"היי דור, יש לך דקה לשיחת טלפון? רציתי לדבר איתך על משהו".
"היי, בטח. אפשר עכשיו. קרה משהו?"
"כן. רציתי להגיד לך שממש-ממש פגעת בי".
הצד שלה
את דור הכרתי במסעדה שבה עבדתי בתור מארחת. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. היה בו משהו לא מתאמץ, והאטיטיוד חסר האכפתיות שלו פשוט עשה לי את זה. היה לי ברור שאני מעוניינת לשכב איתו, והנחתי שלא תהיה לי בעיה גדולה להעביר לו את המסר.
פלרטטתי איתו, הצעתי לו להרים איתי צ'ייסר, והמסר עבר בהצלחה. כשהמשמרת הסתיימה, הרמנו צ'ייסר נוסף והצעתי לו לסיים איתי את הערב. "אני גרה ממש קרוב, בא לך לקפוץ?" שאלתי, והוא ציין שהוא כבר קבע עם חברים, אבל ישמח לקפיצה מהירה.
הלכנו אליי ובשנייה שנכנסנו הוא תפס אותי ונישק אותי בחוזקה. הוא נשך את השפה התחתונה שלי והצמיד אותי אליו. הוא הפשיט אותי וחפן לי את הישבן. כאב חד פילח את גופי. בלי היסוס הוא פשוט דחף לשם את האצבע שלו במלואה!
נאנקתי מכאבים, והזזתי לו בעדינות את היד. לא היה לי נעים לסרב באופן בוטה אחרי שכל הערב הייתי עסוקה בלפתות אותו. מספר דקות אחרי כן, ההתמזמזות הסוערת פסקה. דור התנצל והכריז שהוא חייב להמשיך עם תוכניותיו. זה היה בסדר גמור מבחינתי, כי גם ככה הייתי מאוד שיכורה.
למחרת קיבלתי ממנו הודעה. "מה את עושה הלילה? יש תוכניות?"
"אין תוכניות", השבתי, "אבל אם לומר את האמת, המפגש הקודם היה אגרסיבי מדי, וזה קצת הרתיע אותי. קמתי עם כאבים בתחת כי היית מאוד לא עדין, ואני אישה די שברירית".
"אני מתנצל מעומק ליבי. באמת. אני גם יודע להיות עדין".
ההתנצלות שלו רווחה לי. שמחתי כשאמר שהוא יכול להיות עדין, והנחתי שנסחף עם התשוקה. "אני מעריכה את ההתנצלות. אגיד לך כשאסיים את המשמרת".
לא נפגשנו באותו הערב, וגם לא למחרת. כן התכתבנו במשך מספר חודשים. השיחות היו קלילות, הייתה אווירה פתוחה ומשוחררת, מלאה בפלרטוטים ותיאורי "מה אני אעשה לך" מעודנים. הזמן עבר והשיחות בינינו התפתחו והפכו להרבה יותר כנות. לפחות מהצד שלי.
יום אחד הוא שלח לי הודעה באמצע הלילה והציע שאקפוץ למועדון שבו בילה. "אני מנסה להיות פחות אימפולסיבית. זה גורם לי להרגיש רע", השבתי, והוספתי שאני לא בנויה לסטוצים כרגע. "יובל, אני רוצה לישון איתך ואת אומרת לי 'סטוץ'. בא לי להשתכשך איתך בשמיכה. אני אולי אנשק אותך בכל מיני מקומות בגוף, אבל לא נשכב", הוא הבטיח.
בשלוש לפנות בוקר הוא שלח לי הודעה. כתב שהוא תכף יוצא מהמסיבה ושאל אם ארצה להיות איתו. אני יודעת היטב מה הודעות בשעה הזאת אומרות, אז השבתי, "לא. רוצה לישון. אם תרצה, אשמח להיפגש בשבת בערב בשעה נורמלית".
"טוב יפהפייה. מעריך אותך מאוד על זה. אני מת עלייך".
הלכתי לישון עם חיוך ועם ההבנה שהוא באמת רגיש וסבלני, ושאין ספק שהמפגש האינטנסיבי ההוא לא משקף אותו בדבר.
"דור התעקש להמשיך. הוא התחכך בי בחוזקה, התנשף, חפן אותי באגרסיביות. פתאום הרגשתי כאב חד בפי הטבעת שלי. זו הייתה האצבע שלו. הוא שוב דחף אותה לשם"
ההתכתבויות בינינו המשיכו עוד כשלושה חודשים בערך, עד שחברתי חגגה יום הולדת. דור שלח לי הודעה ושאל אם בא לי להמשיך משם לסיבוב מועדונים איתו ועם חבריו. הפעם קפצתי על ההזדמנות.
בסביבות שתיים בלילה פגשתי אותו בכניסה לאחד המועדונים. הוא שמח מאוד לראות אותי, ונישק אותי מול חברים שלו. זה לא הפריע לי. זה דווקא היה נחמד והרגיש טבעי. המועדון היה אפל ורועש להחריד. לא ממש יכולנו לדבר, כך שרוב הזמן בעיקר התחבקנו. יצאנו משם לפנות בוקר, ולקחנו מונית אליו לדירה.
ברגע שנכנסנו, הוא התנפל עליי. הוא היה תחת השפעת סמים, כך שאיבר המין שלו יצא מהמשוואה, אך במקום לעבור לשאר איברי הגוף, דור התעקש להמשיך. הוא התחכך בי בחוזקה, התנשף, חפן אותי באגרסיביות, ולא הרפה מהזין שלו. פתאום הרגשתי כאב חד בפי הטבעת שלי. זו הייתה האצבע של דור. הוא שוב דחף אותה לשם.
"דור, זה כואב לי".
הוא הוציא את האצבע, ואז החדיר אותה מחדש.
"זה כואב לי, תפסיק!", הערתי באסרטיביות, אבל הוא לא הפסיק. "די!" צרחתי והסתובבתי אליו. "עוד פעם אחת אתה עושה את זה, אני פשוט קמה והולכת".
לא יודעת למה הייתי צריכה עוד פעם אחת בשביל לקום וללכת, הרי לא נהניתי מהמגע שלו, ונזכרתי שלא נהניתי גם בפעם הראשונה שהתמזמזנו, אז למה אני עדיין פה? למה אני מסכימה שיתנהגו אליי ככה? מה אני מחכה שיקרה? הטחתי בעצמי, והמחשבות לא נתנו לי מנוח.
באיזשהו שלב, דור התעייף, צנח על המיטה, חיבק אותי, ונרדם. נגעלתי, כעסתי והרגשתי מושפלת. מה אני עושה פה? למה אני לא במיטה שלי, מתחת לשמיכה שלי, במקום שהוא בטוח ונעים? למה אני מתעקשת לשים את עצמי במצבים האלה? מצד שני, הבהרתי לו כמה פעמים שזה כואב לי וביקשתי שיפסיק. גם דיברנו כבר לא מעט זמן בהודעות, הכרנו קצת, האם זה כל כך מוגזם לבקש טיפה כבוד בזמן האקט המיני? כשהשמש עלתה, התלבשתי ויצאתי בשקט מהדירה שלו. לא שמעתי ממנו לאחר מכן.
"נגעלתי. מה אני עושה פה? למה אני לא במיטה שלי, מתחת לשמיכה שלי, במקום שהוא בטוח ונעים? למה אני מתעקשת לשים את עצמי במצבים האלה?"
שמונה חודשים עברו וקיבלתי ממנו הודעה. יש לו חולצות שהוא רוצה למסור, ומכיוון שהוא ידע שאני עורכת מדי פעם מכירות יד-שנייה, הוא שאל אם ארצה לקחת אותן. הסכמתי.
מספר ימים לאחר מכן, הגעתי אליו לדירה. רציתי שהוא ירד, אך הוא הציע שאעלה. חשד קל אחז בי, אבל גירשתי את המחשבה במהירות. דור פתח לי את הדלת.
"היי, בייב! טוב לראות אותך" הוא אמר מחויך ומיהר להציע לי חיבוק. בחילה אחזה בי. זהו, יובל, את לוקחת את הבגדים ועפה מפה.
"תראה לי את החולצות?"
"הנה, זה פה בשקית". פשפשתי בבגדים והרגשתי את הידיים שלו, מלטפות אותי מאחורה.
"דור, באתי בשביל הבגדים".
"את בטוחה? אולי קצת?"
"אני לא בעניין. באמת שבאתי רק בשביל זה. מצטערת אם זה לא היה ברור".
הוא הפסיק.
המשכתי להסתכל על החולצות, ושוב הרגשתי את הידיים שלו נוגעות בי.
"די! מה לא היה ברור?!" צעקתי וניערתי אותו ממני.
"מה, לא מתחשק לך? לא נהנית איתי בפעם הקודמת?"
הבטתי בו בהלם, והתחלתי לצחוק. "אתה רציני? לא הפסקת לנסות להעמיד אותו כשבבירור לא היה לכך סיכוי, בזמן שבינתיים יכולת לענג אותי, אבל לא חשבת על זה בכלל. ואז דחפת לי אצבע לתחת בכוח. שלוש פעמים אמרתי לך להפסיק - והמשכת. למה שארצה לשכב איתך שוב?!"
הוא נראה מובך, המום. לקחתי את החולצות, אמרתי תודה ועפתי משם. הלב שלי דהר. מה הוא חושב לעצמו? שאני איזו זונה בהזמנה? ולמה לעזאזל הוא חושב שהוא יכול פשוט לגעת בי משומקום? הרגשתי כל כך קטנה ומוחפצת. זעמתי.
לא שוחחנו מאז, אך מדי פעם נתקלנו זה בזו ברחוב. בכל פעם כזאת הוא היה ניגש להגיד לי שלום, מחבק ומתנהג כאילו שהכול כרגיל. שיתפתי פעולה עם הידידות המאולצת, אבל לא שכחתי מהסיפור הזה, בזמן שהוא, מצידו, מעולם לא התנצל. עד שסיפרתי לו שהוא פגע בי.
הצד שלו
את יובל הכרתי לפני כמה שנים במסעדה שבה עבדה כמארחת. ערב אחד, ניגשתי אליה והצעתי לה לשבת לשתות, לעשן סיגריה ולפטפט קצת. הייתי אז בתקופה של בילויים חסרי מעצורים לצד עבודה בחיי הלילה.
יובל הרשימה אותי. היא התגלתה כבחורה צבעונית ותוססת מאוד מחד, ומכילה וקשובה מאידך. הייתה לה יכולת הכלה שמשכה אותי. השיח איתה היה פתוח ומשוחרר, מיני ולא מתנצל. הרגשתי מאוד נוח להיות מי שאני בחברתה. היא הייתה מינית ואנרגטית, אדג'ית כזאת, ובמשך תקופה היינו מתכתבים ולא באמת הצלחנו להיפגש.
"לא חשבתי בכלל על האפשרות להתמקד בה. מבחינתי, סקס באותם ימים הלך לפי הקונבנציה המוכרת – לגבר צריך לעמוד, יש חדירה, הדפוס הרגיל"
ערב אחד קבענו להיפגש בספונטניות. נפגשנו מחוץ לאחד המועדונים. אני זוכר שרקדנו ליד העמדה של הדיג'יי כמעט כל הערב, לפעמים צמוד ולפעמים לחוד, והיה ממש כיף. עזבנו את המועדון, הגענו לדירה שלי והתחלנו להתמזמז. הייתי מאוד שיכור ותחת השפעה של חומרים נוספים, הידועים כמדכאי תפקוד מיני.
היה לי קשה. מה? דווקא עכשיו? כששנינו בשיא ההתלהבות? דווקא עכשיו אני לא יכול? אני לא אספק אותה? הייתי עסוק בתחושות האלה ולא חשבתי בכלל על האפשרות להתמקד בה. מבחינתי, סקס באותם ימים הלך לפי הקונבנציה המוכרת – לגבר צריך לעמוד, יש חדירה, הדפוס הרגיל. והוא לא עמד, וזה ביאס אותי ממש.
ניסיתי להתכחש לחוסר התפקוד הזה, ולנסות לעשות כל מה שאפשר כדי להתגרות ולעורר אותו. אם זה להתחכך, אצבעות, ישבן, כל מה שאהבתי באותה תקופה והיה יכול לגרות אותי. ניסיתי להכניס לה אצבע לישבן בתקווה שהיא תאהב את זה ואני אתעורר קצת. היא לא אהבה וביקשה שאפסיק, אבל אני ניסיתי שוב ושוב. הייתי אחוז טירוף. יצא ממני משהו ממש חייתי, הייתי נואש להצליח, ואז יובל עצרה אותי וקולה הפך לתקיף מאוד. הפסקתי. הרגשתי רע. צנחתי על המיטה וחיבקתי אותה.
כשהתעוררתי, יובל כבר לא הייתה. הייתי לבד בדירה ותחושה אפלה אפפה אותי, כאילו שריחפתי בתוך חלל שחור. לא הצלחתי לזהות מי אני. במשך תקופה ארוכה אלכוהול היה חלק מרכזי בחיי, לצד סמים ובילויים. היה לי ברור שאני לא יכול להיכנס למערכת יחסים ככה, והתחושות שלי נעו בין הלם, הכחשה לאשמה. הייתי מבועת.
לא דיברנו תקופה ארוכה לאחר מכן. הרגשתי בושה, לא היה לי נעים לפנות אליה בכלל. יום אחד ראיתי בפייסבוק פוסט שבו היא פרסמה שהיא עורכת מכירה. היו לי כמה חולצות יפות בארון שרציתי למסור, והצעתי לה לקחת אותן בשביל המכירה שלה. חשבתי שאולי זה ירכך את ההרגשה שלה, ומשהו בי אמר שאולי יש סיכוי שנשכב כשהיא תבוא. המפגש בינינו אומנם הסתיים באקורד צורם, אך מאז יצא לנו להיתקל האחד בשני כמה וכמה פעמים בעיר, והיא תמיד הייתה חביבה אליי.
"היא לא אהבה וביקשה שאפסיק, אבל אני ניסיתי שוב ושוב. הייתי אחוז טירוף. יצא ממני משהו ממש חייתי"
כשיובל הגיעה, ניסיתי להתקרב אליה. ידעתי שהיו חלקים באקט במפגש האחרון שלנו שאולי היו מאכזבים... שלא עמד לי למשל, ושכאב לה, אבל כן היו אלמנטים במפגש שלנו שאני, לפחות, נהניתי מהם. שיערתי, או יותר נכון, קיוויתי, שכך היה הדבר גם עבורה.
ניסיתי ליזום אבל היא דחקה אותי. ניסיתי שוב אך שוב נדחקתי. פה כבר הבנתי שאני עושה משהו לא בסדר. יובל ארזה את החולצות באווירה של 'בוא נשכח מכל מה שקרה פה עכשיו', ויצאה. מאז לא דיברנו.
המפגש הזה הדהד אצלי המון מאז, ותמיד עורר בי תחושה לא נוחה. משהו קרה לי אחרי אותו מפגש, קשה לי להגיד מה בדיוק, אבל המפגש הזה הפך לנורה אדומה עבורי. החלטתי שאני הולך לשנות המון דברים בעצמי. מאז אני פחות יוצא, הפסקתי עם האלכוהול והסמים, עזבתי את העבודה בחיי הלילה וירדתי המון במשקל.
אם לפני זה הייתי קם בצהריים עם כאב ראש אחרי לילה קשוח ובקושי מתחיל את היום, היום אני קם כל בוקר מוקדם ועושה ספורט. שיניתי את התזונה שלי, התחלתי ללמוד ולאחרונה אפילו נכנסתי למערכת יחסים. אני משקיע בעצמי, ומנסה להקשיב לסביבה שלי. להיות קצת יותר מודע.
כשיובל הגיעה לקחת את החולצות, כבר הייתי באמצע התהליך. החולצות שמסרתי היו גדולות עליי כבר, ומתקופה אחרת, כמו משהו באישיות שלי שרציתי להשאיר מאחור. אני מרגיש כאילו שהעיניים נפקחו לי בשנתיים האחרונות, ולא פשוט לי להסתכל לאחור על הבחור שהייתי. אני מנסה כמה שאני יכול להיות מודע, להשתפר. בשביל הסביבה ובשבילי.
אחרית דבר
לא חשבתי שדור יסכים להיפגש איתי. עד כה, כל הגברים שאמרתי להם שפגעו בי קראו לי "מגזימה", "דרמטית" ו"מתקרבנת". אף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות או להתנצל, אבל דור הסכים לשוחח, וקבענו להיפגש בבית קפה קטן בעיר.
כשהגעתי, דור כבר חיכה בשולחן. הוא נראה אחרת. הוא רזה בצורה משמעותית, התלבש בסגנון שונה, ושום משקה אלכוהולי לא נראה באופק. ניגשתי לשולחן, ולא ידעתי מאיפה להתחיל. מעולם לא ישבתי עם בחור שפגע בי. זה מה שזה היה? פגיעה? או אולי תקיפה? ניצול? סתם לילה הזוי?
לא ידעתי כל כך איך לפתוח את הדברים שרציתי להגיד, ונראה שגם דור לא ידע. אבל הוא כן ידע להביע חרטה. לשבת מולי ולבקש סליחה. ככה, פשוט, בלי האשמות. הוא סיפר לי שהוא במערכת יחסים עכשיו, ואמר שאחרי ששוחחנו בטלפון, הוא שיתף את בת הזוג שלו במה שקרה בינינו. הערכתי אותו על כך. ראיתי שהוא מתחרט, מתייסר. הסתכלתי על הבחור שישב מולי. זה היה מישהו אחר. דומה, אבל גם שונה. חכם יותר, בוגר. התפלק לי חיוך.
"יובל, אני רוצה שתדעי שאני באמת מצטער. באמת-באמת. התנהגתי בחוסר רגישות כלפייך. זה אכל אותי וליווה אותי הרבה זמן, הערב ההוא. אני ממש-ממש מצטער".
"אתה יודע מה?"
"מה?"
"תכתוב. תכתוב על הפעם ההיא. תכתוב את כל מה שאתה זוכר, בלי לנסות לייפות שום דבר. תכתוב באמת. יש עוד גברים שם בחוץ שצריכים לקרוא את זה".
