דברים שצריך לעשות אחרי פרידה: לחזור למקומות שנסעתם אליהם ביחד ואת אוהבת במיוחד, כדי שהם לא יהפכו למקום שלכם שלעולם לא תוכלי לחזור אליו יותר, לזרוק את כל תחתוני ה"וויתרתי על החיים שלי", ולהוריד אפליקציות הכי מהר שאפשר, כמו פלסטר. הגברים הראשונים שתראי יעשו לך בחילה. את תנסי להקיא אבל זו רק הנפש שלך שאכלה משהו מקולקל, ואת זה אי אפשר לשחרר עם אצבע בגרון. הגברים הבאים ייראו לך בינוניים לחלוטין. אף אחד מהם לא יפה כמו הגבר שעזב אותך, אף אחד מהם לא מצחיק כמוהו, אף אחד לא בגובה הנכון, הפין שלהם נראה אחרת. הם לא יודעים לרדת טוב כמוהו, והם לא יגעו לך בנפש כשתשכבו כמו שהוא נגע. זה יעשה לך בחילה.
אחר כך החרמנות והשעמום יביסו אותך, ותתחילי להחליק ימינה גברים שלא בדיוק מתאימים לך, תיזכרי שבעצם ככה הכרת גם אותו. היית אחרי פרידה, עשית ימינה למישהו שהייתה לו רק תמונה אחת, ואיכשהו מצאת את עצמך מתאהבת כמו שלא התאהבת בחיים. את תתחילי לדבר עם אחד מהם, והם לא ידעו שאת עצובה. הם לא ידעו שהבדידות היא שקט שרועש לך באוזניים. הם לא רגילים לראות אותך ערומה. הם לא מגלגלים עיניים כשנופל לך משהו בבית, ואין להם מושג שאת מסוג הנשים שתמיד משאירות אחריהן טישו מלוכלך. לא בכוונה, את מפוזרת. גם אם תגידי להם את זה בשיחה הראשונה, הם יחשבו שזה חמוד. לעצמם הם יחשבו: בחורה שמשאירה טישו מלוכלך בטח מוצצת ממש טוב.
זה היה המניפסט שנעמה סיפרה לעצמה, וסיפרה לאחרים, ואהבה לתבל את הסיפור במילים גסות, כי אף אחד לא אוהב אישה רווקה, אבל כולם אוהבים אישה רווקה שיש לה סיפורים על מין, במיוחד אנשים נשואים או רווקות אחרות שאין להן סיפורים על מין לספר, שזה לא אומר שהן לא עושות מין, רק שהן לא מרכיבות מכל זיון סיפור של 2,500 מילה. הפרידה מג'ייק הייתה הפרידה השנייה שלה בשלוש השנים האחרונות (השלישית, אם סופרים את הפעם הראשונה שג'ייק והיא נפרדו, שאחריה היא התחננה שיקבל אותה בחזרה, ולא אכפת לה שיהיו ביחסים פתוחים, ולא אכפת לה שלא יגיד לה שהוא אוהב אותה, ולא אכפת לה שיירמס כל טיפה מהכבוד העצמי שלה, היא פשוט לא יכולה להרגיש יותר את הכאב הזה).
מעין רודהצילום: ירון ברנראת הנסיעה לאילת היא הזמינה כשעוד היו יחד. היא חשבה שאם יש נסיעה באופק, אין סיכוי שג'ייק ייפרד ממנה. היא גם חשבה שאם הם כבר הזמינו נסיעה, היא יכולה להגיד לו את כל הדברים שהיא שומרת בבטן, כי אין סיכוי שהוא ייפרד ממנה. כמו שהיא חשבה שאין סיכוי שהוא ייפרד ממנה לפני שהיא הקפיאה ביציות. והוא באמת לא נפרד ממנה, אבל הוא גם לא היה שם יותר ממה שהוא היה בכל יום אחר. הוא ישן איתה בלילה שלפני, ובלילה שאחרי הוא אמר לה – "ישנתי אצלך אתמול", כאילו שזה משנה משהו. היא נשארה לבד בבית עם הבחילות הנוראיות שהשאירו בה חומרי ההרדמה.
אז היא ניצלה את הזמן עד החופשה כדי להגיד לו שהיא רוצה יותר. זאת הייתה הגרסה המעודנת ביותר שהיא יכולה הייתה לנסח, כי האמת היא שהיא הייתה צריכה יותר. היא ניסתה להילחם בזה מהרגע שהם הכירו. היא רצתה להיות נפש חופשיה, היא רצתה לא לשים אותו בכלוב כמו שהוא כל כך פחד, היא רצתה לרצות זוגיות פתוחה ולהזדיין עם עוד אנשים, אבל בכל פעם שהיא פתחה טינדר כשהם היו ביחד, נהייתה לה בחילה. איכשהו העובדה שיש להם הזמנה למלון באילת בעוד שלושה שבועות, לא מנעה ממנו להגיד לה – "אני לא יכול יותר". היא גם לא מנעה ממנו לענות לה באדישות, או לא לענות לה בכלל, לכל ההודעות שהיא שלחה לו אחר כך על זה שהיא מתחרטת, ובעצם היא לא צריכה יותר. בעצם היא לא מבינה איך מזה שהיא רצתה יותר היא קיבלה כלום.
היא עשתה לעצמה חוק. אם הוא לא עונה, היא מכפילה את משך הזמן שהיא מחכה עד שהיא כותבת לו שוב. אז היא שלחה לו הודעה יום אחרי שהוא אמר לה שהוא לא יכול יותר. אחר כך היא חיכתה יומיים. ואז ארבעה. אחר כך היא עיגלה לשבוע, וכשהיא הגיעה לשבועיים, היא הרגישה שהיא כבר לא מסוגלת. לא כי היא לא רצתה אותו, אלא כי הכאב בהמתנה להודעה שלא תגיע ממנו היה שולח כאבים חדים לתוך הלב שלה, והיא לא יכולה הייתה לדמיין מה יקרה אם היא תרגיש כאב יותר גרוע ממה שהיא גם ככה מרגישה עכשיו.
מקץ שלושה שבועות של עינוי נפש היא נוסעת לבד לאילת. אילת זה המקום שלה. כשמתחשק לה להגיד משהו שערורייתי באמת, היא אומרת "אילת היא המקום הכי כיף בארץ", וגם מתכוונת לזה. ארבעה ימים, שלושה בגדי ים שלמים ואחד ביקיני, שלושה ספרים ועוד אחד שהיא קנתה בדרך, כי הפחד הכי גדול שלה הוא שייגמר לה מה לקרוא והיא תצטרך לחשוב. שלא יהיה לה סיפור של מישהו אחר להתעסק בו. ארבע אפליקציות היכרויות. אחד גבר שהיא שכבה איתו לפני וחזרה לפלרטט איתו עכשיו כי היא צריכה להרגיש שהיא חיה שוב. הוא שולח לה סרטונים שלו מאונן, היא עונה לו, "מדהים, ממש מחרמן" בלי לפתוח אפילו. רק להרגיש משהו, רק לעשות משהו.
בכניסה למלון שהיא תמיד מזמינה בו את החדר הקבוע שלה, שואל אותה הפקיד בקבלה:
"אתם פה עד יום ראשון, כן?"
"אני עד יום ראשון".
"איך אתם רוצים לשלם?"
"אני משלמת מהכרטיס שהשארתי".
"יש לכם ארוחת בוקר עד עשר, זה במחיר".
היא רצתה להסביר שהיא תשלם לבד, ותאכל ארוחת בוקר לבד, ותצטלם לבד בעירום במראה של החדר שלה, אבל היא מפחדת שאם היא תגיד את המילים "אני לבד", אז אנשים יבינו שהיא לבד, ואז גם היא תצטרך להבין שהיא לבד.
שני ספרים יש בתיק הים של נעמה, למקרה שהיא תסיים אחד מהם ותישאר בלי שום דבר לקרוא. היא מורחת קרם הגנה עד איפה שהידיים שלה מגיעות, יודעת שהיא תישרף בחלקים שהוא היה מורח לה באצבעות גסות, ושהיא תישרף גם בכפות הרגליים – כי הייתה להם בדיחה עם קרם הגנה על הרגליים, והיא פחדה שאם היא תמרח שם, היא תיזכר בו ותתחיל לבכות. במקום להוציא את הספר היא סרקה ימינה ושמאלה באפליקציה. גם ככה היד שלה קלה על הסווייפ השמאלי, ובאילת היא בכלל לא מצאה את עצמה. היא לא טרף תיירותי קלאסי, אבל כולם נראו לה כמו ציידים.
היא מתעכבת על תמונה של זוג. בני גילה, מצולמים בתמונה עם שני ילדים עם ראש מטושטש. טל וצחי. היא מתלבטת אם הציצים של טל אמיתיים או לא, ובכל מקרה יש לה חיוך לא יהיר, וזה מתחבב על נעמה. היא נראית לה כמו מישהי שיודעת לערוך יפה שולחן. צחי הוא לא בדיוק הטעם שלה, השיער קצת ארוך מדי. הוא נראה לה כמו מישהו שאוהב מוזיקת טראנס. נעמה מחליקה ימינה. איטס-אה-מאצ'. בחלוף פרק בספר היא ניגשת שוב לטלפון, ומגלה הודעה.
"היי, זו טל, מה שלומך נעמה?". היא שונאת ששואלים אותה מה שלומה כשאלה ראשונה, אבל מחליטה לאמץ גישה פייסנית יותר בגלל השמש והמלח והחול. "מתבשלת בחוף. נחמדה העיר הזאת שלכם". "חחח גם את נראית נחמדה!". היא אף פעם לא פלירטטה עם אישה קודם.
"תגידי, ראית שאנחנו זוג?"
"כן, לא משהו שעשיתי אי פעם, אבל יו נואו, מה שקורה באילת".
"אנחנו ממש בסדר, שתדעי לך. אנחנו הרבה פעמים נפגשים עם נשים אחרות".
"אה וואו, כבר פגישה?"
"אני יכולה לנחש שאת פה רק לכמה ימים. ואנחנו גם ככה עסוקים מחר. יש יום הולדת ליהל. זה הגדול. אם בא לך להיפגש הערב, את מוזמנת לכוס יין".
"אהממ, זה קצת מהר לי מדי, תני לי איזה שעה של שמש להתלבט על כל הסיפור".
"בטח, הכול בקצב שלך. אני מבינה שזה חדש לך. גם לנו זה היה חדש פעם. בכל מקרה את מאוד יפה. גם צחי חושב".
נעמה מניחה את הטלפון בצד, מעשנת סיגריה שהיא ביקשה ממישהי שישבה בשולחן לידה בחוף, ונכנסת למים הקרים של אוקטובר. היא נזכרת איך ג'ייק תמיד היה אומר לה שבאילת המים תמיד באותה טמפרטורה, אז לא משנה אם נכנסים בקיץ או בחורף, אבל היא הייתה באילת מספיק פעמים בשביל לדעת שבקיץ נעים לה להיכנס למים, ובחורף היא לא רוצה להיכנס למים, ואוקטובר זה החודש המושלם.
עדיין צריך אומץ לפני שמכניסים את הראש, אבל הקור עובר עם הפיפי הראשון שהיא עושה בבגד הים, והיא מרגישה את החופש ואת הכרת התודה שהיא מרגישה בכל פעם כשהיא נכנסת לים האדום. המים המלוחים נותנים לה אומץ. הדגים שחולפים לידה מזכירים לה שהיא בעולם שלהם עכשיו, אורחת. הם גורמים לה להרגיש קטנה ביקום במידה שמאפשרת לעשות טעויות בלי לחשוב עליהן יותר מדי. מה כבר יקרה, את רק דג קטן במים. היא ידעה שיהיה לה עוד סיפור לספר, ושאם היא תספר אותו לגברים שהיא החליקה עליהם ימינה בטינדר, הם יחשבו שהיא מוצצת ממש טוב.
"אז מה, איפה ניפגש?", היא מקלידה באצבעות רטובות עוד לפני שהיובש של אילת מייבש אותה.
"האמת שאין לנו סידור לילדים, יש מצב שתבואי לפה?"
"אני לא הולכת ישר לבתים של אנשים", היא מתחילה להקליד, ובאותה גישה פייסנית, ועם אותו שעמום שהביא איתו העצב הגדול, היא מקלידה – "לא מוזר?"
"הם יישנו, זה בסדר. נשתה יין, נראה איך נזרום. תכירי אותנו, נכיר אותך. אין מה להיבהל".
"כתובת?"
"צחי יכול לאסוף אותך במונית שלו אם את רוצה, מה המספר שלך? אני אעביר לו ותהיו בקשר?"
היא שלחה.
"אף פעם לא נמשכתי לנשים, אבל אני בדרך להרפתקה", היא שלחה לגבר ההוא ששכב איתה, שעצר את כל מה שהוא עשה עד אותו רגע רק כדי להתחרמן מהרעיון ולשלוח לה עוד צילומים של הזין שלו. "מחרמן".
היא התלבטה אם להתיישב מלפנים, ובסוף בחרה את האפשרות המביכה יותר – וישבה מאחור. ישיבה במושב הקדמי נראתה לה כמו היענות להצעה שהיא עוד לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה. השיער שלו באמת ארוך מדי. והוא מחייך יותר מדי. למה אתה מחייך כל כך הרבה?
"אז מה, במה את עובדת?"
"אני מעדיפה לא להגיד".
"זה קצת כמו דייט, לא? רק שאנחנו נשארים באילת ואת חוזרת לתל אביב ואולי נדבר מתישהו רק כשנגיע לעיר. אנחנו מדי פעם עושים סופי שבוע בבית מלון ליד הים, יוצאים למסיבות. טל סיפרה לך?"
"היא רק אמרה שאין לכם בייביסיטר".
"באמת אין לנו בייביסיטר".
לא היה שום דבר פלרטטני בשיחה ביניהם, ולמרות השמש והים והמלוח של הגוף שתמיד מבעירים בנעמה אש, היא הרגישה בעיקר חוסר נעימות. היא צריכה לשתות משהו.
"אני צריכה לשתות משהו", היה המשפט הראשון שאמרה לטל שפתחה לה את הדלת. היא נעצבה כשראתה כמה הבית קלישאתי. היא תצטרך להוסיף לו איזשהו תחכום כשתספר אחר כך את הסיפור, כי מי יאמין לה שהיא נכנסה לדירה בפרויקט חדש באילת, עם קיר לבנים חשוף, עם שלט של Kitchen מציץ מהמטבח, עם לוח שעליו כתובים משפטי חוכמה כמו "הבית הוא איפה שאתה נמצא" ו"כל מה שצריך זו אהבה". הספה אפורה, השולחן מאיקאה. איך הם הגיעו לאיקאה מאילת?
"במה את עובדת?", טל שאלה אותה, והיא צחקה ושאלה, "יש לכם תסריט קבוע?", אך טל לא הבינה.
"ספרו לי אתם משהו, איך זה עובד?"
"זו פעם ראשונה שלך?"
"ממש כן".
"היית פעם עם אישה?"
"לא, אני לא נמשכת לנשים".
"מעליב".
"כאילו, בדרך כלל, אני לא... את בסדר, זה אני. אני אוהבת הרפתקאות, ואתם נראים לי אחלה". נעמה יודעת להחמיא לגבר, אבל להחמיא לאישה שלו הרגיש לה מביך מאוד, והאמת היא שהיא לא הייתה מחמיאה לצחי בכל יום אחר.
"אנחנו נשואים 12 שנה, אנחנו יחד מהתיכון. יש לנו שני ילדים, אנחנו נפגשים עם נשים אחרות או עם זוגות כבר בערך חמש שנים", טל ענתה על השאלה שנעמה לא העזה לשאול.
צחי סיפר שזה התחיל מהסקרנות של טל. היא רצתה להיות עם אישה, הוא לא רצה שהיא תשכב עם אף אחד אחר בלעדיו, אז הם החליטו שהם עושים את זה יחד. מאז זה ככה. נעמה יכולה הייתה לנחש שהם כבר כמעט לא שוכבים.
"אוקיי, ובמה את עובדת?", נעמה שאלה עכשיו, ניסתה לשבור את הקרח.
טל מעצבת גרפית, עובדת בעיקר בשביל העירייה, אבל גם מעצבת הזמנות לכל מיני אירועים קטנים. "ואני אמא, זה לוקח ממני די הרבה שעות".
ברגע שהיא סיימה את המשפט, באינטונציה תשושה וגאה, נכנס לסלון ילד קטן סוחב שמיכה, והתיישב על טל בעיניים עייפות.
"מה קרה מתוקי, לא מצליח לישון?"
"אמא, מי זו?", הוא שאל חצי עייף.
"חברה של אמא ואבא מתוקי".
"בואי לישון איתי".
"לא היום חמוד, אנחנו עם מורן עכשיו".
נעמה לא תיקנה אותה. מה זה משנה. היא פונקציה, לא כותרת. היא לא ידעה איך להגיב, וגם ככה לא מאוד טובה בשיחות עם ילדים. היא ניסתה להגיד לו "שלום! אני נעמה", אבל הוא רטן והסתובב עם הפנים לאמא שלו, מנסה להתכרבל בתוכה. עכשיו השיחה באמת נתקעה. הם לא יכולים לשאול אותה אפילו בת כמה היא, היא לא יכולה אפילו לשאול אם זה בסדר שהיא לא נגעה אף פעם בציצי. אז הם פתחו טלוויזיה וצפו בפרסומות שאחרי המהדורה, וחיכו שתתחיל תכנית של גדולים, או שהילד מעצמו יחזור למיטה לישון.
כשהפרומואים התחילו טל אמרה לו: "מתוקי, בוא לישון", והרימה אותו על הידיים לחדר.
צחי ונעמה שוב נשארו לבד.
"בטח אילת נראית לך אחרת ממה שהיא נראית לנו".
"אני אוהבת את אילת. אני תמיד אומרת שזה המקום האהוב עליי בארץ".
צחי צחק, ולא המשיך את השיחה, למרות שהמשפט הזה תמיד מעורר המשך שיחה.
"אתם באים?", טל שאלה מחדר אחר, ונעמה קמה מהר מדי. היא חשבה שהתרוממות הגוף תנחית את היין למקום נעים יותר בגוף, או שהיא תוכל להרגיש בעמידה אם היא חרמנית, כי בישיבה, מרוב מבוכה, היא לא הייתה בטוחה. היא נתנה לצחי ללכת לפניה, ונכנסה לחדר שינה לא גדול, שעל שידת האיפור שלו הייתה מונחת תמונה מהחתונה של שניהם. היא התביישה להסתכל.
היה לה טבעי להתנשק עם צחי קודם, וטל הסתכלה עליה במבט של "זה בסדר". היא הרגישה את זיפי הזקן. אחרי הנשיקה הקצרה והלא אינטימית, היא ניגשה לנשק את טל, שעדיין אחזה באותו מבט רך. הנשיקה הייתה לה זרה. אלפי נשיקות היא כבר טעמה, אבל זו הייתה נטולת זיפים לחלוטין. היא התרגשה מהמעמד. היא התרגשה גם כשטל שלחה יד לחזה שלה. היא לא ידעה מה לעשות, אז היא שלחה יד בחזרה. היא אף פעם לא הרגישה חזה נשי אחר משלה. היה בזה משהו נעים.
אבל כשטל שלחה יד למכנסיים, פתחה אותם והכניסה אצבע אחת לתחתונים, לא היה לה אומץ לעשות את אותו הצעד בחזרה. היא הרשתה לעצמה להיות מושא, דבר שביחסי מין רגילים היא נמנעה לעשות, מאז ששכבה עם איזה קוץ כשהיה מדבר וחשבה שהוא פרח, ואז הוא אמר לה שהיא לא אוהבת לעשות הרבה במין. היא פחדה שיחשבו שהיא עצלנית. היום המבוכה הפכה אותה לעצלנית.
טל הפשיטה את עצמה. הכוס שלה היה נטול שיערות לחלוטין. נעמה לא אהבה את זה. זה מרגיש חלק מדי, לא בריא, לא טבעי. צחי נישק את אשתו, ונגע בה במקומות שלטל לא היה אומץ. ולמרות שנעמה תמיד חשבה שלראות זוג אחר ממש קרוב אליה יהיה שיא הריגוש, כל מה שהיא יכולה הייתה לשמוע זה את הרעשים שמפיק הגוף של טל. רעש של רטוב. היא לא נגעלה מזה, אבל אלה לא היו קולות המין שהיא דמיינה לעצמה בראש, או הייתה רגילה אליהם. הפסקול השונה הוציא אותה מריכוז, והיא שמעה שוב את השקט הזה של הבדידות כואב לה באוזניים.
טל התיישבה על קצה המיטה, צחי עומד מולה, ובצעד דומה להורדת המכנסיים מנעמה, התחילה להסיר גם את שלו. היא פתחה את החגורה, משכה את המכנסיים ואת התחתונים יחד, מעשה של זוג נשוי, וחשפה קעקוע מעל המפשעה. "חיים רק פעם אחת", היה כתוב שם. בזמן שטל משכה אליה את צחי, היא הביטה על האותיות מעל ראשה של טל, העיפה מבט על תמונת החופה, ואספה את המכנסיים מהרצפה. טל וצחי היו כל כך שקועים, מרוגשים מהאישה הזו שבפניה הם חושפים עולם שהם חשבו שיסעיר את רוחה ולעולם לא יחזיר אותה אחורה. היא לבשה את המכנסיים בשקט, לא להעיר את הילדים, ולחשה להם: "תמשיכו בשלכם, אני הולכת".
מהמונית, בחזרה למלון, היא הזמינה פיצה. גבינה כפולה, אננס. מגיע לה. היא הצליחה להגיד לא. היא הייתה מרוצה מזה שעכשיו יש לה סיפור על איך היא כמעט עשתה שלישייה, ושכנעה את עצמה שזה סיפור טוב יותר מהסיפור על הפעם שהיא עשתה שלישייה.
כשהיא ישבה עם מגש שלם על שפת הבריכה במלון האהוב עליה, היא מחקה את האפליקציות, מחקה גם את הרשתות החברתיות, מחקה את כל תמונות העירום של עצמה מחדר המלון, וכתבה לג'ייק הודעה: "אני צריכה שתדע שאני אוהבת אותך. אפשר לתקן הכול. אני לא אכתוב לך יותר".
מעין רודה כותבת בימים אלו את הספר הראשון שלה
