היה לנו רומן של סופר. נתקלנו האחד בשנייה ביום חמישי אחד, בשעת ערב, בסופרמרקט. השעה כבר הייתה מאוחרת והמקום היה ריק, עם שקט ורוגע ששמור רק לשעות האחרונות של לפני הסגירה. רוב הקופות כבר נסגרו, מלבד שתיים.
הסופר של הלילה שונה כל כך מהסופר של היום. טיפוסים צבעוניים, מוזרים כמעט, מסתובבים בין המדפים בלי עגלה, מלקטים מצרכים בודדים פה ושם וממהרים לקופה. זוגות צעירים עם עגלה חצי ריקה, נטולי ילדים בבירור, נטולי דאגות לבטח.
בין כל האנשים האלה עבר גבר גבוה ורזה עם שיער קצת מאפיר ואף קצת ארוך. בפעם הראשונה שראיתי אותו, המבט שלי חלף על פניו בלי להיעצר לרגע. הוא היה סתם עוד איש שבא לעשות קניות בחמישי בערב. בפעם השנייה שראיתי אותו, הוא כבר נראה לי מוכר. ניכר שאותה מחשבה בדיוק עברה גם אצלו בראש. מעין מחשבה סתמית, "היי, הנה אתה שוב", רק שהפעם מצאתי את עצמי מתעכבת עליו קצת יותר, סקרנית לראות מי האיש הזה ששותף להרגלי הקניות המוזרים שלי. מי המשוגע הנוסף שמגיע באופן קבוע, בימי חמישי בלילה, לסופר חצי ריק.
בפעם השלישית שזה קרה, המבטים שלנו כבר הצטלבו. היה זה שילוב של פליאה והכרה בכך שכבר נהיינו מכרים, מוכרים. בתוך בליל האנשים המוזרים, יש אותו ויש אותי. רבע חיוך, הנהון בלתי נראה, וכל אחד המשיך בענייניו, רק שבניגוד לפעמים הקודמות, הפעם כבר שמרנו האחד על השנייה בזווית העין. מדי פעם מישהו מאיתנו נעלם לו באחד המעברים וצץ מחדש לאחר כמה דקות. בשר, גבינה, לחם. ביצים וחלב. יחד, אך בנפרד, עשינו את המסלול הקבוע בסופר, מהכניסה ועד לקופה. שמרנו על מרחק גדול אבל קבוע. שמרנו על שתיקה אבל היה ברור שהאנרגיה זרמה בינינו, כשהיא מהוססת, מבולבלת, חדשה.
בפעם הרביעית כבר החנקנו חיוך מבויש. הייתה תחושה מוזרה של אינטימיות, קירבה. עדיין לא החלפנו מילה, אבל המבוכה התחלפה אט-אט בתחושת חמימות נעימה. פתאום שמתי לב לפרטים קטנים בנוגע אליו, למשל שבכיס חולצתו מונחות דרך קבע משקפי קריאה, אותן הוא שולף מדי פעם כדי להביט מקרוב באריזה של איזה מוצר. שמתי לב גם שמצחו נחרש קמטים כשהוא מנסה לבחור בין שני סוגים של יוגורט, ושהוא תמיד קונה את הקורנפלקס שבמבצע, לא משנה מאיזה סוג הוא. שמתי לב גם לטבעת. פשוטה, עגולה, מזהב. דומה לשלי, חשבתי לעצמי, ומבלי משים התחלתי לסובב אותה הלוך ושוב. כמה חכם היה מי שהגה את הרעיון לענוד טבעת כשמתחתנים, איזו תזכורת חשובה זו לפעמים, כששוכחים.
באותו לילה הוא ביקר אותי בחלום. מכיוון שאת שמו מעולם לא אמר לי, המצאתי לו אחד בראשי. קראתי לו פיטר. בחלומי, פיטר ואני בסופר, כרגיל. רק שהפעם אנחנו לגמרי לבד. הוא עומד ליד מדף הביצים ובוחן אותן בריכוז, ואני נעמדת לצידו. "אני קונה רק ביצי חופש", אני אומרת לו בחלום, אפילו שזה בכלל לא נכון. כמה מוזרים הם חלומות לפעמים. לא זוכרת כבר מה הוא עונה לי, אבל די מהר אנחנו מפסיקים לדבר על ביצים ועוברים למעשים.
תחילה, הוא מלטף לי את הגב, כמעט כמו שאבא מלטף את הגב של בתו. רק שהיד שלו נשארת שם. ואז, הוא מתכופף אליי ונותן לי נשיקה על הפה. עדינה, רכה. ואחריה עוד אחת, קצת יותר חזקה. אני מניחה את היד שלי על העורף שלו, ומשם מעבירה אותה על השיער שלו, דבר שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. יש לו שיער ארוך, חלק, בצבע שחור עם קצת שיבה, אבל מהסוג הסקסי. ג'ורג' קלוני סטייל. ידו האחת על גבי התחתון, מצמידה אותי אליו, בעוד השנייה חופנת את השד הימני שלי (השד המוצלח יותר), ואנחנו ממשיכים להתנשק בלהט. אני מכניסה את ידי אל תוך מכנסיו ו... מתעוררת מהשעון המעורר.
בשבוע של החלום לא יכולתי לחכות כבר ליום חמישי. מצאתי את עצמי משקיעה קצת יותר בהופעה שלי, במה שאפשר לעשות בלי להגזים. בגלל שלשים נעלי עקב ואודם לסופר היה נראה כמו רעיון מוגזם, בחרתי לבסוף חולצה קצת יותר צמודה, ואספתי את השיער קצת יותר גבוה. בדרך כמעט עשיתי תאונה. לא הייתי מרוכזת. הדם בגוף שלי זרם למטה, למטה. וכשראיתי אותו, נאנחתי בהקלה ונשימתי נעתקה. איכשהו, שתי הפעולות ההפוכות הללו התרחשו אצלי באותו הזמן, ונדמה שגם אצלו. האוויר התמלא בזרמים חשמליים. פתאום הרגשתי, בוודאות של 100%, שגם הוא חלם עליי. או חשב עליי. במקלחת או במיטה. וגם היה לי ברור שהוא נגע בעצמו, או שכב עם האישה שלו בזמן שהוא חשב עליי.
לקחתי מוצרים מהמדף, בצורה אוטומטית כמעט, בלי לחשוב או לראות אותם. בתוך ראשי התנגן עכשיו סרט. בדמיוני פיטר (את שמו המקורי הרי אינני יודעת) מטיח אותי כנגד מדף השמנים, מנשק אותי בפראות בצוואר. אני שומעת בקבוק זכוכית מלא בשמן מתנפץ על הרצפה, אבל זה לא מזיז לי. אני דוחפת אותו בחזרה לתוך מדף של קמח. בום. שלוש שקיות קמח נופלות מהמדף, מפזרות את תכולתן על הרצפה. לא הייתי רוצה להיות המנקה של הסופר הזה. במעבר של השתייה הקלה הוא כבר מכניס את היד שלו לתוך המכנסיים שלי. אצלי בראש, כן?
באותן דקות הייתי רטובה כולי ודמיינתי אותו יוצא למסע לגלות אותי, לחדור לפינות הכי נסתרות של גופי. גנחתי בדמיון אבל גם קצת במציאות, בשקט-בשקט אבל נדמה לי שהוא שמע, ואולי גם אצלו בראש התנגן עכשיו סרט דומה. בחיים שלי לא רציתי מישהו כל כך, והרגשתי שבעוד שנייה אני מתפוצצת מרוב תאווה, רק מהמחשבה.
בראש שלי הוא כבר הופך אותי על המדף של התבלינים. אני יכולה ממש להריח מקרוב את ריח הקינמון והכמון, וכשאני מתכופפת קדימה הוא נצמד אליי מאחור, מפסק את רגליי וחודר אליי באחת. ופתאום אנחנו אחד, וזה מרגיש כל כך טוב. הוא תופס לי את השיער ומושך אותו אחורה, וזה כואב ונפלא ומרטיט. האיבר שלו גדול וקשה, והוא דוחף אותו עמוק יותר ויותר פנימה.
"שכבתי במיטה, מסופקת, וספרתי את השעות עד ליום המחרת. הציפייה היא חלק לא מבוטל מהתענוג, ועם המחשבה הזאת עצמתי את עיניי"
עם המחשבה זו נתקלתי בדוכן של קוסמטיקה שמישהו החליט להעמיד באמצע הסופר, ומעדתי על הרצפה. הסרט הכחול שבראשי נעצר, מוצרים התפזרו על רצפת הסופר ואני הובכתי קשות. ופתאום, פיטר. לצידי. פיטר האמיתי, לא הפנטזיה. הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום. היד שלו הייתה רכה וחמימה, בדיוק כפי שקיוויתי שתהיה. חייכתי אליו וקיוויתי שאני נראית חמודה, כמו בסרטים הרומנטיים, ולא כמו אישה משוגעת שלא ראתה לאן היא הולכת בסופר. המגע שלנו היה קצר, כל כך קצר, ותוך רגע כבר הייתי על הרגליים והידיים שלנו התנתקו זו מזו. "תודה", אמרתי לו, והוא הנהן. העיניים שלו חייכו אליי.
התחלתי לסובב את הטבעת שלי בעצבנות. הפעם האחרונה שבה הרגשתי כל כך מגושמת ונבוכה הייתה בכיתה י"א, כשהילד שהייתי מאוהבת בו ניגש אליי בהפתעה והחל לשאול אותי על המבחן הקרוב. מרוב לחץ הראש שלי התרוקן לגמרי ואני יכולה רק לתאר לעצמי שהוא חשב שאני מטומטמת, ממש כמו פיטר שלנו כאן.
אבל במקום לחשוב שאני מטומטמת, שמתי לב שהוא לא מחזיר את היד שבה נגעתי למקומה, אלא מקרב אותה לפניו, כאילו כדי לגרד בלחי, בניסיון מגושם להריח אותה, או אולי כדי להעביר את התחושה של כף ידי לעור פניו. זה היה מוזר ומחמיא בעת ובעונה אחת, ובלעתי חיוך בעודי פונה לעבר הקופות. עוד דייט נגמר לו.
כל השבוע פנטזתי עליו. הגוף שלי כאב פיזית מרוב ציפייה לדייט הבא שלנו. אצלי בראש כבר עשינו את זה עשרות פעמים, בכל תנוחה אפשרית ובכל מעבר. תמיד בסופר. זה המקום שלנו, אליו המציאות לא יכולה לחדור או להפריע. זו הבועה שלנו. פה לא צריך לשאול שאלות או להתחבט במוסריות של מעשינו הדמיוניים.
"אצלי בראש כבר עשינו את זה עשרות פעמים, בכל תנוחה אפשרית ובכל מעבר. תמיד בסופר. זה המקום שלנו, אליו המציאות לא יכולה לחדור או להפריע. פה לא צריך לשאול שאלות או להתחבט במוסריות של מעשינו הדמיוניים"
ביום רביעי, יום לפני הדייט, חלמתי עליו שוב ונגעתי בעצמי. ובחלומי, הוא מניף אותי גבוה ומניח אותי על המדף של קופסאות שימורים, בדיוק בגובה האגן שלו כדי שיוכל לזיין אותי חזק. המדף קר, אבל ככל שהדחיפות הופכות להיות מהירות יותר, כך הוא מתחמם יותר ויותר, עד שאני מגיעה לשיא שבו אני יכולה ממש להרגיש את האיבר שלו ולשמוע את קופסאות השימורים מתפזרות על הרצפה. שכבתי במיטה, מסופקת, וספרתי את השעות עד ליום המחרת. הציפייה היא חלק לא מבוטל מהתענוג, ועם המחשבה הזאת עצמתי את עיניי.
למחרת, החיוך שלי נמחק. הוא לא הגיע. הוא לא בסופר. אולי קרה לו משהו. אולי הוא סתם איבד עניין. האם בזאת הסתיים לו הרומן? חזרתי הביתה שבורה, אחרי שביליתי בסופר כמעט שעתיים, מסתובבת במעברים כמו סהרורית, מחפשת אותו. הוא לא הגיע.
הימים חלפו לאט. חייתי לי מחמישי לחמישי. כל שאר הזמן היטשטש לו, הפך לחסר משמעות. ובכל שבוע, אכזבה. פיטר לא מופיע יותר. אחרי חודש הבנתי שזה נגמר, שהוא כבר לא יחזור לדייט השבועי שלנו. הכרחתי את עצמי לתפקד כרגיל, אבל שאלה אחת אכלה אותי מבפנים, 24 שעות ביממה: למה? מה קרה? האם עשיתי משהו לא בסדר? האם הוא חושב עליי בכלל? רגשותיי נעו בין כעס, עלבון ודאגה. ולבסוף, השלמה שקטה.
יום אחד הוא חזר. כלומר, בערך. כהרגלי הגעתי לסופר, ופתאום הוא היה שם. הלב שלי איים לזנק מהחזה מרוב התרגשות, והתלבטתי אם לחבק אותו בהקלה או לסטור לו בכעס, אבל לפני שהספקתי לעשות את זה או את זה, עצרתי. הוא היה שונה. עייף יותר, קצת יותר מקומט, קצת יותר לבן, וכפוף. הוא לא יצר איתי קשר עין בכלל, רק השפיל ראש וחלף על פניי בלי להכיר בנוכחותי.
המומה, עקבתי אחריו במבטי, מנסה לשחזר את פגישתנו האחרונה ואולי לדלות ממנה רמז כלשהו למתרחש. גוש גדול נתקע לי בגרון וסירב לזוז. למה אתה מתנהג ככה? כמעט וצעקתי אל גבו השפוף, שהתרחק ממני. ואז קלטתי. ואז הבנתי הכול. באותו הרגע ידעתי שזה נגמר באמת. הוא נכנס למעבר של הטיטולים. ואני אף פעם לא חוזרת לסופר הזה שוב.
