פרק 9 חלק 1 מתוך 3
אני מתכווצת בתוך השמיכה ומנסה להתעלם מהקולות שמגיעים מכיוון המסדרון. כשאני מבינה שהקול המרוגז שייך לגרגורי אני מושכת את השמיכה עד מעל לראשי ועוצמת בחוזקה את עיניי. הידיעה שהוא נמצא כל כך קרוב אליי לא מאפשרת לי לחזור לישון ואני מאזינה לשיחה בדריכות.
"אני לא מבין למה הדלת הייתה נעולה", גרגורי נובח.
"אחותי עדיין לא מרגישה בטוחה", איליה עונה בשקט. "גם בבית שלי היא נועלת את דלת חדר השינה שלה וסוגרת את התריסים".
"זה לא מוצא חן בעיניי".
"תתמודד". עונה איליה ביובש. "זאת התוצאה של שנים של חיים בתחושה של חוסר ודאות. אפשר להבין את חוסר הביטחון שהיא מרגישה. אני בטוח שאתה מבין שמי שפגע בה לא היה אויב שלה, אלא שלך, אז המעט שאתה חייב לה זה הסבלנות שלך".
"מי שפגע בה ישלם על זה בחיים שלו".
"אני בטוח שלא תנוח עד שתמצא אותם, אבל כנראה שכל עוד התוקפים שלה חופשיים היא תמשיך לחיות בחרדה".
גרגורי לא משיב ואני שומעת צעדים כבדים מתקרבים למיטה.
אני עוצרת את הנשימה.
"היא כל כך יפה..." גרגורי לוחש בהתרגשות. "אני כבר לא יכול לחכות שהיא תיזכר בקשר המיוחד שהיה לנו. זו תמיד הייתה היא. מהיום שפגשתי אותה ראיתי אך ורק אותה".
"אני בטוח שאם תמתין בסבלנות זה יקרה". הקול של איליה עדיין נשמע רחוק.
אני מרגישה את כף היד הגסה של גרגורי מלטפת את שיערי ומסרבת לפקוח את עיניי. המגע שלו הוא כמו משקולת שמונחת על ראשי. לבסוף כף היד מתנתקת ממני והצעדים מתרחקים.
"אמתין לכם בחצר, תצטרפו אליי לארוחת הבוקר. יש לי הפתעה בשבילכם".
הדלת נסגרת ואני עדיין חוששת לזוז.
"את יכולה לקום". איליה אומר בליווי גיחוך. "המעריץ שלך מחכה לנו עם הפתעה אז כדאי שתתארגני בזריזות".
אני מציצה בעין אחת ואז רוטנת ומתיישבת.
איליה לובש חולצה מכופתרת לבנה וסוגר את אבזם החגורה שלו. הוא מגניב לעברי מבט קצר ואז מסובב את גבו.
אני קמה מהמיטה וממהרת לחדר הרחצה. הפעם אין לי חשק לקרצף את העור שלי. תחושת המגע של איליה והריח שלו עדיין עליי, ואני לא חשה אפילו טיפה מזוהמת. להפך, נדמה לי שהגוף שלי עדיין מרחף. ההרגשה טובה וזרה לי כל כך.
כשאני חוזרת לחדר הוא עדיין עומד בגבו אליי וצופה מבעד לחלון. אני לובשת את השמלה הלבנה הקצרה שמונחת על השידה ומברישה את שיערי מול המראה. הוא תמיד בחר עבורי שמלות לבנות. מוזר שאדם מזוהם כל כך בוחר בצבע טהור כל כך. חלקה העליון של השמלה היפהפייה נסגר בכפתורי שנהב עגולים. למראית עין היא תמימה וצנועה, אבל הזיכרון של הפעם האחרונה שלבשתי שמלה זהה מציף אותי בבחילה. לרגע נדמה לי שאני מרגישה את הגוף הכבד של גרגורי מולי ואת האצבעות שלו קורעות את הבד. אני אפילו שומעת את צליל הכפתורים המתפזרים על הרצפה סביבי ומתכווצת.
"ראיתי שהסתכלת עליו", גרגורי שואג עליי וסוטר לי.
לא היה לי מושג אפילו למי הוא מתכוון.
"הברבור שלי צריך שאזכיר לו למי הוא שייך".
"רק לך", אני מחייכת אליו.
"אני חושב שכדאי שאזכיר לך שוב". הוא מסובב אותי אל הקיר. "כמה קשוח את רוצה את זה?"
אני מנערת את ראשי כדי לסלק את הזיכרון של מה שקרה לאחר מכן אך הגוף שלי ממשיך לרעוד. אני מרגישה שהעור שלי מתכסה בזיעה קרה ולפתע כאב חד תוקף את החזה שלי.
"איליה", אני לוחשת בבהלה והוא מסתובב אליי. אני מנגבת את מצחי, מניחה כף יד על ליבי ומתנדנדת.
"מה קרה?" הוא מתקרב אליי ואני מאותתת לו לעצור.
הכאב בחזה בלתי נסבל ואני לא מצליחה לנשום.
"אני חייבת לפרוש מהמשחק", אני לוחשת וקורסת על הספה. "אני מצטערת אבל אתה חייב להסביר להם שלא אצליח לספק את הסחורה הפעם".
"על מה את מדברת?"
"אתה לא מבין..." אני משפשפת את החזה שלי. "אם באמת הייתי מאבדת את הזיכרון אז אולי הייתי מצליחה להתמודד איתו. אבל לא ככה. לא כשאני זוכרת הכול".
"נתקפת חרדה?" הוא מצמצם את עיניו ובוחן אותי.
"אתה אומר את זה כאילו שאני חווה אותה רק עכשיו. אבל אני חיה אותה כבר שתים-עשרה שנים!"
"טוב, תנשמי", הוא מניף את ידו בחוסר סבלנות. "אין לך את הפריווילגיה לשבת כאן ולהתבכיין".
"אני לא מתבכיינת!" אני רושפת בעצבים. "אני מסבירה לך שאני עומדת להכשיל את המשימה. אני רק לובשת שמלה מסריחה והיא מציפה בי זיכרונות כל כך קשים שגורמים לי לרעוד ולהזיע, אז מה אתה חושב שיקרה כשגרגורי ינסה לגעת בי?"
"את תתמודדי". הוא עונה ביובש. "זו לא הפעם הראשונה שהוא יגע בך ואת תעשי את זה עם חיוך".
"לא, אני לא חושבת שאצליח", אני מנענעת את ראשי.
"מה קורה לך?" גון קולו הופך תקיף והקרחונים שלו מביטים בי בכעס.
"אני לא יודעת. זה אף פעם לא קרה לי בעבר", אני משיבה בבלבול ומחבקת את עצמי.
"התקף חרדה..." הוא מזיז את ראשו מצד לצד באכזבה. "אתמול הילדה אפילו לא מצמצמה כשגרגורי שלף את הסכין ואת מתפנקת עם התקף חרדה".
"זה לא התקף חרדה!" אני מזדקפת ושולחת לעברו מבט אומלל. "אני יודעת מה צפוי לי ואני לא מצליחה להכיל את זה".
"אם היה לי זמן הייתי מחזיר אותך לסוכנות לכמה חודשים, שיזכירו לך מי את ומה את יודעת לעשות". הוא מטיח את ידו על השידה. "את אמורה להיות קרת רוח, חסרת רגשות ונחושה להצטיין בכל מה שאת עושה".
"אני כבר לא כזו". אני מעווה את פניי ומבינה שלא אצליח לגייס את חמלתו. ההבנה שאני באמת נמצאת במצב בלתי אפשרי מערערת אותי. אני עוצמת את עיניי, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת את הצחוק של בנג'מין. רוב הסיכויים שהוא ממש לא צוחק עכשיו. הילד שלי לא מבין מדוע אימא שלו שלחה אותו למקום עם חוקים נוקשים כל כך ולא יוצרת איתו קשר. אולי הוא חושב שנטשתי אותו? המחשבה הזאת קשה מנשוא ואני מנערת את ראשי ואז מהנהנת בהשלמה.
"אני אעשה את זה. ייקח לי רק כמה דקות להתעשת".
"כמה דקות..." הוא נוחר בבוז. "אולי הייתי צריך לחסל אותך בלילה שהגעתי אלייך לדירה ולשתף פעולה עם הלוליטה שכבר נמצאת כאן".
"אולי זה באמת מה שהיית צריך לעשות". אני מסרקת את שיערי באצבעותיי ונושמת נשימה עמוקה. "סוכנת שאין לה מה להפסיד תמיד תהיה טובה יותר".
"אני יכול לסדר שייפטרו מהחבילה וגם לך לא יישאר מה להפסיד".
אני פוערת את עיניי כשאני מבינה שהוא מדבר על בנג'מין והלב שלי צונח בחזי. במקום לחוש עצב או מועקה אני חשה בערה של זעם טהור שמתפוצץ בתוכי כמו כדור אש ללא הכנה. אני מנתרת מהכורסה, רצה לעברו, מרימה את מברשת השיער מהשידה ומצמידה את גופי אליו. אני נעמדת על קצות האצבעות ומעקמת את המרפק שלי כך שהוא חוסם לו את קנה הנשימה ואת קצה המברשת אני מצמידה לנקודה השמאלית בעורף שלו.
"אל. תאיים. על. הבן. שלי". אני מסננת בין שיניים חשוקות ולוחצת את ידית המברשת חזק יותר. עיניי שורפות מהאש שהן יורות אל הקרחונים שלו.
חיוך קטן מתפשט על שפתיו והוא רוכן כלפיי עד ששפתיו כמעט נצמדות לשלי.
"אני חושב שרק עכשיו אני מבין למה כולם בסוכנות בטוחים שאת הטובה ביותר". הוא לופת את מותניי ולפני שאני מבינה מה קורה הוא מסובב אותי ומרתק את ידיי מאחורי גבי.
אני לא מנסה להשתחרר. האחיזה שלו חזקה מדי.
"את צריכה לזכור דבר מאוד מאוד חשוב", הוא לוחש באוזני. "הבן שלך מוגן במקום בטוח כי את עושה את מה שאת אמורה לעשות. אל תחשבי בטעות שהוא יישאר מוגן אם תמשיכי להתנהג בפחדנות כזו".
"אתה יכול לעזוב אותי עכשיו", אני מבקשת בשקט, וכשהוא שומט את זרועותיי אני מעסה אותן ומסתובבת להביט בו. הזעם עדיין מפעפע בתוכי ואני לא מבינה איך אפשרתי לעצמי להרגיש בטוחה כשאני איתו. עכשיו הזעם שלי כבר לא מופנה כלפיו, הוא מופנה כלפיי. "איליה, אני מבטיחה לך שאעשה הכול כדי להשלים את המשימה שנתת לי", הטון שלי שקט ויציב, "אבל אם עוד פעם אחת תאיים על חיי הבן שלי, ארצח אותך". אני מדביקה את המרחק בינינו ומרימה את ראשי כדי שאוכל לנעוץ את עיניי ישירות בשלו. "אני לא יודעת איך אעשה את זה אבל אדאג שזה יכאב".
גבה אחת שלו מתרוממת בזמן שהוא בוחן את פניי ושוב החיוך הקטן שלו מפציע. "כשאמרתי שאת האישה היפה ביותר שראיתי התכוונתי לזה. אבל עכשיו כשאני רואה אותך עם מבט צמא דם את אפילו יפה יותר". הוא מזדקף ומשלב את זרועותיו. "תזכרי את ההרגשה הזאת של הזעם הגולמי בכל פעם שאת מתחילה להרגיש את הפחד, זה יעזור לך להתעשת. אם יש רגש אחד שחזק יותר מכל שאר הרגשות זה בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. תלמדי לחיות איתו".
"אמרת את כל הדברים האכזריים האלה כדי שאכעס עליך?" אני נסוגה לאחור בבלבול.
"כן". הוא פונה אל הדלת ומסמן לי להצטרף אליו. "וגם כי התחלת להרגיש יותר מדי נוח איתי". הוא מניח את זרועו על כתפי ומוביל אותי ברוגע במסדרון.
"אל תדאג, אני כבר לא מרגישה נוח". אני מנסה להתרחק ממנו אך הוא ממשיך לרתק אותי אליו.
"תזכרי שאנחנו עדיין אחים", הוא נוזף בי בשקט. "את מה שאת מרגישה עכשיו תשמרי בפנים".
אני רואה מבעד לדלתות הזכוכית בקצה המסדרון את גרגורי יושב ליד השולחן בחצר ונושמת נשימה עמוקה. "בחיים הקודמים שלי איתו הייתי מרגיעה את עצמי בדמיון מודרך".
"מה היית מדמיינת?"
"היה לי סט סכינים שקיבלתי מהסוכנות והייתי מטילה אותן ומדמיינת שכל אחת מהן ננעצת במרכז המצח שלו".
איליה מגחך חרש ופותח את הדלת.
גרגורי נעמד וכשאני רואה את המבט הנרגש שהוא מפנה אליי מחשבותיי מתבהרות ונעשות צלולות. יש לי חודש אחד בלבד לסיים בהצלחה את המשימה שלי והגיע הזמן להפסיק להתפנק ולדלג לשלב הבא. אני מותחת את שפתיי בחיוך רחב ומתנערת בחינניות מאיליה. אני צועדת על הדשא לאט, מעכסת בישבן שלי ונעצרת מול גופו הגמלוני.
"גרגורי, היה לי עוד חלום אתמול בלילה", אני לוחשת ומעפעפת. "אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, לא התעוררתי מתוסכלת. התעוררתי נרגשת".
"על מה חלמת?" הוא מביט בי כמהופנט.
"חלמתי שאתה כועס עליי", אני מקמטת את מצחי בבלבול. "כעסת כי עזבתי אותך אבל לא הצלחתי להסביר לך מדוע זה קרה".
"אני לא כועס עלייך". הוא מלטף את לחיי. "אני כועס על כל מי שהיה אמור לשמור עלייך".
אני מטה את ראשי לכיוון היד המלטפת שלו ומחייכת חיוך נבוך. "אני חושבת שיעזור לי אם יהיה לנו קצת זמן לבד, כדי שתוכל לספר לי על החיים המשותפים שלנו לפני מה שקרה לי".
"נהדר". הוא סופק את כפיו בהנאה ומושך לאחור את הכיסא הסמוך אליו. הוא מסמן לי להתיישב אך ממשיך לעמוד. איליה מתיישב מולי ואיגור יוצא מהבית בליווי שתי בחורות שנושאות מגשי אוכל. אני די בטוחה שראיתי את שתיהן במסיבה אתמול אך משהו בהן השתנה. השיער הגלי הבלונדיני הארוך התקצר ונצבע בצבע חום וצבע העיניים שלהן נראה טבעי וצלול.
"אין יותר חיקויים עלובים", גרגורי אומר כאילו קרא את מחשבותיי. "אני לא מוכן שאף אחת מהן תטריד אותך".
אני מצטמררת כשאני נזכרת כיצד גזז בגסות את שיערה של קסניה ומקווה שהבחורות האלו לא עברו טיפול דומה.
איגור מתיישב ליד איליה והבחורות מגישות את האוכל לצלחות שלנו ומגניבות לעברי מבטים מלאי חשש. כאילו שבכל רגע אוכל לפלוט משהו שיסבך אותן. אני מחייכת אליהן אך הן לא משיבות לי חיוך. הפכתי את עצמי לאיום. אף אחת מהן לא תעז לסייע לי אם אזדקק לכך, ושוב חזרתי שמונה שנים אחורה לבידוד חברתי מוחלט.
"אמרתי לאח שלך שיש לי הפתעה בשבילכם". גרגורי עובר לעמוד מאחוריי הכיסא שלו ואוחז במשענת. "ביקשתי מכל הצוות להתארגן לעזיבה כי אנחנו יוצאים לשיט ביאכטה שאת כל כך אוהבת".
"אני אוהבת הפלגות?" אני מזייפת קריאת הפתעה ומנסה לחשוב אם המהלך הזה מקדם את התוכנית שלי.
גרגורי צוחק בהנאה ומנופף בידו כדי לסמן לבחורות לעזוב אותנו.
"הברבור שלי מאוד אוהבת להפליג". הוא מתיישב ומצמיד את הכיסא שלו לשלי. "נעשה עצירה בריביירה הצרפתית ומשם נמשיך לאיטליה. החלטתי שכדי להחזיר לך את הזיכרון ניסע הביתה".
"גרתי באיטליה?" אני שואלת כדי למשוך זמן ולעכל את ההתפתחות המהירה. היעד שלי הוא האחוזה שלו באיטליה אבל אני לגמרי לא בטוחה שאני מוכנה נפשית להגיע לשם מהר כל כך.
"האחוזה שלי באיטליה הייתה היעד המועדף עלייך. אמרת שרק שם את באמת מרגישה בבית והתעקשת שנבלה שם כמה שיותר".
זה אף פעם לא היה הרצון שלי, אבל הסוכנות ידעה ששם הוא מחזיק במידע ואני הייתי סוכנת כנועה וטובה. האחוזה הזאת היא כמו מבצר מימי הביניים שמבודד מהציוויליזציה ויוצר אצל גרגורי את הרושם שהוא בלתי מנוצח ויכול לעשות הכול. הטירוף שלו שם תמיד יוצא מכלל שליטה ועד היום אני מתחרטת שהסתפקנו בשריפת האורוות במקום להחריב את כל המקום מהיסוד.
"אתה בטוח שזה לא מהר מדי?" אני משפילה את עיניי. "חשבתי שאולי עדיף שנתחיל ב..."
"אני חושב שזה רעיון מצוין", איליה מתערב לטובתו. "לחזור למקומות שאהבת זה בדיוק מה שהפסיכולוגית המליצה".
"אבל... אבל..."
גרגורי רוכן כלפיי ומניח את כף ידו על שלי. "אני מבטיח לך שאין לך ממה לחשוש. אעשה הכול כדי שתרגישי בטוחה ואדאג שיתייחסו אלייך כמו למלכה".
שארגיש בטוחה... בשנייה האחרונה אני מצליחה להחניק את נחרת הבוז ונושכת את שפתיי. אני יודעת היטב שההבטחות שלו נשכחות באותה המהירות שבה הוא מפזר אותן, אבל גם מבינה שהוא הקפיץ אותי כמה שלבים קדימה בלי שאצטרך לתמרן אותו. יחד עם זאת, אני לא בטוחה שאני רוצה שם את איליה. השלב שבו אצטרך לחזור להיות הברבור הכנוע והצייתן של גרגורי מתקרב והמחשבה שהוא יראה את זה לא נוחה לי.
אני מרימה את המזלג ומניחה אותו בחזרה כשאני מבינה שעליי לדאוג לכך שאיליה ייפרד מאיתנו. כך אוכל לסיים את המשימה שהוא הטיל עליי ובדרך אולי אצליח לגבש לעצמי תוכנית כיצד להציל את חיי ולהחזיר אליי את בנג'מין. זה הזמן להיפטר מהמכשול.
"אתה צודק", אני מזדקפת. "אבל אני חוששת שאחי לא יוכל להצטרף אלינו. אני מאמינה שזמן איכותי איתך יעשה לי טוב אבל לא רוצה שאיליה ירגיש שהוא חייב להזניח את העסקים שלו כדי ללוות אותי. הוא הקריב עבורי יותר מדי בשנתיים האחרונות והגיע הזמן לשחרר אותו".
"אני לא אתן לך לנסוע לטיול הזה לבד", איליה עונה בתקיפות. "אם אני לא מצטרף, את לא נוסעת".
"אבל אני בטוחה שאין לך סיבה לדאגה", אני מסתובבת אליו ומזייפת חיוך תמים. "אתה לא צריך לשמור עליי כשאני עם גרגורי".
"אף אחד לא צריך לשמור עלייך כשאת איתי", גרגורי לא מאכזב בתשובה שלו. "אבל זה נוח גם לי שאח שלך צמוד אלייך. ככה אני לא צריך להפקיד את הביטחון שלך בידיו של אחד המאבטחים שלי כשאני לא יכול להיות איתך".
את התשובה הזאת לא צפיתי ואני עדיין לא מוכנה לוותר.
"הוא יכול לשמור עליי", אני מצביעה על איגור ורואה שהוא מצמצם את עיניו בחשדנות. אף פעם לא הצלחתי לסבול את הקרבה אליו ואין ספק שהוא הרגיש את זה. אך הפעם אני מוכנה להקרבה הזאת.
"איגור הוא יד ימיני. אני לא יכול לוותר עליו", גרגורי עונה בביטול. "ואין אדם ראוי יותר לשמור עלייך מאשר אחיך הגדול".
"אבל העסקים שלו..."
"בזכותך אני משקיע בו ארבעה מיליון יורו", גרגורי חובט בשולחן וצוחק. "תאמיני לי שזו תמורה נאה לבקשה הצנועה שלי שיצטרף אלינו".
"הוא צודק", איליה מרים את המזלג שלו וקד בראשו אל גרגורי. "זו השקעה מכובדת מאוד, אבל גם בלעדיה חשוב לי ללוות את אחותי בתקופה הרגישה הזאת".
"אם כך, נצא לדרך בעוד שעה", מסכם גרגורי ומתחיל לאכול.
איליה מחייך לעצמו ואני מבינה שאם אמשיך להתווכח זה כבר יראה חשוד.
"רגע... בעוד שעה?" אני שואלת בהפתעה ומנסה להשלים עם התבוסה שלי. "הציוד שלנו במלון בברצלונה".
"הציוד שלכם כבר הועבר לכאן". גרגורי נוגס בלחמנייה. "דאגתי שיפנו לכם את החדר וישלחו את המזוודות לכאן".
אני לא באמת מופתעת מעזות המצח שלו אבל אני מזכירה לעצמי שכל אדם נורמטיבי יהיה מופתע.
"אני לא מאמינה שעשית את זה". אני מניחה את כפות ידיי על השולחן ונוקשת עליו באצבעותיי באי-שקט. "ואם הייתי אומרת לך שאני לא מוכנה לנסיעה הזאת, או שאיליה לא היה מאשר אותה?"
"קתרינה..." הוא מחייך אליי בפה מלא ועיניו מתקדרות, "את עוד תיזכרי שאני אדם שתמיד משיג את מה שהוא רוצה".
"אני לא בטוחה שנוח לי עם זה".
"את גם תיזכרי שבזכות זה את אוהבת אותי". הוא קורץ לי ולמרות שמתחשק לי לנעוץ בו את המזלג אני מאלצת את עצמי להשיב לו חיוך.
אני אוכלת בשקט, מהרהרת בהתפתחויות ובאופן שעליי להתנהל מעכשיו ומסרבת להביט באיליה. אני יודעת שאראה את החיוך המקניט שלו וזה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
גרגורי שואב את האוכל מהצלחת שלו בליווי קולות מבחילים ומפנה שאלות לאיגור.
"הצוות מוכן לתזוזה?"
איגור משיב בחיוב.
"היאכטה מאובזרת בכל מה שצריך?"
עוד תשובה חיובית.
"סידרו להם את הסוויטה?"
קידת ראש קלה.
אין ספק שאיגור לא אדם שמכביר מילים וכנראה שלכן הוא מסתדר טוב כל כך עם גרגורי. האחד מדבר והשני מבצע. וכשאיגור מבצע הוא דואג ליהנות מזה. הפעמים היחידות שראיתי אותו מחייך היו כשאדם מולו צרח או בכה מכאבים.
"אם כך, אפשר לצאת לדרך". גרגורי נעמד וזה הסימן של כולנו שארוחת הבוקר הסתיימה.
"יש לי סידור קטן לבצע בעיר", איליה פונה אל גרגורי. "אצטרף אליכם במרינה".
"אני יכול לדאוג שיאספו עבורך כל מה שאתה צריך".
"זה משהו שאני מעדיף לעשות בעצמי", אומר איליה ומסתובב.
"אנחנו מפליגים בעשר בדיוק", גרגורי נוקש על השעון שלו. "אני מעדיף שתצטרף אלינו, אבל אם תאחר, נצא בלעדיך".
"אגיע בזמן". משיב איליה ונעלם בתוך הבית.
"את תיסעי איתי". גרגורי מגיש לי את הזרוע שלו וכשאני אוחזת בה הוא צועד איתי אל הבית ומשם ישירות אל מגרש החניה. הוא לא מפסיק לשאול אותי שאלות על שגרת החיים שלי מהרגע שאיליה איתר אותי וחזר איתי לרוסיה. אני עונה בסבלנות על כל שאלה ומסתכלת על המאבטחים שלו מעמיסים מזוודות על המכוניות ואת הבחורות מתפזרות ביניהן.
אף אחת מהן כבר לא נראית כמוני אבל את תשומת הלב שלי מושכות שתי בחורות שעומדות ליד הילי ומחלקות פקודות למאבטחים. הן לבושות במכנסיים שחורים וחולצות לבנות מכופתרות, האחת מתולתלת והשנייה בעלת שיער חלק קצר, וכשהן מבחינות בנעיצת המבטים שלי הן מחייכות אליי.
"אלו מנהלות משק הבית שלי", גרגורי אומר אך לא מציג אותן בפניי. "קשה להשיג עובדות טובות אבל אם הן עברו את הביקורת של איגור אז אני רגוע". הוא פותח את דלת הלימוזינה ואז מקמט את מצחו. "אם מישהי מהן לא מוצאת חן בעינייך, אגרש אותה עכשיו".
"לא, לא", אני מזיזה את ראשי מצד לצד. "הן נראות מקצועיות מאוד ואני שמחה שיש מי שמטפל בך".
"אני רוצה שרק את תטפלי בי". הוא רוכן כלפיי וזיפי זקנו משפשפים את לחיי. התחושה דוחה אבל אני לא נרתעת.
"אני בטוחה שאהבתי לטפל בך", אני מלטפת את זרועו. "ויש לי הרגשה שאחזור לאהוב את זה".
הוא מזדקף ומחייך אליי בסיפוק ואני ממהרת להיכנס לרכב.
- המשך בשבוע הבא -
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
