הם מסתכלים האחד על השנייה, לא יודעים מאיפה להתחיל. לרגע לא מאמינים שהם הגיעו לחדר שלי, להדרכה לחיי אישות. בהתחלה הם עוד מתבלבלים וקוראים לזה טיפול, אבל אני ממהרת לתקן אותם - הדרכה, אתם זקוקים רק להדרכה. אני מחייכת במתינות, שואלת שאלות קצרות ורחוקות מהנושא: ספרו לי על עצמכם, מה אתם עושים, איפה אתם גרים, כמה זמן אתם יחד.
הם נרגעים לאט-לאט, מתחילים לפרוס את התמונה הזוגית שלהם, קודם הוא ואחר כך היא, ואולי הפוך. תופסים ביטחון, מרימים מעט את הקול, משאירים את מבוכת הזרות מאחוריהם. בהתחלה הם משחררים פרטים ביוגרפיים רגילים: גיל, שנות נישואים, עיסוק ומספר ילדים. אחר כך הם מרחיבים: איפה הכירו, כמה זמן יצאו, עוד פרט ועוד פרט שמצטרפים לסיפור נעים על זוגיות טובה, מכילה ומכבדת.
עוד בנושא:
כשאני שואלת על התקופה שקדמה לחתונה נפרס חיוך על פניהם, סוד וקסם של תקופה שהייתה ולא תשוב. הם הכירו בשידוך או במפגש חברים, בדרך כזו או בדרך אחרת, זה קרה מיד או שאולי לקח להם זמן להטעין את הקשר, אבל זה קרה בסופו של דבר. הם בילו תקופה נהדרת של חודש או שנתיים, שבמהלכם הבשילה בליבם ובגופם ההחלטה למסד את הקשר ולהתחתן. הם התחתנו בטוב, בבחירה הדדית מלאה, והאהבה שורה במעונם. היא מציינת שהוא מכבד אותה בהכול, והוא מציין שהיא האישה שלה הוא ייחל.
הנינוחות מתחילה להתפזר בחדר, ואני מרשה לעצמי לכוון אותם לנושא שלשמו התכנסנו: "מה מביא אתכם אליי?" אני שואלת. הם מסתכלים האחד על השנייה שוב, מחליטים בעיניים מי מתחיל וקופצים למים. "תראי, אנחנו זוג טוב, שלא תחשבי, אנחנו אוהבים האחד את השנייה, טוב לנו ביחד, יש לנו קשר נהדר, אנחנו הורים טובים לילדים שלנו, מנהלים את החיים שלנו על הגלים של החיים", הם לוקחים נשימה וממשיכים, "אבל, משהו שם, בחדר המיטות, לא ממש עובד לנו".
מהר מאוד הם יתחילו להסביר את הרקע לבעיה. זוג אחד יתאר את החסר המיני, האישה תיקח את האחריות על עצמה ותגדיר את הנושא כבעיה שלה. אצל זוג אחר יהיה זה הגבר שימשוך לכיוון שלו. מהר מאוד הם יעברו לשלב ההסברים: "זה בגלל שגדלתי במשפחה שבה לא חיבקו"; "אצלנו איש לא דיבר על הנושא מעולם"; "הגעתי עם ניסיון מיני עשיר לעומתו/ה"; "יש לי בעיה בוויסות החושי"; "גדלנו בחברה שמרנית מאוד"; "גדלנו בחברה מתירנית מאוד", ועוד אי אלו רעיונות שמכניסים את בני הזוג לתוך פלונטר שלא נגמר.
אני מבקשת מהם לעצור לרגע, להניח בצד את הסיבות. עוד יהיה לנו זמן בשבילן בהמשך. אני רוצה רק את "הבעיה" במשפט אחד. אני רוצה לשמוע איך הם מנסחים אותה. איך הם רואים אותה, על מי הם מניחים את האשמה ואת האחריות. כמה זמן לקח להם להבשיל לפנות החוצה לעזרה, ומה היה הטריגר לפנייה הזו.
בראשי אני מניחה אותם על רצף של זמן, מהזוגות שמגיעים מיד אחרי החתונה או קצת לפניה, ועד לאלו שפונים שנים רבות אחריה. אני יודעת בתוכי שלכל זוג יש את הסיפור שלו, את העכבות, את האתגרים והרגשות הייחודיים להם. הם באו להניח בפניי את המרחב האינטימי ביותר, הסודי והמקודש ששייך רק להם.
היום, אחרי עשור של מפגש עם עשרות ומאות זוגות, אני מבינה שבתוך הסיפור הייחודי יש סיפור שחוזר שוב ושוב ומסתיר סיפור קולקטיבי שמספר את התרבות שלנו. סיפור שמספר את הגוף שלנו, את המיניות שלנו ואת הזוגיות שלנו בתוך הקשר, ואת ההקשר הזה אני רוצה לגלות.
מיקום הסיפור בחדר המיטות ממקם אותנו, באופן מטאפורי, בשדה המיני. הזוג מעיד על עצמו שבאופן כללי הזוגיות טובה, אולם הקשר המיני בין בני הזוג אינו שלם. יש נתק בין החלקים הזוגיים למיניים, בני הזוג מרגישים חוסר הרמוניה, תחושה עמומה שהדבר הזה יכול להתנהל אחרת, יכול לקבל עומק אחר, יכול להעלות את הקשר למעלה, ובינתיים הוא רק מוריד אותו למטה.
המשותף בין הזוגות שמגיעים לחדר ההדרכה הוא בפער שבין הזוגי למיני. בהסתכלות רחבה, הקשר הזוגי שלהם טוב. לפעמים יש עליות וירידות, אבל בסך הכול טוב להם. בני הזוג לא הגיעו לטיפול זוגי והם אינם מחפשים מענה לחוסר הסכמה כזה או אחר בחיי הזוגיות שלהם. הם מגיעים בטוב. זה לא שאין קשיים ומריבות ואתגרים, בוודאי שיש, לכולם יש, אבל יש להם הכלים להתמודד איתם. בני הזוג מגיעים לקבל כלים לעולמם המיני, לקשר המיני ביניהם, לפער ולשונות שמונעים מהם את המפגש המאחד שציפו לו, כמו שלימדו אותנו, אי שם לפני החתונה, כשדיברו על הפוטנציאל של המפגש המיני והחשיבות שלו לקשר הזוגי.
במשך השנים, ולאורך המפגשים שלי עם זוגות, זו הייתה הנקודה שתמיד חזרה על עצמה: הפער בין היכולת להתנהל בתוך הזוגיות לבין הקושי להתנהל במרחב המיני-זוגי. פעם אחר פעם זו שורת הפתיחה של בני הזוג - "אנחנו זוג טוב אבל בחדר המיטות משהו לא עובד...". בשלב הזה של ההיכרות ביני לבני הזוג, הניסוח של הבעיה מגיע במעין התנצלות והשפלת עיניים. תחושת כישלון אישי שנכנסת בין המילים, כאילו אומרים, "הנה, אנחנו לא כמו כולם, אנחנו לא עומדים בצו החברתי שגדלנו עליו, על פיו אמורה להיות הרמוניה מובנית בין המצב הזוגי שלנו למצב המיני שלנו".
האמירה הרווחת היא שמיניות טובה מושתתת על תקשורת טובה בין בני הזוג, והנה זוג מגיע, ועוד זוג, ועוד אחד, ואומרים "אצלנו זה לא ככה", "התקשורת שלנו מצוינת, יש לנו שיחות עומק, אנחנו מדברים בפתיחות, ועל הכול, אבל, שם, משהו לא מסתדר לנו, זה פשוט לא קורה, המרחב המיני לא מתפתח כמו שהיינו מצפים שיצמח ויגדיל את מה שיש בינינו".
בני הזוג מסתכלים פנימה, מחפשים את הבעיה אצלם. מנסים לחפש את הרגע או את התקופה שבה הם הפסיקו להתאים לסיפור שסופר להם, למה שכביכול אמור היה להיות. הרגע שבו הם התחילו להרגיש שונים מהשאר.
הניסיון לחפש פנימה הוא תוצר מוכר של העבודה הפסיכואנליטית. תוצר של עבודת עומק שמחפשת תשובות בפנים, מתוך ידיעה שהאדם נושא בתוכו את התשובה לקושי ולאתגר, לתקיעות או לרגרסיה, ובמקרה הזה לחוסר ההרמוניה, החשק או הרצון למפגש מיני עם בן או בת הזוג האהובים. החיפוש פנימה מתמקד בהסבר רגשי שיאפשר לגשר על הפער בין הרגש לגוף, בין הגבר לאישה, בין האישה לעצמה ובין הגבר לעצמו.
הבחירה בנתיב הרגשי מוכרת לנו ואינטואיטיבית לנו, ודרכה אנחנו מבררים את אתגרי היומיום שלנו. ייתכן גם שבני הזוג פנו לטיפול רגשי כזה או אחר כדי לברר את הסוגייה המינית, ושם נשאלו דרך הרגש. אולם גם בלי פנייה לטיפול התרגלנו לשאול את עצמנו מה אנחנו מרגישים כלפי סיטואציה מסוימת, מה אנחנו מרגישים בתוך הסיטואציה, ומה עלינו לשנות כדי לשפר את ההרגשה שלנו.
הנתיב הרגשי מאפשר לנו עבודה פנימית וזוגית. מודעות לעולמות הרגש שלנו יכולה להעלות ולקדם מערכות יחסים בינינו לבין הסביבה ובינינו לבין עצמנו. עם זאת, במרחב המיני ההתבוננות הרגשית לא מספיקה. המרחב המיני מורכב, לצד היסוד הרגשי, גם מיסודות של גוף ותרבות.
אני רוצה לרצות. או: למה אין לי חשק מיני?
בני הזוג שיושבים איתי בחדר ממשיכים בתיאור סיבת הפנייה. לרוב, הכותרת תתייחס למציאות הבלתי מספקת ומסופקת של האישה. היא תתאר את זה במילים פשוטות - היא רוצה "לרצות", היא רוצה להיות שם לפחות כמוהו. היא מחפשת את הנוכחות שלה בחדר, במפגש, היא רוצה חשק מיני, חשק שאותו הכירה בעבר ונעלם, או לחילופין רק שמעה עליו שמועות רחוקות.
אני כותבת לרוב כי יש גם סיבות אחרות לפנות להדרכה, אבל כשאני מחפשת סיפור חברתי קולקטיבי, הסיפור מתחיל כאן. סיפור של פערים בחשקים, סיפור של פער מובנה בין גבר לאישה, סיפור שיכול להיות הסיפור הפרטי של הזוג אבל כשהוא חוזר על עצמו שוב ושוב, אצל זוגות רבים, אנחנו כנראה צריכים לחפש סיפור עמוק יותר ורחב יותר - ולאו דווקא אצל בני הזוג שיושבים מולי בחדר.
לכאורה, אם נצעד בנתיב הרגשי, זו לא הייתה אמורה להיות בעיה כל כך רחבה. הנחת היסוד המסורתית על מיניותה של האישה היא שהיא מבוססת על רגש, בניגוד לגבר שמיניותו מבוססת על הגוף. בני הזוג שהגיעו והדגישו כבר במשפט הראשון שלהם שיש להם זוגיות טובה ומצע רגשי נוח ונעים, אמורים על פי הנחות היסוד המחקריות ליהנות מחיבור מספק ונעים. אותה אישה, שיושבת מולי ומתארת את הקשר הרגשי החם שיש לה עם בן זוגה, אמורה להיכנס לחדר המיטות ברצון ובשמחה, ושם לקבל את צרכיה הרגשיים.
המיניות הרגשית הזו, שהתרגלנו לחשוב דרכה, באה לידי ביטוי במשפט הישן והקולע והכל כך לא פוליטיקלי קורקט - "אישה מקיימת יחסי מין כדי לקבל אהבה, וגבר עושה אהבה כדי לקבל יחסי מין". משפט זה, ועוד רבים אחרים, קיבעו בתוכנו את ההנחה שאישה נכנסת לחדר המיטות מתוך עולמה הרגשי, ואילו הגבר מגיע לחדר המיטות מתוך עולמו הגופני בלבד. אך האם זה נכון?
רובנו היום כבר יודעות ויודעים להגיד שלא. רובנו נדע לומר שמשהו חסר בהסתכלות השטחית הזו, ושזו לא התמונה כולה. את התמונה הרחבה אנחנו נצטרך לברר בצעידה משולבת בין הנתיבים, נתיב רגשי לצד נתיב גופני לצד הנתיב התרבותי. רק בירור של שלושתם יחד יאפשר לנו לספר את הסיפור במלואו.
