פרק 8 חלק א'
אני עומדת במרכז חדר השינה הענקי שהוקצה לנו ומסתכלת על איליה כשהוא סורק את החדר. הוא ממשש את הקירות, מסיט את הווילונות, פותח את כל המגירות ומרים את מנורות הלילה. הוא אפילו מלטף את משקופי הדלתות ובוחן בריכוז את הנורות תחת האהילים.
"אין מכשירי האזנה או מצלמות", הוא פוסק בביטחון.
"היית צריך להתייעץ איתי לפני שהשקעת כל כך הרבה זמן בחיפוש". אני מתיישבת במיטה הימנית וחולצת את נעליי. "גרגורי לעולם לא היה משכן אותי בחדר עם ציוד פולשני כזה. האובססיה שלו כלפי הפרטיות שלי נובעת מקנאה חולנית. הוא לא ייקח סיכון שמישהו מהמאבטחים שלו יראה או ישמע אותי במצבים אינטימיים".
"את לא יכולה לדעת אם הוא לא סיגל לעצמו הרגלים חדשים בשמונה השנים שלא היית איתו".
"אני יודעת שהריקבון שלו חשוך מרפא, ולצערי אתה תגלה את זה מהר מאוד". אני מניחה כמה כריות מאחורי גבי ונשכבת. "אני עדיין לא מעכלת שהוא האמין לסיפור ההזוי שסיפרתי לו".
"הוא היה מאמין לך גם אם היית מספרת לו שחייזרים חטפו אותך לכוכב אחר וביצעו בך ניסויים".
אני פורצת בצחוק.
"לא סיפרתי בדיחה", אומר איליה. הוא נעמד ליד החלון ומביט אל החצר. "אנשים בוחרים להאמין למה שנוח להם. הוא אדם לא צפוי ואסור לך לחטוא בשאננות. יש לך השפעה עצומה עליו אבל ברגע שהוא יחשוד שמכרנו לו סיפור שקרי זה יהיה הסוף שלך".
"וגם שלך". אני מתרוממת לישיבה.
"אני אסתדר".
אני בוחרת להתעלם מההכרזה האחרונה שלו. "איליה, תודה שהתעקשת להישאר איתי".
פלג גופו העליון מסתובב והוא מביט בי בקרחונים הקפואים שלו. "לא עשיתי את זה בשבילך. עשיתי את זה כדי לוודא שתעשי את מה שאת אמורה לעשות".
"תזכיר לי, למה אני עושה את זה?" אני מצמידה את אצבעותיי לרקותיי ונאנחת.
"כי את יודעת שאם לא תעשי את זה גרגורי יקבל את הבן שלו במתנה".
"כן. בגלל זה". אני נעמדת וניגשת לחדר הרחצה.
אני מרטיבה את כפות ידיי ומחליקה אותן על העורף שלי. תחושת הניצחון מתוצאות המפגש הראשון מתחלפת במועקה ואני לא מצליחה לנער אותה מעליי. אני מוציאה מתיק היד סומק ומברשת קטנה ומעבירה אותה בטפיחות על עצמות לחיי. בנג'מין כלוא בסוכנות ואני כלואה כאן. האוצר שלי כל כך רחוק ממני ואם הוא עצוב עכשיו אין לי שום דרך לנחם אותו. אני מסרקת את שיערי באצבעותיי ונוזפת בעצמי על רגשנות היתר. היא לא תועיל לי כשאני נמצאת בגוב האריות. לא אתן לאנשי הסוכנות להפוך את הבן שלי למכונת הרג משומנת ללא נשמה כפי שעשו לאיליה. אני אציל אותו.
תחושת הנחישות הזאת מפעמת בי כשאני חוזרת אל חדר השינה ורואה שהדלת פתוחה. בחורה בעלת שיער שחור חלק מניחה בגדים על השידה. היא לובשת מכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת לבנה וארשת פניה רצינית. איליה עדיין עומד ליד החלון בגבו אליה.
היא מבחינה בי ומותחת את שפתיה בחיוך. "נעים מאוד, קתרינה, אני הילי. הבאתי בגדים לאח שלך וגם את הבגדים שמר פטרנקו בחר עבורך".
"הוא בחר בגדים עבורי?" אני שואלת בפליאה שאמורה להתאים לדמות שאני משחקת למרות שזה דפוס התנהגות מאוד שכיח אצל גרגורי.
"זה הפתיע גם אותי". היא מצחקקת.
איליה מסתובב והצחוק שלה גווע וסומק חינני מציף את לחייה.
"מר בטלוב, אתם מוזמנים להצטרף לגרגורי לארוחת הערב". היא בוהה בו בחולמנות ואני מבחינה ברעד בכתפיה כשהוא לא מגיב. שתינו מרגישות את המשב הצונן שהקרחונים שלו שולחים לעברה.
"נשמח להצטרף לארוחת הערב", אני מגיבה במקומו והיא מהנהנת בבלבול ומחווה בידה שנצטרף אליה.
איליה יוצא איתי אל המסדרון והזרוע שלו נכרכת סביב כתפיי. אני מאטה ומוודאת שהיא מתקדמת ויוצרת בינינו פער.
"לא דיברנו על המשימה שלי". אני לוחשת.
"יהיה לנו מספיק זמן אחרי ארוחת הערב". הוא דוחק בי להאיץ את צעדיי ואנחנו נכנסים בעקבותיה לאולם ארוחת הערב. הוא מעוצב בראוותנות עם שטיחים מקיר לקיר, שולחן אבירים ארוך ואהיל מוזהב שמשתלשל מהתקרה. מתאים להפליא לסגנון מנקר העיניים של גרגורי.
גרגורי עומד בראש השולחן וידו מלטפת את הכרס הגדולה שלו. הוא מביט בי ברעבתנות.
"אני לא מסוגל להפסיק להסתכל עלייך", אומר גרגורי ואז מושך לאחור את הכיסא שניצב מימינו וממתין שאתיישב. "אני עדיין לא מאמין שאת כאן". הוא מלטף את שיערי ומתיישב בכבדות. שמונה השנים בלעדיי לא היטיבו איתו. הוא נראה כבד יותר וכמעט כל תנועה שלו מלווה בהתנשפות.
איליה מתיישב לידי ואיגור נכנס לחדר ומתיישב מולנו. הוא נועץ בי מבט קשוח, כאילו מצפה שאשבר תחת עיניו המרושעות. ראיתי אותו מכניע מאפיונרים ותיקים בעזרת מבט, ואני מבינה שהוא חושד. הגיע הזמן לשפר את ההצגה שלי.
"למה אתה מביט בי ככה?" אני שואלת אותו במבוכה. "גרגורי, למה הגבר הזה מביט בי ככה?" אני מניחה את כף ידי מעל שלו ומרגישה את עורו מסתמר.
"איך הוא מביט בך?" הוא מסיט בחדות את ראשו אל איגור.
"כאילו שהוא מכיר אותי", אני מצחקקת ומוכנה להישבע שאיגור נאנח בהקלה.
"הוא באמת מכיר אותך, ברבור יפה שלי". גרגורי מניח את כף ידו מעל שלי. "רוב אנשי הצוות שלי התחלפו מאז שנלקחת ממני, אבל איגור הוא יד ימיני כבר עשרים שנה".
"אני מתנצלת שאני לא זוכרת אותך", אני פונה אל איגור בחיוך ומניחה את כף ידי על ליבי.
"את לא צריכה להתנצל בפני אף אחד", גרגורי חובט באגרופו על השולחן. "הברבור שלי לא מתנצלת. הוא צריך להתנצל בפנייך שנתן לך להירקב בבית החולים הזה במקום לעשות את העבודה שלו ולחפש אותך".
לרגע לא חשבתי שגרגורי ייקח אחריות על ההשלמה שלו עם המוות שלי ועל ההזנחה המפוברקת שלי בבית החולים, וממש לא מפתיע אותי שהוא מגלגל אותה אל איגור. הוא עשה זאת בעבר אין ספור פעמים אך איגור תמיד הצליח לנתב את הזעם שלו לקורבנות אחרים. הפעם הוא שותק ומרכין את ראשו.
שתי בחורות נכנסות עם מגשי אוכל ובעקבותיהן נכנסת הבחורה שנראית כמו שיבוט צעיר ומוצלח שלי. איגור מפנה לה את המושב מעברו האחר של גרגורי ועכשיו היא יושבת מולי. היא לובשת שמלת סאטן ורודה קצרה ומאופרת בקפידה. אני לא יכולה שלא להתרשם מקווי הדמיון בינינו. היא כל כך צעירה שקשה לי להאמין שעברה את העשרים, וגופה, בניגוד לגופי, גבעולי ונערי. כשהיא מעפעפת אל איליה ומחליקה את שיערה הארוך מכה בי התובנה שהיא נערת פיתוי שנשלחה על ידי הסוכנות.
"מי את?" אני שואלת בנחמדות. "גם אותך אני אמורה להכיר?"
"קסניה". היא לא מצליחה להסוות את המתח בקולה. "אני בת הזוג של גרגורי".
"יש לך בת זוג?" אני שולחת לגרגורי מבט אומלל. "אני כל כך מבולבלת. חלמתי על הרומן שלנו אבל..."
"קסניה מדמיינת", הוא קוטע אותי. "הסיבה היחידה שהיא נמצאת כאן היא המראה שלה. חיפשתי מישהי שתזכיר לי אותך כדי שאצליח להתמודד עם האובדן".
אני מביטה בהבעה העגמומית על פניה ומודעת לכך שאני עומדת לעשות משהו איום ונורא אך אין לי ברירה. אחד מחוקי היסוד של נערת פיתוי הוא לסלק כל מכשול באופן מיידי, וקסניה היא ללא ספק מכשול.
"אני לא חושבת שאנחנו דומות", אני מסובבת את ראשי אל איליה. "איליה, אתה חושב שאנחנו דומות?"
הוא בוחן אותה לרגע ומגלגל את עיניו בבוז. "אחותי, את אישה יפהפייה שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליה והבחורה הזאת היא רק ילדה קטנה שמשתוקקת לתשומת לב".
גרגורי פורץ בצחוק רועם ואני רואה את הדמעות מתגבשות בעיניה. מפתיע אותי שהסוכנות שלחה אל גרגורי בחורה שלא למדה לשלוט ברגשות שלה.
"אל תקשיבי לו". אני מזדקפת ומסיטה את שיערי לאחור. אנחה שקטה בוקעת מגרונו של גרגורי כשעיניו ננעצות בשדיי המזדקרים מהמחשוף העמוק. "אח שלי שכח את הנימוסים שלו. הוא מתנהג כמו זאב אכזרי בכל פעם שגבר מתקרב אליי. את בחורה יפהפייה והאמת היא שטעיתי. יש בינינו דמיון בשיער".
גרגורי דוחף את הכיסא שלו לאחור ונעמד. הוא מרים מהשולחן את הסכין המשוננת שנועדה לחיתוך הבשר ונעמד מאחורי קסניה.
"מה אתה עושה?" אני מנסה להתרומם, אך איליה נועץ את כף ידו בירכי ומרתק אותי למקומי.
קסניה רועדת ומתנשפת אך לא מעזה לזוז.
"את צודקת", אומר גרגורי. הוא מלטף את צווארה של קסניה ומושך את שיערה לאחור. "אף אחת לא דומה לברבור שלי ואף אחת לא תגרום לך להרגיש אי-נוחות כשאת איתי". הוא מחליק את כף ידו על שיערה ומבטו מצטעף. "את תמיד היית היחידה בשבילי והגיע הזמן שכל החיקויים שלך יבינו את המקום שלהם". הוא מושך את שיערה כלפי מעלה והסכין חותכת אותו בחוזקה פעם אחר פעם.
אני לא נושמת.
גרגורי מניף את השיער הגזוז וצוחק. "קתרינה, אם יש עוד משהו שמפריע לך בה אשמח לתקן את זה עכשיו, כשהסכין עדיין ביד שלי".
"לא, לא. כלום לא מפריע לי". אני מחווירה וקסניה נראית על סף עילפון.
"אז אפשר להתחיל לאכול". הוא זורק את השיער הגזוז הצידה ומתיישב בחזרה. קסניה מלטפת את קצוות השיער, שמגיע כעת עד אוזניה, ומתייפחת ללא קול.
הסרתי את המכשול, דילגתי מעל עוד מהמורה בדרך ואני אפילו מצליחה לדמיין את אניה מוחאת כפיים בהנאה כפי שעשתה בכל פעם שצלחתי עוד שלב במהלך התרגולים המעשיים. אני אמורה להרגיש גאה אבל אני חשה רק בושה וליבי יוצא אל הבחורה הצעירה שחשה את כאב התבוסה.
כולנו אוכלים בשקט למעט גרגורי שמדי כמה דקות מפנה שאלה בנוגע לזיכרון שלי.
"את זוכרת את הערב שסגרו את המסעדה במונטה קרלו רק עבורנו?"
אני נדה בראשי לשלילה.
"את זוכרת את הסוסה הערבייה שקניתי לך?"
אני נדה בראשי לשלילה ומשפילה את עיניי במבוכה.
"את זוכרת את היאכטה שקניתי כי אהבת את הצבע שלה?"
אני נדה בראשי לשלילה.
"את זוכרת את הפעם הראשונה שהתמסרת לי?"
אני זוכרת היטב את הכול אך הזיכרון הזה קשה לי יותר מכולם. אני מניחה את כף ידי על פי ונדה בראשי לשלילה. הקרבה הגופנית אליו הופכת תוך שבריר שנייה לבלתי נסבלת וגוש מחנק מתיישב בגרוני.
"מתנצלת אבל אני לא זוכרת כלום". אני מניחה את המפית על השולחן ונעמדת. "זה קשה לי מדי. חשבתי שאגיע לכאן ואקבל תשובות אבל הערב הארוך הזה רק מציף שאלות נוספות". אני מזיזה את ראשי מצד לצד כאות מצוקה. "אני אבין אם זה מאכזב אותך ותעדיף שנעזוב עכשיו".
אני לא ממתינה לתשובה שלו ובורחת מחדר האוכל אל המסדרון ומשם אל חדר השינה. אני מתיישבת על המיטה ומסדירה את נשימותיי. הבריחה מחדר האוכל לא הייתה חלק מהתוכנית שלי וייתכן שהרחקתי לכת.
כעבור שתי דקות איליה נכנס לחדר וסוגר את הדלת.
"איך הוא הגיב?" אני לוחשת.
"נאלצתי לחסום אותו בגופי כשהוא התכוון לרדוף אחרי הברבור הנסער שלו", איליה מעווה את פניו בלעג. "הסברתי לו שעדיף לתת לאחותי הקטנה זמן להירגע".
אני מגלגלת את עיניי והולכת לחדר הרחצה. כל המוצרים שנהגתי להשתמש בהם בתקופה שגרתי עם גרגורי מסודרים באורח פלא על המדף, ועל הקולבים תלויים שני חלוקים בגדלים שונים וקומבינזון סאטן לבן.
אני מקרצפת את עצמי במקלחת עד שהעור שלי מאדים ועדיין מרגישה מזוהמת. הדמות המושפלת של קסניה לא נותנת לי מנוח. הייתי כל כך שמחה לחזור להיות תמימה וטיפשה שמאמינה שכל האמצעים משרתים את המטרה ושהסוכנות באמת מעל הכול. אבל אני לא. אני לא מרגישה שזה נכון להשאיר אחריי שובל של קורבנות בדרך להשלמת המשימה והלוואי שהייתה לי ברירה אחרת.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
