נכנסתי לצ'אי שופ, לקחתי לי צ'אי מסאללה וכדור אנרגיה והתיישבתי על כרית באחת הפינות. לא יודעת איך מצאתי את עצמי שוב מגיעה לפסטיבל עם אמא שלי וחברותיה. אני מותשת, לא ישנתי טוב בלילה, ובנוסף לזה התייצבתי בעבודה למשמרת בוקר מלאה באנשים שסחטו לי את כל האנרגיה. ולמרות זאת, חיכיתי לרגע שאמא שלי תאסוף אותי מהמשרד ונבוא לפה. השתוקקתי לזה!
"ראית את הליינאפ?" נועה שאלה אותי.
"האמת שלא. תני לי להתענג על הטעם של הצ'אי. כל כך התגעגעתי לזה".
"את לא חושבת שהגיע הזמן שתטוסי כבר להודו? את תעופי שם", נועה אמרה.
"לא יודעת אם אני אסתדר בהודו. זה שהייתי בכמה פסטיבלים לא אומר שאני צריכה לטוס למדינת עולם שלישי, זה כבד עליי".
"לא לא, את טועה אהובה שלי. הודו היא מדינת כל האפשרויות. או כמו שאומרים בהינדי - "סאב קוצ' מילגה". אחרי כל הפסטיבלים האלו ואחרי שתרגלת כל כך הרבה מדיטציות של אושו, את חייבת לבקר באשרם שלו בפונה", נועה אמרה.
"תגידי, את צוחקת עליי?"
"אני רצינית לגמרי! יאללה, בואי נטוס ביחד, זה רעיון לא רע", נועה אמרה. הסתכלתי עליה, או בעצם בהיתי בה תוך כדי תהייה: לטוס להודו?! לגמתי מהצ'אי. "אני צריכה לישון על זה איזה לילה או שניים", אמרתי, עצמתי את עיניי ולקחתי עוד לגימה.
"אני חייבת לזוז, אבל שימי עין על הסדנאות המאוחרות יותר. בחצות יש סדנה על יחסים עם יובל, הוא אחד המנחים הטובים. שנלך ביחד? אגב, הכניסה לסדנה בזוגות, זה אומר שנצטרך למצוא שני גברים להיכנס איתם, אבל ממש לא חייבים להשתתף איתם. זה רק בשביל שיהיה מספר שווה בין גברים לנשים".
"למצוא גברים להיכנס איתם לסדנה זו לא בעיה, הם בטח יעמדו מחוץ לאוהל. יאללה, נתראה מאוחר יותר", השבתי. ברקע התנגן השיר Vishnu של ההרכב karunesh. התרפקתי על הצלילים והתחלתי להתרגל לתחושת החופש.
אמת או חובה
קצת לפני חצות הגענו לאוהל. לסדנה היה שם קצת מעצבן שהחזיר אותי למשחק הילדות שאף פעם לא אהבתי, "אמת או חובה". מה הקטע של השם הזה? מחוץ לאוהל היו לפחות 10 גברים שחיכו שיגיעו נשים כדי שיוכלו להיכנס איתן. ניגשנו לשניים מהם ונכנסו יחדיו. האוהל היה עמוס, בפנים היו כ-150 גברים ונשים, ועל אף שהם היו מגוונים, החששות שלי שיתקו אותי. לא ידעתי מה הולך להיות פה ואילו תרגילים יהיו. אני לא מכירה את המנחה והגעתי לפה רק בגלל שחברתי המליצה עליו.
4 צפייה בגלריה
"זה שהייתי בכמה פסטיבלים לא אומר שאני צריכה לטוס למדינת עולם שלישי"
(צילום: Shutterstock)
פחדתי. פחדתי שלא ירצו לעשות איתי את התרגילים כמו בגיל 12. תמיד בסוף מסיבת כיתה היינו משחקים "אמת או חובה" ואף בן לא רצה לרקוד איתי סלואו או לנשק אותי כי הייתי הילדה השמנה. גם היום אני לא רזה וחטובה כמו רוב הבחורות כאן. אין לי מראה קונבנציונלי, אני מתלבשת שונה, התספורת שלי שונה, אני שונה. אולי גם כאן, כמו בגיל 12, אף אחד לא ירצה לעשות איתי את התרגילים? לא חשבתי ולו לרגע אחד שאולי הגברים כאן לא ימצאו חן בעיניי. כל מה שחשבתי עליו הוא איך הם יסתכלו עליי, וזה כאב ושרט עוד לפני שהסדנה החלה.
הדיבורים של המנחה קטעו את מחשבותיי וחברתי נועה התלהבה כמו אחרונת המעריצות. מרוב צפיפות לא יכולתי לראות אותו. היה לו קול נעים ונימת הדיבור שלו הייתה מאוד קלילה והשרתה נינוחות. הוא נתן לנו הסבר כללי ובעיקר הדגיש שהכול צריך להיעשות בכבוד.
לתרגיל הראשון הוא ביקש מהנשים לעמוד במקומות ומהגברים להסתובב באוהל כמו "פרפרים" ולהרעיף מחמאות על הנשים. "גבר, אם אתה רואה מישהי שמוצאת חן בעיניך, גש אליה, קח את ידה, תנשק אותה ותחמיא לה על העיניים היפות, החיוך היפה או השמלה היפה שהיא לובשת. פשוט תחמיא. ואתן הנשים, אל תחשבו יותר מדי על הכוונות שלו, או אם הוא מוצא חן בעיניכן או לא. פשוט תפתחו את הלב ותלמדו לקבל מחמאה, לחייך, לומר תודה וזהו".
משהו בגישה שלו קסם לי והבנתי פתאום למה חברה שלי כל כך מעריכה אותו. ברקע התנגנה מוזיקה נעימה והגברים החלו להסתובב בחלל. בצד ימין שלי ישבה בחורה שהפכה למוקד עלייה לרגל. כמעט כל גבר שעבר נישק את ידה והחמיא לה. אפילו אני רציתי לנשק את ידה ולהחמיא לה, היא הייתה מהממת. ארבעה גברים נישקו את ידי והחמיאו לי. שמחתי. כל כך פחדתי שאף אחד לא ייגש אליי, אבל הנה, ארבעה גברים החמיאו לי ועל כך אני מודה.
ואז החלפנו תפקידים. עכשיו היה תורנו הנשים להחמיא. זה היה נעים, להסתובב בחדר ולהחמיא לגברים זרים שמעולם לא פגשתי. יובל המנחה דיבר על קארמה ועל הכוח שיש לה. אין לדעת מתי היא תחזור אלינו, הקארמה. החמאתי לפחות ל-20 גברים, ממש פיזרתי מחמאות לכל עבר. פתאום כולם נראו לי יפים וטובים.
"עכשיו אתן תסתובבו בין הגברים ותבקשו מגבר שמוצא חן בעיניכן לעשות אתכן את התרגיל הבא. אם הוא מסכים, תשבו יחד. אם לא, קבלו את הסירוב באהבה והמשיכו לגבר הבא", הורה המדריך. עברתי שלושה בחורים שסירבו לי. התחושה הייתה משתקת אבל החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי. הבחור הרביעי בחן אותי מכף רגל ועד ראש, עיקם מעט את פרצופו והסכים לעשות איתי את התרגיל. שתקתי. רק רציתי שיהיה לי בן זוג.
"אני עומד לשים מוזיקה שלצליליה אתם תעשו אהבה עם הידיים בלבד. החזיקו ידיים, עצמו עיניים ונסו לגעת בכפות הידיים עד המרפקים. אני רוצה שתדמיינו שאתם עושים אהבה. הנשים יתחילו ואחר כך תחליפו תפקידים".
עצמתי עיניים בעודי אוחזת בכפות ידיו, וניסיתי לדמיין שאנחנו עושים אהבה. בשלב מסוים, הבחור שהיה איתי כל כך התענג על המגע שלי עד שהתחיל להיאנח מעונג. הוא פקח את עיניו, החמיא לי ואז החלפנו תפקידים. כעת הגיע תורו לגעת בידיי.
כשהסתיים התרגיל הוא אמר, "ווא, המגע שלך משכר. אני מתנצל אם קודם שפטתי אותך. אני אשמח להמשיך איתך בעוד כמה תרגילים בסדנה". חייכתי אך סירבתי. מצד אחד, תחושת העלבון מקודם מאוד הציקה לי. הוא ממש גרם לי להרגיש שהוא עושה לי טובה. מצד שני, חשוב לנסות לעשות תרגילים עם כמה שיותר גברים, לתרגל יחסים זו מהות הסדנה, אז ביי.
"בתרגיל הבא חשוב לי שאתן הבנות תהיו קשובות לאינטואיציה שלכן ותסתכלו לגברים בעיניים. אני רוצה שכל אחת תבחר גבר שהיא מרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו. אני סומך עליכן!", יובל אמר וסוף-סוף יכולתי לראות כיצד הוא נראה. גבר רזה, גבוה, באמצע שנות ה-40 לחייו, מזוקן, מעט מקריח ומלא בכריזמה וסקס אפיל. הוא מוכר לי. חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך פלרטטני וקריצה. זה עשה לי משהו, הוא עשה לי משהו.
מולי עמד גבר נאה באמצע שנות ה-50 לחייו. שאלתי אם אפשר לעשות איתו את התרגיל, הוא חייך והסכים. התיישבנו וחיכינו להוראות של יובל. "הפעם הבנות יתחילו. גברים, שכבו על הריצפה ועצמו את עיניכם. אתן הנשים תתחילו לגעת בגברים. אל תגעו בהם כאילו שאתן עושות להם סתם קיצי נעים. תגעו בתשוקה, תעזו, אל תפחדו, אבל תעשו זאת בכבוד. לכם הגברים מותר לומר: חזק יותר, חלש יותר, עוד או די, למרות שעוד לא נולדה האישה שהצליחה לגרום לגבר לומר 'די' אצלי בסדנה. אולי הפעם זה יקרה", הוא אמר משועשע והדליק את המוזיקה.
התחלתי לגעת בגבר ששכב לצידי. לא פחדתי. הרגשתי ממנו שהוא נמשך אליי. נגעתי בירכיו, לחצתי עליהן בחושניות, עליתי לאט לכיוון הבטן התחתונה שלו ואז ירדתי עוד קצת אל "שביל האושר". ראיתי שהוא לא אדיש למגע שלי ושהגוף שלו מתחיל להגיב. הנשימה שלו נעשתה כבדה יותר ויותר, עד שפתאום צעק: "די!", ועצרתי בבהלה.
לפתע נעצרה המוזיקה ויובל שאל, "מישהו צעק עכשיו 'די' או שדמיינתי?". אני והשותף שלי הרמנו את מבטינו אליו נבוכים. יובל שם לב ואז אמר, "מי שלא תהיי, שתדעי שאת אגדה".
- המשך בטור הבא -
