"פרק 3, דקה 19:50, תודו לי אחר כך!".
לאחרונה יותר מדי פוסטים בסגנון הזה מפציעים בפייסבוק שלי, וכולם מרפררים לסדרה הנטפליקסית הגרפית מאוד Sex/Life, שעוסקת באישה יפהפייה שחיה בפרברים המשמימים עם בעל, שגרה וילדים, ונזכרת בבראד, האקס שהרעיד את עולמה.
האמת היא שעברו דקות ספורות מתחילת הצפייה בסדרה ועד שדמותו של בראד הדהדה לי את הבראד שאני הכרתי, בחור שרק מלראות אותו בזווית העין, הייתי מצטמררת לאורך הגב.
כשנכנסתי לבר בערב בו הכרנו, בכלל לא הבחנתי בו. הייתי בת 24, בדיוק סיימתי בית ספר למשחק וחזרתי אל העיר הגדולה ומנעמיה. הייתי מלצרית גרועה מאוד ביום ובליינית נהנתנית בלילה. רק עצם המחשבה על הערבים הללו מזכירה לי עד כמה אני כבר לא שם, אבל נעזוב את זה לעכשיו.
באותו לילה לבשתי גופיה לבנה דקיקה, כשמתחתיה בצבצה חזייה אדומה שלוויתי מהחברה הכי טובה שלי. הכול היה אפשרי אז, אני די בטוחה שזה מה שהרגשתי. צ' עבד במקום ועמד ממש בצמוד אליי במהלך רוב הערב, ואחרי כמה דרינקים המבטים שלנו הצטלבו והחיוך שלו עשה לי נעים בבטן.
מאותו הערב לא נפרדנו, צ' ואני, דבוקים היטב בתוך רומן ששנינו ידענו מראש שהוא זמני ונטול עתיד. בדיוק כמו בראד, גם צ' פתח בפניי עולם שלם של מיניות שלא הכרתי לפני כן, והמפגשים שלנו היו רוויים בצבעים בוהקים, בדיקת גבולות ומחקרי עומק סקסיים. היו לנו הרפתקאות מלאות בתשוקה ובצחוק. אני זוכרת את זה ממש טוב - שצחקנו מלא, ודיברנו מלא, שיחות שנשארו איתי מאז.
די מהר הבנתי שהקשר הזה מסוכן לי, שהגוף שלי כמה אליו ואל האינטימיות שיצרנו, בו בזמן שהלב מתחיל לעקצץ ולהזדקק ליותר. ערב אחד הגעתי אליו לעבודה. המקום היה חשוך ועמוס באנשים. חיפשתי אחריו וכשטיפסתי במדרגות לקומה השנייה, כבר ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות.
וכך אכן קרה: מצאתי אותו מתנשק עם מישהי אחרת. עמדתי שם ולא זזתי. "אז מה", חשבתי לעצמי וחיכיתי שיסיים לנשק אותה. "בחורות יש מלא, אבל מה שיש בינו לביני הוא הרבה מעבר". מחשבה ילדותית, נאיבית, אני יודעת. עברו הרבה מאוד שנים מאז, ואני עדיין בטוחה שצדקתי. בכל מקרה, אותה נשיקה לא מנעה מאיתנו להמשיך להיפגש.
"הלילות היו מטריפים אבל בבקרים הייתי מתגנבת מוקדם מהדירה שלו, אחרי שהיה מפנה לי את הגב. אף פעם לא נפרדת לשלום, תוהה בכמה מעט אני יכולה להסתפק, מחליטה שזה לא טוב לי, נעלמת ואז חוזרת במלוא הכוח"
באחד הלילות הוא קרא לי לרדת למטה כמה שעות אחרי שהתפצלנו במסיבה. ירדתי לרחוב השקט, הוא התקרב אליי, ובבת אחת הרים אותי על הגב ונשא אותי עד לבית שלו. הוא הניח אותי על המיטה ונישק אותי במקומות בגוף שלי שעד היום איש מלבדו לא חקר.
הלילות היו מטריפים אבל בבקרים הייתי מתגנבת מוקדם מאוד מהדירה שלו, אחרי שהיה מפנה לי את הגב. אף פעם לא נפרדת לשלום, תוהה בכמה מעט אני יכולה להסתפק, מחליטה שזה לא טוב לי כל הדבר הזה, נעלמת לכמה ימים ואז חוזרת במלוא הכוח לעוד הרפתקה שסופה גרירת רגליים עייפות בשדרה תל אביבית, עם אור שמש ראשון.
תמיד הייתי מהמתאהבות, ואף פעם לא באמת הצלחתי להפריד בין הרגש למיניות. אבל זה לא שלגמרי טעיתי, כי לצד החוויות הפיזיות, הוא כל הזמן דאג לומר לי, "את תהיי אשתי". ברור שהוא לא התכוון לכך, וידעתי את זה, אך בכל זאת נישקתי את השפתיים שצורתן, מגען וטעמן זכורים לי עד היום, והתעטפתי בבועה שלנו שיכולה הייתה להתפוצץ בכל רגע.
בסוף, הוא התחתן ממש מעט זמן אחרי שהפסקנו להיפגש. מספר שנים אחר כך גם הפך לאבא. אני רואה אותו לפעמים על האופניים עם הילד, רוכב בשדרה ומחייך. הוא אבא טוב והחיוך שלו הוא עדיין אותו חיוך שעושה נעים בבטן.
גם בלי להיתקל בו, אני חושבת עליו מדי פעם, בדיוק כמו בילי גיבורת הסדרה. התשוקה שהוא הצית בי, הבחורה שהייתי כשבילינו יחד, האם אני יכולה להיות היא גם בלעדיו? נראה לי שאני מתגעגעת אליה.
לכל אחת יש את הבראד שלה, זה שמזכיר לה את עינוגי הגוף ואולי גם את אלו של הנפש, זה שהיה שם ברגע אינטימי ומשוחרר, מלא בחיים ובחיוניות, זה שככל הנראה לא היה יכול להיות יותר מאותו רומן מסעיר, אבל נשאר עמוק מתחת לעור גם בחלוף השנים.
