"בישראל יותר מקובל להניח שרוב הזוגות חוו ירידה בפעילות המינית שלהם בגלל שאנחנו במלחמה והמצב קשה, אבל יש אנשים שהערוץ המיני הוא הערוץ שדרכו הם מתמודדים", אומרת פרופ' עטרת גבירץ מידן, ראש המעבדה לחקר המיניות באוניברסיטת חיפה ומטפלת מינית מוסמכת. "מיניות עבור אנשים מסוימים היא כלי לוויסות עצמי. אפילו ברמה הפיזיולוגית – משתחררים במהלכה הורמונים כמו אוקסיטוצין, שאחראיים על ההתקשרות והחיבור בינינו לבין בני הזוג שלנו".
מלפני שנה בדיוק, בסיום חודש אוקטובר הארור, ועד ל-7 בנובמבר 2023 אספה פרופ' גבירץ מידן, יחד עם טלי יהודה רוזנבאום, מטפלת מינית, זוגית ופרטנית מוסמכת, ועם פרופ' אריה לזר מהחוג ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, נתונים מ-1,207 גברים ונשים ישראלים, כולם בגירים ובזוגיות שנמשכת לפחות חצי שנה.
שני המחקרים שלהם, שנעשו באמצעות סקר מקוון ואנונימי, ביקשו לבדוק את ההשפעה של המלחמה על החיים האינטימיים בישראל. "שאלנו שאלות שעסקו למשל בשימוש בפורנוגרפיה, בתדירות של אוננות, בתדירות הפעילות המינית המלאה, וגם ניסינו לבדוק, במידה והמיניות נפגעה, מהן הסיבות לכך", אומרת פרופ' גבירץ מידן.
מה גיליתם?
"גילינו עלייה זהה של 4% בלבד באוננות ובשימוש בפורנוגרפיה, בייחוד אצל גברים, אולם כשזה הגיע למיניות עם בן/ת הזוג, בחודשים שבהם קיימנו את המחקר נרשמה ירידה של 55% בפעילות מינית מלאה. שאלנו אנשים למה, והתשובות התחלקו להיבטים של מצב רוח ולהיבטים טכניים, שהם ממש תוצר ספציפי של המלחמה.
"היבטים של מצב רוח הם למשל: 'אין לי חשק לקיים יחסים בגלל המצב', או 'אין לי חשק למין כי אני מדוכדך'. ההיבטים הטכניים היו: 'הילדים ישנים איתי בחדר, אז זה לא אפשרי עכשיו' – תשובות שהתקבלו אצל זוגות שפונו מהדירות שלהם, וגם אצל כאלו שנאלצו בתחילת המלחמה לישון יחד בממ"ד. תשובות נוספות הן: 'אני חושש לקיים יחסים כי אני מפחד לנעול עכשיו את הדלת', או 'מתחילת המלחמה הילדים ישנים איתנו במיטה, או באים אלינו לחדר'. עלה הרבה פחד שפתאום יהיו אזעקות באמצע, כל מיני דברים כאלה.
פרופ' גבירץ מידן: "ראיתי בקליניקה זוגות שהגיעו לטיפול מיני והרגישו נורא אשמים על עצם זה שהם בכלל משוחחים על הנושא הזה. 'אני לא אתעסק בהנאה מינית כשאנשים נלחמים על חייהם'''
"מניתוח סטטיסטי של הגורמים אפשר לראות שסיבות רגשיות כמו עצב, דיכאון וחרדה הן המשמעותיות ביותר, כאשר סיבות מעשיות כמו אזעקות וילדים שיכולים להיכנס לחדר גם ניכרות, אך הן פחות דומיננטיות.
"היו גם אנשים שציינו שהם נמנעים מסקס או מקיימים פחות יחסי מין בגלל תחושת אשמה – 'לא נעים לי לעשות את זה, כי זה נראה לי לא מתאים עכשיו'. זה גם משהו שראיתי אצלי בקליניקה - זוגות שהגיעו לטיפול מיני והרגישו נורא אשמים על עצם זה שהם בכלל משוחחים על הנושא הזה. זוג אחד ממש אמר לי, 'אנשים מתעסקים עם בעיות אמיתיות ואנחנו פה כאילו, את יודעת, מתלוננים על אורגזמה'. זה חלק מהפוריטניות של הישראלים, כאילו שיש איזה אלמנט שמרני כזה שאומר – 'אני לא אתעסק בהנאה מינית, בהדוניזם הזה, כשאנשים נלחמים על חייהם'.
"תחשבי על אימהות שהבנים שלהן במילואים. הייתה איזו תחושה כזאת שאסור להן לקיים יחסים כי הבן שלהן מסכן עכשיו את חייו בעזה. הקישור הזה בין מיניות להדוניזם והנאה הוא מעט שגוי בעיניי, כי מיניות היא לא רק מותרות. היא ממש חשובה לנו מבחינת הקרבה והאינטימיות שהיא מייצרת. אלו ערכים שהם מאוד חשובים בתקופה שבה אנחנו חיים".
גבירץ מידן מבהירה שהיא ועמיתיה יצאו עם המחקר בחודשים הראשונים של המלחמה, כאשר רוב האנשים שענו על השאלונים הם אנשים שהיו באותו הזמן בעורף. "לא ראיינו חיילים, ואני חושבת שהמנגנון שם שונה מאוד. אני לא יודעת להגיד בוודאות, כי לא בדקנו את זה מחקרית, אבל חיילים שנתקלו בפרסומים על המחקר כתבו לי 'איזה ירידה בחשק המיני? אנחנו רק חושבים על אוכל וסקס כל היום'".
מהי הסיבה לכך לדעתך?
"אני חושבת שבמלחמה יש משהו מאוד מאצ'ואיסטי, שמאידך מאוד קשור גם לעלייה בחשק המיני. אולי זה תוצר של העוררות והמקום הזכרי של המלחמה. להיות בעורף, לעומת זאת, זה הרבה יותר פסיבי. אתה יושב מול הטלוויזיה, החוסר אונים והתסכול".
פרופ' גבירץ מידן: "הקישור בין מיניות להדוניזם והנאה שגוי בעיניי, כי מיניות היא לא רק מותרות. היא ממש חשובה לנו מבחינת הקרבה והאינטימיות שהיא מייצרת"
החוקרת לא סתם מציינת את הצפייה הפסיבית במהדורות החדשות הבלתי נגמרות שמשודרות השנה בטלוויזיה. המחקר שלה מראה שחשיפה לתקשורת היא המשתנה החזק ביותר שמתקשר למצוקה מינית ולחוסר תפקוד מיני - יותר מתסמיני מתח חריפים, ויותר מחשיפה לגורמי לחץ שקשורים למלחמה באופן ספציפי. "מצאנו שאצל אנשים שצרכו יותר חדשות ונחשפו לזוועות דרך המדיה, המיניות נפגעה יותר מאשר אצל מי שחווה את הדברים בפועל".
מה זאת אומרת "חווה את הדברים בפועל"?
"שאלנו עד כמה היית תחת אזעקות, עד כמה אתה מכיר אנשים שנפגעו במלחמה, עד כמה חווית בעצמך נפילת טיל לידך או רסיסים, וראינו שהרוב המוחלט, מעל 90%, חוו לפחות את האזעקות, כי הרי היו כל כך הרבה טילים ביום הראשון למלחמה. אבל כשערכנו השוואה בין אנשים שנחשפו בצורה ישירה לאירועים אל מול אנשים שנחשפו אליהם באופן עקיף, התברר לנו שדווקא מי שנחשף באופן עקיף, כלומר צרך את הזוועות דרך המדיה או בטלגרם, נפגע יותר. זה אומר שחלו שינויים במיניות שלו, ושהתפקוד המיני שלו ירד.
3 צפייה בגלריה
פרופ' עטרת גבירץ מידן. אנשים שצרכו הרבה חדשות נפגעו יותר מבחינת התפקוד והחשק המיני
(צילום: עדן פשינסקי)
"מבחינה טיפולית זה זורק אותי לקליניקה, למפגשים בין בן או בת זוג שנמצאים במילואים לבין בני הזוג שבעורף. צריך להבין שזה מאוד הגיוני שנראה פער בין האנשים שחוזרים מהמילואים לבין האנשים שנותרו בבית. אני אגיד את זה בצורה לא פוליטיקלי קורקט, אבל חיילים שחוזרים הביתה אחרי המון זמן בשטח, לעומת נשים שיושבות וחוות את הדאגה, את הפסיביות ואת החוסר אונים - אנחנו יכולים ממש לראות את הפער במיניות ביניהם.
"הפער הזה לא קורה בהכרח בגלל היעדר חשק מיני. יכול להיות שקשה לי להיות מינית עכשיו כי אני מרגישה שבן הזוג שלי פחות אמפתי כלפיי או שהוא פחות מתקשר איתי. נניח שבן זוגי חזר מהמילואים והוא לא מספר לי מה עבר עליו, הוא רק בא ורוצה שאני, את יודעת, אהיה פנויה וזמינה למיניות איתו, אבל זה לא עובד ככה. אם אתה מגיע הביתה מהמילואים ואתה לא אומר כלום ולא מספר כלום בנוגע לכל מה שקרה לך, יהיה מאוד קשה להיפתח אליך מינית. מישהי אחת אמרה לי, 'אני בכלל לא בא לי סקס, אני רק רוצה שהוא ישמור על הילדים ואני אוכל סוף-סוף לצאת קצת מהבית'. כאילו, את יודעת, יכולים להיות כל מיני סוגים של פערים".
"המלחמה הזאת שינתה את כולנו", אומרת המטפלת המינית המוסמכת טלי יהודה רוזנבאום, שהיא גם מטפלת זוגית ופרטנית, ולקחה חלק במחקרים של פרופ' גבירץ מידן. "אצל זוגות שבהם צד אחד הלך למילואים, כל הסיפור היחסי המשותף שלהם השתנה. במקום לחיות חיים של חוויות משותפות, המלחמה יצרה מציאות של שתי צורות חיים שונות מאוד עבור כל אחד מבני הזוג. עם החזרה ממילואים, לרוב קשה מאוד לזוגות להתחבר מחדש. העולמות שלהם מרגישים כל כך שונים זה מזה, וכדי לצלוח את זה ביחד הם צריכים להכיר האחד את השני שוב. להבין ששני הצדדים השתנו".
בעלה של פרופ' גבירץ מידן הוא סרן במילואים, שהשלים למעלה מ-230 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. פרופ' אריה לזר הוא אב לחמישה, ששלושה מבניו הם לוחמים קרביים במילואים, וחתנו משרת במילואים בפיקוד העורף. כלומר, גם החוקרים חוו על בשרם את השפעת המילואים על הזוגיות. "אני סבורה", אומרת פרופ' גבירץ מידן, "שכדי לשקם את הזוגיות והמיניות אחרי שהייה ממושכת כל כך בנפרד בגלל המילואים, חייבים לעשות אינטגרציה. חייבים לחבר את מה שאני עברתי למה שבן הזוג שלי עבר בתקופה הזאת.
"לדבר, לשתף. אי אפשר לחיות את מה שקרה בצורה מקבילה. עשינו את זה אולי שלושה, ארבעה, חמישה חודשים, כשהיינו חייבים, אבל אי אפשר להמשיך את זה יותר, ובני זוג שחיו בנפרד עכשיו בשנה האחרונה חייבים לשתף, לראות האחד את החוויות של השני, ולעשות יחד אינטגרציה בין עזה לבית".
טלי רוזנבאום: "עם החזרה ממילואים, לרוב קשה מאוד לזוגות להתחבר מחדש. העולמות שלהם מרגישים כל כך שונים זה מזה, וכדי לצלוח את זה ביחד, הם צריכים להכיר האחד את השני מחדש. להבין ששני הצדדים השתנו"
מה זה אומר? איך עושים את זה בפועל?
"אי אפשר לעשות פיצולים, אי אפשר. היו לי מטופלים שאמרו, 'אני לא רוצה לספר לאשתי מה עשיתי שם, אני לא רוצה ללכלך אותה'. זאת בדיוק המשמעות של פיצול - המקום הזה של שמירה על סודות מהצד השני. זה נכון אגב לשני בני הזוג. אני מכירה נשים שאומרות, 'אני לא אגיד לו כמה קשה לי, כדי שלא נריב עכשיו'. אבל אי אפשר לבכות לבד, אי אפשר לכאוב לבד. אנחנו צריכים לפתור את זה ברמה הזוגית, אחרת יהיו לזה השלכות על המיניות ועל הזוגיות שלנו.
"מטופלות מספרות לי על המון קשיי תקשורת שהן לא הכירו לפני שבני הזוג שלהן הלכו למילואים. לפעמים אלו תגובות שהן תוצר של עומס מנטלי ורגשי. הן נאמרות בגלל שאנחנו מוצפים. יש גם המון חוסר פניות. חוסר יכולת להיות שם בשביל לשמוע את הסיפור שלך, ואז בכלל נוצר ריחוק".
"אם לחזור למחקרים", מוסיפה פרופ' גבירץ מידן, "אז חשוב לי לציין שיש גם הרבה אנשים שכלום לא השתנה במיניות שלהם, וגם את זה חשוב לי לנרמל - שיש אנשים שזה נוגע בהם ויש אנשים שלא, וזה גם בסדר. גם העלייה היא הגיונית, גם הירידה היא הגיונית, וגם אם אין שינוי, זה הגיוני. פשוט צריך לבוא בלב פתוח ולהבין שאנחנו נמצאים במציאות לא נורמלית, שעלולה לזלוג לכל תחומי החיים של כל אחד מאיתנו, כולל למיניות ולזוגיות שלנו".
3 צפייה בגלריה
טלי רוזנבאום. "רק אחוז קטן מהאנשים שחווים טראומה יפתחו פוסט-טראומה מובהקת"
(צילום: אלן רוזנבאום)
עד כמה באמת מצב של סטרס תמידי משפיע על המיניות שלנו?
טלי רוזנבאום: "שאלה מצוינת. עמיתיי ואני חקרנו כיצד מצב של פוסט-טראומה משפיע על המיניות, והוא אכן מקושר לבעיות בתפקוד המיני, אך יש לנו פחות הבנה כיצד תסמינים של מתח מתמשך כרוני עושים זאת. מה שחשוב לזכור הוא שלא לכולנו יש או תהיה פוסט-טראומה מהמלחמה. בעוד שלמרבה הצער, אנו יכולים לחזות כי נתמודד עם התופעה יותר ויותר, רק אחוז קטן מהאנשים שחווים טראומה יפתחו פוסט-טראומה מובהקת.
"לתחושתי, מתח מתמשך לא מתפקד באופן זהה עם סממנים של פוסט-טראומה, כי גם כשאנחנו במתח מתמשך, אנחנו עדיין מקבלים מהסביבה שלנו משאבים כמו אינטימיות וחיבור יחסי, שיכולים לעודד אותנו לעסוק בפעילות מינית. למעשה, עבור אנשים רבים, התחושה הבטוחה של חיבור רגשי ופיזי היא מה שבאמת יכול לרפא וליצור חוסן בתקופות מלחמה".
20% מהנשים: החשיפה לאלימות מינית של חמאס השפיעה לרעה על החשק המיני שלנו
עטרת וטלי משתפות שכחודש אחרי שהן הגישו את הממצאים הראשונים, התחילו להישמע בתקשורת יותר ויותר עדויות על הפגיעות המיניות שקרו ב-7 באוקטובר, וקורות עדיין לחטופות ולחטופים בשבי. "התקשורת הייתה מאוד גרפית בתיאוריה את האלימות המינית שקרתה, ובד בבד אני וטלי התחלנו לשמוע יותר ויותר בתוך הקליניקה על ההשפעה של זה", אומרת פרופ' גבירץ מידן.
מה שמעתן למשל?
"נשים שאמרו לי, 'עד שאני עוצמת עיניים, אני נזרקת לתיאורים ששמעתי'. נוצרה איזו חוויה חודרנית שהמלחמה המינית נכנסה לנשים לתודעה. או היו מקרים נגיד של זוגות שהאישה לאו דווקא נפגעה מינית בעברה, אבל סיפרה שפתאום היא מתקשה לשכב עם בן זוגה, כי היא עסוקה בראשה במחשבות ובזיכרונות מהאירועים האלה. אז התחלנו לבדוק את זה בכלים אקדמיים, ומצאנו שכמעט 20% מהנשים אמרו שהצפייה או החשיפה לדיווחים על האלימות המינית ברשת השפיעו לרעה על הרצון שלהן להיכנס למיניות ועל התפקוד המיני שלהן. אגב, גם גברים הושפעו מזה, אפילו בצורה קשה.
"אני כמובן לא באה להגיד שהיה או לא היה צריך לצאת עם הפרסומים האלה. אני לא באה לנקוט עמדה. אני כן באה לנרמל ולהגיד שאנחנו נחשפנו למציאות כל כך קשה, וזה רק הגיוני שהיא תשפיע גם על המיניות שלנו".
"ראיתי נשים וגברים עם היסטוריה קודמת של התעללות מינית, שהופעלו מחדש בגלל מה שקרה", אומרת רוזנבאום. "היו לי מטופלות שאמרו שהתמונות שהן ראו בתקשורת או הסיפורים ששמעו, גם אם הן עצמן לא חוו אף פעם אירוע של תקיפה מינית בעבר, הסתננו לחוויית המיניות שלהן, ויצרו אצלן בראש תמונות שלא אפשרו להן להירגע וליהנות ממין. ראיתי את זה יותר בתחילת המלחמה, וברוב המקרים הדיבור על זה היה מועיל, והתסמינים לא נמשכו הלאה".
טיפה מרגיע.
"אני חושבת שחשוב להדגיש את החוסן שלנו", מסכמת רוזנבאום. "בסוף המחקרים שלנו מצביעים על כך שרובנו עדיין מקיימים יחסי מין ועדיין עושים תינוקות. אנחנו לא צריכים להיתלות בתדירות או אפילו בתפקוד ספציפי, אלא להעניק חשיבות גבוהה יותר לעצם האהבה והחיבור הזוגי כשיטת הריפוי הטובה ביותר למניעה של טראומה".
פורסם לראשונה: 11:18, 21.10.24
