כאן הלילה. מצאתי אותך אחרי שמונה שנים ארורות ואהיה מרוסק אם תעזבי אותי עכשיו".
הוא רואה שאני מגניבה מבט אל איליה ומרכין את ראשו בתבוסה.
"אחיך כמובן יהיה אורח הכבוד שלי כל עוד את נמצאת כאן".
"גרגורי אני מרגישה את הכאב שלך אבל..."
"בבקשה", הוא מצמיד את כפות ידיו בתחינה. "אני רוצה לאכול איתך ארוחת ערב וחשוב לי שתישארי כאן הלילה כדי שלא אצטרך לחשוש שלא אראה אותך שוב. את יודעת שלא הגעת לכאן במקרה. את צריכה את זה בדיוק כמוני".
"אממ... אין לי פה כלום וגם לא לאיליה ו..."
"נדאג לכם להכול", הוא פוטר אותי בהינף יד. "איגור ילווה אתכם לחדרי האורחים ונפגש שוב בעוד שעה לארוחת ערב".
"איליה, בבקשה תגיד כן", אני מחקה את תנועת התחינה של גרגורי. "זה חשוב לי. אני מרגישה שאני נמצאת בדיוק במקום שאני צריכה להיות בו".
"אני לא סומך על אף אחד כאן", איליה מעווה את פניו. "אני לא מכיר את הגברים האלה ולא אתן לך לישון בחדר נפרד".
הגבות שלי מתרוממות בהפתעה ואני ממהרת לשנות את ההבעה לחיוך רחב המלווה בחיבוק של אסירות תודה.
"זה דווקא רעיון טוב". גרגורי מסיט את השיער שלי לאחור ומלטף את כתפי החשופה. "לא אסבול שמישהו מהמאבטחים שלי יהיה צמוד כל הלילה לחדר השינה שלך". הוא מרים את מבטו אל איליה ומהנהן לעצמו כאילו הגה עכשיו רעיון גאוני. "שמעתי ששירתָּ בצבא כמה שנים. כל עוד אתה איתנו, תהיה מופקד על הביטחון של אחותך".
"אעשה את זה בכל מקרה", עונה איליה ומזדקף, ולמרות שגרגורי גבוה וכבד משקל איליה נראה לידו כמו מכונת מלחמה משוריינת.
"אני מתכוון לכל רגע שהיא לא איתי", גרגורי מדגיש. "אתה לא משאיר אותה אפילו שנייה אחת לבד".
"זה מה שהתכוונתי לעשות".
גרגורי לוחץ את כף ידו של איליה ומגיש לו את האקדח השחור של המאבטח הפצוע ואז פונה אליי. "קתרינה, אני מבטיח לך שאמצא את מי שפגעו בך והרחיקו אותך ממני במשך כל כך הרבה שנים".
אני מהנהנת ומחייכת חיוך קטן.
"וכשאמצא אותם אתן לך לצפות בחיסול שלהם".
החיוך שלי מתרחב ואני רואה את הניצוץ שנדלק בעיניו כמו בכל פעם שהגבתי בתשואות למעללים הסדיסטיים שלו. המבט שלו חולף על פני החזה שלי ונעצר בירכיי. "אני צריך לדעת רק דבר אחד", הוא מלקק את שפתיו. "הם פגעו בך גם באופן אינטימי?"
"הם לא אנסו אותה", איליה עונה במקומי. "הרופאים אישרו לי שהיא לא הותקפה מינית".
גרגורי נאנח בהקלה ואז מתנשף בהתרגשות. "את יודעת מה זה אומר?"
אני לא צריכה להתאמץ כדי שלחיי יאדימו ממבוכה ונדה בראשי לשלילה.
"קתרינה, את אולי לא זוכרת את זה עדיין אבל זה אומר שאני עדיין הראשון והיחיד שלך". הוא משפשף את מותניי. "ואני מבטיח לך שאהיה גם האחרון שלך".
הבחילה שמציפה אותי גורמת לי להחוויר ואני מתנדנדת על עקביי.
"היא נרגשת מדי. אקח אותה לחדר לנוח קצת". איליה מייצב אותי וכורך את זרועו סביב כתפיי. "נצטרף אליכם כשיקראו לנו לארוחת הערב".
"גרמת לי היום להיות המאושר באדם", אומר גרגורי ונושק למצחי.
"אני מאמינה שגם אני ארגיש ככה בקרוב", אני לוחשת ושומעת את הלב שלי צוחק בפאניקה.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
