ישבתי בבית קפה עם בועז, בחור מתוק שהתפתח בינינו קשר אינטימי ולא אקסקלוסיבי. שבועיים לפני כן חזרתי מברלין אחרי תקופה ארוכה, וניסיתי להתאקלם בחזרה לשגרה. בועז הניח את היד שלו על שלי, והביט בי בדיוק כשהטלפון שלי צלצל. על הצג התנוסס מספר לא מזוהה.
"הלו?"
"שלום יובל? זה רופא המשפחה שלך. עשית בדיקות מחלות מין לפני כמה ימים".
"נכון, ובדיקות הדם שלי חזרו תקינות", עניתי וקמתי מהשולחן, מתרחקת מבועז. הלב שלי פעם בחוזקה.
"נכון, אבל בדיקת השתן שלך הגיעה רק היום, ונמצא לך שם חיידק בשם גנוריאה".
"מה? מה זה?"
"זה מה שבעברית קוראים לו זיבה".
זיבה. איזה שם מגעיל. פאק, אני לא מאמינה שזה קורה לי. לא! אבל לא הרגשתי כלום! לא היה עקצוץ, או שרף, או הפרשות מוזרות. פשוט הלכתי לבדיקת מחלות מין שגרתית אחרי שחזרתי מחו"ל, כמו שאני תמיד עושה, והנה מסתבר שנדבקתי, ועוד בחיידק עם שם מגעיל.
"מה אני עושה עכשיו?", שאלתי מבוהלת.
"דבר ראשון, אין לך מה לדאוג. זאת מחלת המין השנייה הכי נפוצה. זה עובר בקלות עם אנטיביוטיקה. תבואי מחר למרפאה, ניתן לך זריקת אנטיביוטיקה ואז אנטיביוטיקה במשך שבוע וזהו".
ניתקתי את הטלפון וחזרתי לשולחן, מבועתת. "הכול בסדר? את נראית מודאגת", בועז שאל ברכות. "כן, סתם רופא המשפחה התקשר לגבי בדיקה שעשיתי". פחדנית, חשבתי לעצמי. את מפחדת מהתגובה שלו. את מפחדת שהוא ייבהל ממך. גמרתי אומר בליבי שאני לא אסתיר את זה ממנו, ושאספר לו מאוחר יותר, אחרי שאגיע הביתה, אפתח גוגל על "זיבה", ואירגע קצת.
"אני צריכה להגיד להם, אני צריכה להזהיר אותם, שאולי יש להם את החיידק, שלא יעבירו לנשים אחרות, שילכו מהר-מהר להיבדק. שייזהרו"
נתקפתי סחרחורת. הרגשתי מבולבלת, מבוישת, מלוכלכת ומפוחדת, בזמן שבועז ישב שם בשולחן ובהה בי. איך אני מבשרת לו את זה? שכבנו ממש כשחזרתי מברלין. האם הוא העביר את זה אליי, או שאני העברתי אליו? האם החיידק הזה כבר היה אצלי כששכבנו או שעדיין לא? היה לי עוד פרטנר אחד לפניו ואחד אחריו. רגע, כמה אחורה עליי ללכת עכשיו? כמה זמן הדבר הלא-תסמיני הזה נמצא אצלי?
הסחרחורת החמירה והתחלתי למנות בזיכרוני את כל הגברים האופציונאליים שאולי העבירו לי את הזיבה, או שאני העברתי להם. אני צריכה להגיד להם, אני צריכה להזהיר אותם, שאולי יש להם את החיידק. שלא יעבירו לנשים אחרות, שילכו מהר-מהר להיבדק, שייזהרו.
אחרי חישוב מהיר, הגעתי למסקנה שיש שלושה גברים שאיתם אני צריכה ליצור קשר. שניים בארץ, ומאהב אחד בברלין. שאלוהים יעזור לי, איזה מביך. תחושות של בושה ואשמה מילאו אותי. מה אם הם יחשבו שאני זונה, שאני מלוכלכת, שאני אשמה? האם קיבלתי את החיידק מגבר מספר 1 ששכבתי איתו בברלין? מה שאומר שאולי העברתי את זה לגבר מספר 2 - שזה בועז? או שמא הזיבה הגיעה אליי מגבר מספר 3, שהוא הגבר שאיתו שכבתי לפני שבוע?
נראה שקיומו של קונדום באקטים הללו לא מנע את ההידבקות. תחושת אחריות הציפה אותי לצד תחושת הבושה, וידעתי שאם אני לא אעדכן אותם כמה שיותר מהר, אני אחוש אשמה עוד יותר גדולה. לא הצלחתי להתרכז בשיחה עם בועז. ראשי היה עמוק במחשבות.
כשהגעתי הביתה, צנחתי על הספה, לקחתי אוויר, ושלחתי הודעה ראשונה לאריק, הגבר שהיה לי איתו רומן קצר אך לוהט בברלין. אני ואריק בילינו 52 שעות של רומן רווי בסקס משוגע, קינקי וסוער, בדירה הקטנה והמעוצבת שהוא שוכר בברלין. מאז שחזרתי המשכנו לדבר קצת בהודעות ולשלוח שלל נודס האחד לשנייה. הרגשתי קצת יותר בנוח להתחיל את סבב הטלפונים שלי איתו.
"היי יפיוף, מתגעגעת. עשיתי בדיקת שתן לאיתור מחלות מין ועלה שם שיש לי חיידק גנוריאה. אני אומרת לך כי שווה להיבדק", כתבתי, בהיתי בהודעה הכתובה, לקחתי אוויר ולחצתי 'סנד'. ליבי פעם בחוזקה. התביישתי. קיוויתי שהוא לא ישנא אותי. צליל של הודעה נכנסת. הוא ענה!
"תודה יפה שלי. מבאס לשמוע, אבל זה קורה. אני אקבע עכשיו בדיקה. תודה שאמרת לי. הכי חשוב אבל - איך את מרגישה?". וואו. הרכות שלו והקבלה הגדולה שהשתמעו מדבריו הפתיעו אותי. הוא לא שונא אותי ולא חושב שאני מלוכלכת. גישתו הקלילה והטבעית כלפי הנושא, ריככה מעט את הבושה שאחזה בי, ואזרתי אומץ לשלוח הודעה לבחור הבא.
"היי מארק, היה לי ממש כיף בלילה ההוא, אבל הכיף הגיע לצד הפתעה חביבה בצורת חיידק הגנוריאה. רואים את זה בבדיקת שתן. אני לא יודעת מי העביר למי וזה גם לא משנה, אין מה לחפש אשמים, אז אני מעדכנת אותך כי שווה להיבדק לפני שעושים עוד מין מדהים עם אחרות ואחרים", ו... שלח!
לא הצלחתי להשתמש במילה זיבה, היא הרגישה לי גדולה ומלוכלכת ומפחידה מדי, על אף שמדובר באותו הדבר. הרגשתי שהומור יכול לרכך טיפה את המכה, את הבושה ואת המבוכה שבעניין.
כמה דקות אחרי כן, מארק התקשר אליי מבוהל. הוא שאל מה זה בדיוק אומר ומה הוא צריך לעשות. הסברתי לו את מה שהרופא אמר לי, ואמרתי לו שעד שהוא לא עושה בדיקה ומקבל תוצאה, אין לו מה להיבהל. "טוב, אם ככה אז אין מה להיבהל. פשוט היה לנו עוד חבר בזמן האקט, חבר קטן חיידק. תודה שאמרת לי ותודה שאת לא כועסת".
"אין לי מה לכעוס, אני מרגישה נבוכה ולא רוצה שיכעסו גם עליי או שיחשבו שאני מגעילה ומלוכלכת".
"אני קובע תור כבר למחר, וניפטר מהחבר החיידק!".
יופי. זה עבר חלק. נדהמתי כמה מכיל ומקבל היה מארק. זה הזמן להגיד לבועז.
"בסדר. אני אקבע תור. תודה שאמרת".
זהו? באמת?! הרגשתי כאילו גברים מסביבי עשו הרבה פחות עניין ממה שאני עשיתי. בהמשך גיליתי שאת התור לבדיקה הם קבעו באיחור של כמה ימים מהרגע שהודעתי להם, ונראה כי כל העניין עבורם התנהל בעצלתיים. הבדיקות של אריק ושל בועז יצאו נקיות, ואילו אריק התקשר להודיע לי שלא אותרה אצלו שום זיבה, אבל כן התגלתה לו כלמידיה.
יובל לוי. התמלאה בבושהצילום: זהר דוידוףבימים שאחרי עדיין חשתי בושה מסוימת. הרגשתי מודעת נורא לכך שמחלות קיימות, ונמנעתי מאינטראקציות מיניות. החלטתי לספר לאמא שלי, שקיבלה את העניין בטבעיות, ולמספר מצומצם של חברים, כדי להקל מעט על חווית ההסתרה. חבר גיי, שהשיח שלי איתו על סקס תמיד פתוח ומשעשע, אמר לי: "אני מזה מבין את התחושה הזאת, בפעם הראשונה שנדבקתי במחלת מין הרגשתי הכי מביך ומטומטם. חשבתי לעצמי, מה נסגר איתי? מאז יצא לי כבר להידבק בכל מחלת מין אפשרית בערך חוץ מ-HIV, טפו-טפו-טפו.
"קיצר, אין לך מה לדאוג. פשוט אנטיביוטיקה וביי. כשחזרתי עכשיו מחו''ל אז רופאת המשפחה שלי, שכבר מכירה אותי, אמרה לי, 'זה הזמן לעשות לך בדיקה למחלות מין, אחרי שבטח עשית חיים שם באירופה'", הוא פרץ בצחוק מתגלגל, ואני הצטרפתי אליו משועשעת.
"כולם נדבקים כל הזמן תכלס, אחרת המחלות היו נעלמות מהעולם כי לא היה להן גוף לשרוד עליו. זה גם עניין תרבותי, כמה אנחנו עושים מזה עניין. שתדעי שיש מדינות שיש להן כבר הומור פנימי על זה שכולם שם עם מחלות מין. תראי למשל את זה", הוא אמר והראה לי פרסומת של 7ELEVEN בנורבגיה, שם כתוב בגדול: "ברוכים הבאים לנורבגיה - ארץ הכלמידיה!", בגלל שאחוז הנדבקים במחלת המין במדינה הנורדית מרקיע שחקים.
מחלת המין הראשונה שלי
חודשים רבים עברו מאז אותו "חבר חיידק", ועדיין לא דיברתי עליו בפומבי. הרגשתי שההתמודדות שלי עם מחלת המין הציפה מעל פני השטח את כל האמונות המעכבות שיש לי כלפי המיניות שלי, שאפילו לא חשבתי שהן קיימות. את המחשבה שאני מלוכלכת למשל ושאני "חולת מין".
לאחרונה נתקלתי בספר ילדים למבוגרים בלבד, ששינה את כל הגישה המבוישת כלפי מחלות מין. קוראים לו "מחלת המין הראשונה שלי". כתבה אותו שהר לוינשטיין ומרים מושינסקי איירה. הספר הזה מנפץ סטיגמות, ומציג באור משעשע ומקרב את החוויה של להיות מאובחן במחלת מין בפעם הראשונה.
4 צפייה בגלריה
מחלת המין הראשונה שלי
(צילום: מתוך הספר מחלת המין הראשונה שלי, מאת מרים מושינסקי ושהר לוינשטיין)
4 צפייה בגלריה
מחלת המין הראשונה שלי
(צילום: מתוך הספר מחלת המין הראשונה שלי, מאת מרים מושינסקי ושהר לוינשטיין)
4 צפייה בגלריה
מחלת המין הראשונה שלי
(צילום: מתוך הספר מחלת המין הראשונה שלי, מאת מרים מושינסקי ושהר לוינשטיין)
"מחלת המין הראשונה שלי" מספר את סיפורו של בן, שמתעורר בבוקר ונתקף גירוד באזור חלציו. הגירוד המעצבן מתגלה כהרפס. מבוהל, הוא מחליט לצאת למסע נקמה כדי לגלות מי העבירה או העביר לו את המחלה המביכה. הוא עובר בין שורה של פרטנריות שונות בתכלית, מבחורה דתייה לעורכת דין וממנה לזוג, עד שלבסוף הוא מגיע אל מי שכל הזמן היה בטוח שאין כל סיכוי שהעבירה לו את ההרפס - בחורה עדינה וחנונית ממדרגה ראשונה. היא, הילדה הטובה, בטוח "נקייה", הוא חשב, אבל דווקא אצלה הוא מוצא את מקור ההרפס, ואחר כך גם אהבה.
הספר כתוב בחרוזים מבריקים ומשעשעים, לצד איורים מלאי הומור, ובכך הוא מנגיש את הנושא הכה מביך של מחלות מין, נושא שעדיין מושתק מאוד בחברה שלנו. זאת הסיבה שהרגשתי פתאום שאני מסוגלת להתמודד עם לדבר בקול רם על מחלת המין הראשונה שלי, שאני מסוגלת לספר ולצחוק עליה, גם בחברת הקוראות והקוראים שלי.
יצרתי קשר עם יוצרות הספר, מרים מושינסקי ושהר לוינשטיין, שסיפרו לי שהחברות ביניהן התחילה בעבודה משותפת במשרד פרסום. "הכרנו לפני 15 שנה במקום העבודה הקודם שלנו. אנחנו עובדות יחד המון שנים", סיפרה שהר. "אני הייתי קופירייטרית ומירי ארט-דירקטורית. אחרי כמה שנים פרשנו, יחד עם מי שהיום הוא בן זוגי, והקמנו סוכנות פרסום משלנו. זה היה לפני 13 שנים.
"אחד הלקוחות הראשונים שלנו היה חברת תרופות, והיה להם בריף שקשור לאחת ממחלות המין. עשינו אז כל מיני דברים משוגעים, ואחד הרעיונות שעלו היה לעשות ספר אינטרקטיבי על מחלות מין. בסוף זה לא יצא לפועל, אבל ממש נדלקנו על הרעיון, והבטחנו לעצמנו שמתישהו נעשה את זה לבד.
"תמיד יש את הפרוייקט האומנותי הזה שאף פעם לא מצלחים להוציא לפועל כי תמיד יש עבודה, ולכל איש קריאייטיב יש מגירה של רעיונות, וזה היה אחד מהם. עם הזמן התחלנו לעבוד על זה, אבל ממש-ממש לאט. היינו מאיירות עמוד בשנה בערך כי יש עבודה בין לבין. היה לנו עסק צעיר, והיינו עצמאיות, ותמיד יש משהו יותר דחוף. לקחו לנו 13 שנים מרגע שהתחלנו עד זה יצא".
"מה שהספר מראה זה שרובנו מתישהו נידבק במחלת מין כלשהי, רק מעצם העובדה שאנחנו בני אדם שמקיימים יחסי מין"
מעניין איך העולם היה מקבל את זה לפני 13 שנים כשרק התחלתן, כי זה נושא שאפילו היום טומן בחובו מבוכה גדולה.
"אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה יצא מאוחר מדי, אבל זה לא. זה יצא בזמן. לאט-לאט יש יותר מודעות לנושא, ורואים את זה היטב גם בתגובות שאנחנו מקבלות על הספר, שממש מפתיעות. מלא אנשים שאומרים כזה, 'היי, גם אני', אבל זה לא תמיד היה ככה. כשרק התחלנו לעבוד על הספר, חברה מבוגרת של בעלי הסתכלה ואמרה, 'זה מזעזע, זה כל כך וולגרי', אבל זה קרה מזמן. חמותי התקשרה אליי לפני יומיים גמורה מצחוק, כך שאפשר ממש לראות את השינוי בתפיסה שנעשה בחברה כלפי הנושא הזה, שזה גם ממש מעניין.
"היה לנו חשוב לדבר על נושא שנחשב ל'מטונף', בצורה קלילה ולא מטונפת. זה מאוייר בצורה שהיא כיפית וילדותית ומושקעת, אבל עם אפס גסויות. הופתענו שעמוד הרכישה של הספר הפך לוויראלי ופתאום התחילו לקרות דברים שלא צפיתי. אנשים אמרו לי שזה צריך להיכנס למערך החינוך המיני, וזה הפתיע אותי, כי לא תפסתי את זה כספר חינוכי".
מרים מושינסקי צילום: מרים מושינסקי זה ספר מאוד חינוכי, אני אומרת להן. הוא שובר המון סטיגמות, כי מין עדיין נחשב לדבר מלוכלך. אנחנו מסיקים המון מסקנות מוטעות לגבי מין כל הזמן, והספר מראה את זה בצורה חכמה מאוד. למשל ההנחה שהילדה הטובה והחנונית בטוח חפה ממחלות.
מה שהספר מראה, בתור מי שהייתה לה מחלת מין מאוד נפוצה, שמסתבר שיש ל-80% מהאוכלוסייה, זה שרובנו מתישהו נידבק במחלת מין כלשהי, רק מעצם העובדה שאנחנו בני אדם שמקיימים יחסי מין. וזה יכול לקרות לכל אחת ואחד. אצל הזוג, הבחורה הדתייה, אצל ההיפסטרית, לעורכת הדין המפונקת מהרצליה פיתוח, לבחור הגיי ולגבר הסטרייט.
שהר לוינשטייןצילום: גולי כהןהספר מנרמל את זה שברגע שאנחנו מקבלים על עצמנו שאנחנו יצורים מיניים - אנחנו חשופים למחלות מין. רק להיזכר כמה כולם חששו להידבק בקורונה, ואיך היום זה כבר כל כך מנורמל. הפחד ממחלות מין כיום הוא לא מכך שהן יהרגו אותנו, אלא מ"מה יגידו עלינו".
"כשאת שמה את זה ככה, אני חושבת שזה מאוד נכון", אומרת מרים, שעד כה הריבוע שלה בזום נדם, ולראשונה הצטרפה לשיחה. "אני נאלצתי להסביר לילד שלי בעקבות הספר, מה זה בכלל. הוא שאל מה זה כל השמות האלו, ועניתי לו, ואת יודעת, זה לא כזה נורא. ספרים שעוסקים באיך מגיעים ילדים לעולם הם נורמליים ונפוצים, אבל מחלות מין הן גם חלק מכל הסיפור, ואפשר להעלות את זה, ולדבר על זה, והכול בסדר".
