כמו בכל ערב בחודשים האחרונים, רותי נכנסה למיטה, בתקווה שזכריה כבר ישן, וכמו בכל ערב הוא עדיין היה ער. זכריה חיבק אותה והיא התרחקה. "אפשר להתחבק אבל אין לי חשק לסקס, אם זה מה שיש לך בראש כרגע. אני באמת מצטערת, אין לי חשק", היא אמרה. זכריה המאוכזב סובב גבו אליה ונרדם. המציאות והחלום התערבבו במוחו: לרגעים הוא ורותי הזדווגו כמו עכברים ורגע אחרי כן השניים רבו בקולי קולות במטבח. בעוד זכריה שוקע בחלום, בצד השני של העולם חלומות הפכו למציאות, ואגרסיה חמוצה הפכה לרומנטיקה ורודה.
במכון המחקר הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) הניח פרופ' דיוויד אנדרסון, אחד מבכירי חוקרי המוח הפעילים כיום בעולם, עכבר זכר בכלוב שבו כבר הסתובב לו עכבר זכר נוסף. כמובן שמבחינת הזכר שכבר היה שם קודם, מדובר בפולש חצוף שנדחף לטריטוריה לא שלו, כך שלא נותרה ליושב הקבע ברירה, אלא להתנפל על העכבר החדש באלימות.
תוך כדי הקרב, מיקרופון זעיר היה אמור להקליט את הקולות שהוציאו שני העכברים. מדובר בקולות בתדרים שבני אדם לא שומעים, לכן הם היו אמורים להיות מתורגמים לתמונה שתופיע על צג המחשב, אולם הצג נותר ללא כל תמונה משום שעכברים נלחמים בדממה.
כעבור מספר רגעים, פרופ' אנדרסון לחץ על אחד הכפתורים. אלומת אור נשלחה אל תוך מוחו של העכבר התוקפן, ומיד ההתנהגות שלו השתנתה מן הקצה אל הקצה: במקום תוקפנות יצאה ממנו תשוקה מינית הומוסקסואלית כלפי הזכר השני. הוא ניסה לעלות עליו ולהזדווג איתו, תוך כדי שהאורח שרק לפני רגע קל עוד נלחם על חייו, ניסה בכל כוחו להימלט מההזדווגות הכפויה (תסכימו איתי שזה לא היה היום הכי מוצלח של האורח).
האם זה רק נראה כמו ניסיון הזדווגות חד-מיני ולמעשה מדובר באגרסיביות? עניין ידוע הוא שלפעמים עכברים זכרים עולים זה על זה בצורה שיכולה להיראות כמו ניסיון להזדווג, אבל למעשה מדובר במשהו אחר לגמרי שקשור יותר בהפגנת דומיננטיות. אלא שמספר רגעים מאוחר יותר, הופיעה תמונה על צג המחשב, שהוכיחה שהפעם העכברים דווקא כן מוציאים קולות, ועוד כאלו שמאפיינים עשיית אהבה. האם העכבר גנח? אנחנו לא באמת יודעים מהי משמעות הקולות הללו בעכברית, אנחנו כן יודעים שהפגיעה של אלומת האור הפסיקה את האלימות וגרמה לפרץ של תשוקה ולהתנהגות מינית הומוסקסואלית. זה בעצם היה כפתור של Make love, not war. ממצאים אלה פורסמו בעיתון המדעי הכי יוקרתי, nature, בשנת 2021. אם רק היה לזכריה ולרותי את הכפתור הזה.
בחזרה לפרופ' אנדרסון: תוצאות הניסוי עודדו אותו לקחת את הנושא צעד נוסף קדימה - במקום להוסיף עכבר מסכן לכלוב שבו כבר מסתובב עכבר טריטוריאלי, הוא הניח שם בובה דמוית עכבר. הוא לחץ על הכפתור הפלאי שלו ושוב אלומת אור נשלחה אל מוחו של העכבר הוותיק. מיד לאחר מכן העכבר, שעד לאותו הרגע התעלם מהבובה, החל לעלות עליה ולנסות להזדווג איתה. גם הפעם קולות הפכו לתמונה, אף על פי שלא ברור האם הוא גנח או רק שר לבובה שירי אהבה? צחוק בצד, אנחנו רואים שבכל פעם כשפרופ' אנדרסון לוחץ על הכפתור, יוצא מהעכבר פרץ של תשוקה המופנה לכל דבר חדש בסביבה, אפילו לבובה. מטורף? מדהים? חכו לניסוי הבא.
מתשוקה לחילוף תפקידים מיני
זוג עכברים, זכר ונקבה, היו שקועים בהזדווגות נמרצת כאשר הפרופ' לחץ על הכפתור. אלומת האור נשלחה רק שהפעם היא כוונה אל מוחה של הנקבה. את מה שקרה אחר כך, קשה היה לצפות: הנקבה השתחררה מהזכר, שעד לאותו הרגע רכב עליה, ולאחר מכן היא עלתה עליו והתחילה לבצע תנועות אגן קצביות, כאילו שהיא מנסה לחדור אליו בעצמה! ברגע שאלומת האור כבתה, התפקידים שוב התחלפו, בחזרה לסדר הישן והמוכר כשהזכר על הנקבה.
כלומר, הלחיצה על הכפתור העניקה גם לנקבה פרץ של תשוקה, ויצרה אצלה התנהגות מינית של זכר. באופן רגיל, ההתנהגות המינית של עכברה מתבצעת דרך מנח גוף שבו היא מקשיתה את גבה, כך שהאגן שלה עולה ומאפשר לזכר לחדור אליה. מעניין שגם בבני אדם הקשתה כזו של הגב נתפשת כסקסית ומושכת. יש טענה שעקבים מעניקים לנשים הקשתה כזו ובכך גורמים להן להיראות יותר מושכות. בכל מקרה, הפעם הנקבה לא הקשיתה את גבה ולא התנהגה בצורה המאפיינת עכברות בהזדווגות. במקום זה היא התנהגה כמו זכר!
"את מה שקרה אחר כך, קשה היה לצפות: הנקבה השתחררה מהזכר, שעד לאותו הרגע רכב עליה, ולאחר מכן היא עלתה עליו והתחילה לבצע תנועות אגן קצביות, כאילו שהיא מנסה לחדור אליו בעצמה! ברגע שאלומת האור כבתה, התפקידים שוב התחלפו, בחזרה לסדר הישן והמוכר כשהזכר על הנקבה"
הקשר בין רשת עצבית להתנהגות מינית זכרית אצל נקבות, דווח עוד קודם לכן, ב-2007, ע"י פרופ' טלי קימחי מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. בזמן הפוסט-דוקטורט, קימחי ערכה ניסוי במעבדתה של פרופ' קת'רין דולאק (Catherine Dulac). בעזרת הנדסה גנטית, הן שינו גן שנחוץ לתקשורת בין עכברים וגרמו לעכברות להתנהג בצורה זכרית. אגב, גם הניסוי שלהן פורסם במגזין nature.
בסוג התקשורת שאותו החוקרות שינו, בעלי חיים משנים את ההתנהגות של הצד השני לטובתם. זה קורה בעזרת סוג מיוחד של חומרי ריח שבעלי חיים מפרישים ונקרא פרומונים. נמצא למשל שסוג ספציפי של פרומונים שזכר עכבר בוגר מפריש, יכול לזרז את תחילת הווסת בעכברות בתולות שמריחות אותו. בדוגמה אחרת, עכברות בהיריון שהריחו פרומונים שמקורם בזכר שאינו האב, הפילו את העוברים.
אז למרות שיש בקרב בני האדם כבר היום חברות מסחריות שמציעות בשמים עם פרומונים שמתיימרים לגרום לאלו שאתם חושקים בהם להימשך אליכם, כדאי לדעת שבבני האדם המערכת שמגיבה לפרומונים מנוונת לגמרי, ועד כה לא נמצאו פרומונים שבני אדם מייצרים. מצד שני, זה בהחלט מוזר אם רק לבני האדם אין פרומונים ואין יכולת להגיב אליהם. בעבר, ההוכחה הידועה ביותר לקיומם של פרומונים בבני אדם, הייתה הממצא שהתגלה בתחילת שנות ה-70 על ידי פרופ' מקלינטוק, שהראתה שהווסת של נשים שגרות ביחד מסתנכרנת. איך נשים יכולות לסנכרן את המחזור? זה חייב להיות פרומון, חשבו חסידי התיאוריה, אלא שהמחקר הזה לא שרד את מבחן הזמן, ובסופו של דבר לא התקבלה הוכחה לכך שנשים אכן מסנכרנות את הווסת שלהן.
עדות אחרת לקיומם של פרומונים בבני אדם היא הממצא שגברים עוברים שינויים הורמונליים בזמן ההיריון של בת זוגם. איך ההיריון של האשה משפיע על הביולוגיה של הגבר? ייתכן שזה פרומון שהאישה מפרישה, וייתכן גם שזוהי תוצאה של דברים אחרים. בין אם לבני האדם יש או אין פרומונים, כשפרופ' קמחי שינתה את מסלול הפרומונים בעכברות, היא גרמה להן להתנהגות מינית של זכרים. זה הצביע על קיומה של רשת עצבית רדומה, שאחראית על התנהגות מינית זכרית אצל נקבות. גם במחקר של פרופ' אנדרסון, העכברות הפגינו התנהגות מינית זכרית שאינה אופיינית לנקבות. הממצאים האלה מעלים מספר שאלות: האם לנקבות יש רשת עצבית מוכנה לפעולה, שהפעלה שלה גורמת להן לבטא התנהגות זכרית שהן בדרך כלל לא מבטאות? איך הרשת הזאת נוצרת? למה היא קיימת אצלן? האם באופן דומה לזכרים יש רשת עצבית רדומה שיכולה לייצר התנהגות נקבית? האם זה כך גם בבני אדם? טרם נמצא מענה לשאלות הללו.
בחזרה לדיוויד אנדרסון ולכפתור הפלאים שלו. כדי להסביר את החשיבות של הניסוי ולמה הוא נעשה דווקא בעכברים, אתחיל מקצת רקע על הוכחה מדעית: עד לפני כמה מאות שנים, האנושות התבססה על אמונות. דברים שמישהו כריזמטי אמר התקבלו כאמת לאמיתה. במאות האחרונות אימצה האנושות דרך חדשה להבין את העולם - הדרך המדעית, והדרך הזאת דורשת הוכחות. למשל, כדי להוכיח שאזור מסוים במוח גורם לתשוקה, אנחנו צריכים להראות שני דברים – קודם כל, שהאזור הזה פעיל בכל פעם כשיש תשוקה מינית ושהוא לא פעיל כשאין תשוקה מינית, דבר שמצביע על קשר בין האזור הזה במוח לתשוקה. הדבר השני שאנחנו צריכים להראות זה שמדובר בקשר סיבתי. כלומר, כדי להראות שהפעילות באזור הזה במוח גורמת לתשוקה, אנחנו צריכים להפעיל את האזור הזה ולקבל פרץ של תשוקה (או לעכב את הפעילות ולמנוע תשוקה). חשיבות הניסוי של פרופ' אנדרסון הייתה בכך שהוא הראה קשר סיבתי בין הפעלה של אזור במוח לבין תשוקה.
אגב, בבני אדם אפשר לראות בעזרת הדמיית פעילות מוחית אם האזור שאנחנו חושדים שההפעלה שלו גורמת לתשוקה, אכן פועל כשאנשים מעוררים מינית. אבל לשנות את הפעילות של המוח – כלומר, להפעיל או להשתיק את האזור הזה ולראות את ההשפעה על התשוקה – זה משהו שעדיין לא ניתן לעשות בבני אדם.
עד עכשיו הסברתי למה הניסוי הזה חשוב, כעת אסביר איך זה נעשה: באצות יש חלבון שמשנה את התכונות שלו כשהוא פוגש אור. העכברים הונדסו גנטית (מה שכמובן לא נעשה בבני אדם) כך שהם ייצרו את החלבון מהאצה, אבל רק בתאי העצב ברשת העצבית שפרופ' אנדרסון חשד בה שהיא המתג לתשוקה. כשפרופ' אנדרסון לחץ על הכפתור, הוא בעצם הפעיל לייזר ששלח בסיב אופטי קרן אור (הדבר נעשה דרך חור בגולגולת בגודל של כמילימטר) אל כל המוח, אבל רק ברשת העצבית הספציפית הזאת האור פגש את החלבון של האצה. התוצאה של המפגש בין האור לבין החלבון מהאצה היא שינוי חשמלי שמפעיל את תאי העצב. ואז פרופ' אנדרסון גילה דבר נוסף: הפעילות של הרשת הזאת משתיקה רשת עצבית שסמוכה אליה, רשת של אגרסיה.
במקום אלימות, להפעיל את הרשת לעשיית אהבה
כשפרופ' אנדרסון הפעיל באופן דומה את הרשת שגורמת לאלימות, העכבר רצה לתקוף כל דבר, לא רק זכר נוסף אלא גם נקבה. בטבע בדרך כלל לנקבות יש חסינות והזכרים לא תוקפים אותן. איך זה קורה? בחלק מהמינים, למשל בזבובים, הנקבות מפרישות פרומון שמדכא אלימות ובמינים אחרים, כמו עכברים, הזכרים מפרישים פרומון שמזהה אותם כזכרים וגורם לאלימות. מסתבר שכשהרשת העצבית של האלימות פועלת, כל דבר שנמצא בסביבה הוא יעד לתקיפה. העכבר יסתער על כל אובייקט בחמת זעם מפחידה.
מעניין ששתי הרשתות העצביות האלו לתשוקה ולאלימות שוכנות זו ליד זו, ושתיהן מופעלות בעזרת הורמון האסטרוגן. פרופ' אנדרסון הציע כיוון אפשרי לטיפול באנשים עם בעיית אלימות קשה: הפחתת ההשפעה של האסטרוגן. זה משהו שכבר מתבצע, למשל בתרופות לטיפול בסרטן השד. הבעיה היא שגם הרשת שההפעלה שלה מובילה לתשוקה מגיבה לאסטרוגן, ואז החשש הוא שהורדת האסטרוגן תפחית גם את התשוקה. אסטרוגן אגב מיוצר מטסטוסטרון. בעכברים, נראה שההשפעה הדומיננטית של הורדת האסטרוגן היא על הפחתת האלימות. אני מניח שבעתיד הקרוב יימצא משהו שיבדיל את שתי הרשתות העצביות, כך שניתן יהיה להפחית אלימות בבני אדם בלי לפגוע בתשוקה המינית שלהם.
בינתיים, היו כבר מקרים של רוצחים אלימים במיוחד וגם של פדופילים, שהתברר שהיה להם גידול במוח באזורים שקשורים לאלימות, ולאחר שהגידול הוסר האלימות או הפדופיליה נעלמו. כמובן שיש עוד דרך להפחית אלימות והיא להפעיל את הרשת לעשיית אהבה, מכיוון שנמצא שהפעלה של כל אחת מהרשתות מעכבת את ההפעלה של השנייה. כלומר, אם תעשו אהבה לא תהיו במוד של מלחמה.
ברוח שנות ה-60 נסיים להפעם. אני מקווה ששכנעתי אתכם שיש במוח אזור ובו רשת עצבית שהיא בעצם מתג לתשוקה. האזור הזה שוכן בהיפותלמוס, שהוא חלק מהמערכת הלימבית, והשם שלו - למי שמתעניין -הוא – mPOA. בסדר, יש שמות יותר גרועים.
עמוס גדליהו הוא ד''ר לחקר המוח. הוא מלמד את הקורס "ביוסקסולוגיה" בתוכנית לטיפול מיני בשיבא, מרצה בקורס "מיניות האדם" בלימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב ובקורס של האגודה האירופאית לרפואה מינית, ESSM. מעביר את הקורס "מין מוח שכזה", מלמד נוירוביולוגיה במכללת תל חי וכותב את הבלוג "מין בלוג שכזה" על מיניות ומוח.
