בסדרת הנוער הספרדית, "לא שותקת" (Raising Voices), שעלתה בתחילת החודש לנטפליקס, ומבוססת על רומן ספרותי שיצא ב-2021, ישנה סצנה שבה אלמה, גיבורת הסדרה ונערה בת 17, מתלווה אל חברתה הטובה, גרטה, למסיבת טכנו צבעונית ושמחה. בתחילת הערב, השתיים עוד נסחפות בתחושת החופש המוחלטת שהמועדון המהפנט מציע להן, אך זמן מה מאוחר יותר, כשאלמה נשענת על הבר, חצי מעולפת מהאלכוהול ומהסמים שצרכה, נדבקים אליה שלושה אפסים שזיהו היטב את מצבה התודעתי הנמוך, ומיהרו להיצמד כדי לנצל את המצב.
גרטה, שבדיוק רוקדת עם בחורה אחרת במרכז הרחבה, קולטת מרחוק את הסיטואציה המסוכנת, וקופצת מיד להציל את חברתה מציפורניהם של השיכורים החרמנים. היא צועקת עליהם להתרחק מאלמה, ובכך מדגימה את העוצמה שבחברות הנשית, המאפשרת סולידריות ושמירה הדדית, כולל במרחבים שיש בהם סיכון לנערות ולנשים.
3 צפייה בגלריה
הסדרה "לא שותקת". מתארת את חווית הנעורים בעידן שאחרי MeToo
(צילום: באדיבות נטפליקס Netflix)
ד"ר רחל לוי הרץ היא חוקרת ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, שחקרה בעבודת הדוקטורט שלה, "סובייקטיביות מינית ואייג'נסי מיני של נערות ונשים צעירות במרחבים של פגיעות מועצמת", בדיוק את הנושא הזה – כיצד נערות מתנהלות במרחבים של מועדוני לילה, מול חיזור הנעשה מרצון ומהסכמה ומול הטרדות מיניות שנכפות עליהן, לצד האופן שבו חלקן מראש מגיעות למרחבים הללו עם חברות ששומרות עליהן.
עבור המחקר, שנכתב בהנחיית ד"ר מירי רוזמרין, ערכה לוי הרץ ראיונות עומק עם 39 צעירות יהודיות וחילוניות, ממוצאים אתניים מגוונים וממיקומים גיאוגרפיים שונים בישראל, שגילן נע בין 18 ל-23 שנים, גילאים המכונים בספרות "בגרות בהתהוות". הכוונה היא שבתקופה זו, מנמקת לוי הרץ במחקרה, "מתקיימים תהליכים של התפתחות עצמית ומיקוד עצמי, וגילאים אלו מאופיינים בשילוב שבין בגרות והִתבגרות ובנטייה לנטילת סיכונים בכלל וסיכונים מיניים בפרט".
גם "לא שותקת" וגם מחקרה של ד"ר לוי הרץ, נעשו שניהם אחרי תקופת #MeToo. לכן מטריד כל כך לגלות כמה מעט השתנה מאז ביחסי גברים-נשים. נערות בימינו עדיין חוות ספקטרום של הטרדות ותקיפות מיניות על דרך קבע, ומחקרה של ד"ר לוי הרץ מוכיח שהן לא מגדירות את המופעים הללו כהטרדות, אלא כביטוי נורמטיבי, שגרתי כמעט, של חיזור בין המינים. חיזור הנעשה בצורה של נגיעות ללא רשות, התחככויות "נון-שלנטיות" של הבחורים בבחורות, שרוקדים צמוד אליהן, לעיתים ממש מלטפים אותן באיברים, כמו מסמנים להן בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהם מעוניינים.
ד"ר רחל לוי הרץצילום: באדיבות אוניברסיטת בר אילן
צורת החיזור הזאת מכונה בסלנג של הצעירים והצעירות "תקיפה", אבל מבחינתם אין הכוונה לתקיפה מינית, אלא לניכוס של המילה הפוגענית והפיכתה לאקט של חיזור פרופר. ליה, מרואיינת בת 18, שהתראיינה למחקרה של ד"ר לוי הרץ, מגדירה "תקיפה" בתור: "נער או גבר צעיר שמוצא מישהי שהוא רוצה, ומגיע מאחוריה ומנסה לחבק אותה". המרואיינת מורן מתארת זאת כך: "ואז יש את הקטע שמגיע גבר, ילד, מתחיל לרקוד כזה איתך מאחורה ולהתחכך בך כזה. עכשיו, את לא יודעת אם הוא חתיך, את לא יודעת אם הוא לא חתיך, אז זה כזה או שחברה נותנת אישור, או שאת מסתכלת".
"אה, זה כבר סלנג ישן", אומרת ד"ר לוי הרץ כשאני מתוודה בפניה שמעולם לא נתקלתי במילה "תקיפה" במשמעות החיזורית שלה. "בני נוער ממש אומרים, 'הלכתי למועדון והתקיפו אותי', או 'תקפתי הערב'. גם נערות וגם נערים משתמשים בזה, כשהמשמעות היא 'היה לי משהו מיני', 'היה לי קטע', 'הייתה לי אינטראקציה היום'. הנשים הצעירות שראיינתי סיפרו שהן עצמן מחליטות הרבה פעמים לפני היציאה אם זה ערב שהן רוצות 'לתקוף' או לא. הן משתפות את החברות שלהן במוטיבציות לאותו בילוי אחת של השנייה, ומגבות זו את זו".
"בני נוער ממש אומרים, 'הלכתי למועדון והתקיפו אותי', או 'תקפתי הערב'. גם נערות וגם נערים משתמשים בזה, כשהמשמעות היא 'היה לי משהו מיני', 'היה לי קטע', 'הייתה לי אינטראקציה היום'. הנשים הצעירות שראיינתי סיפרו שהן עצמן מחליטות הרבה פעמים לפני היציאה אם זה ערב שהן רוצות 'לתקוף' או לא"
נעמי, מרואיינת בת 21, מתארת במחקרה של ד"ר לוי הרץ הטרדות מיניות שקורות על דרך קבע במסיבות הללו. "הרבה קורה שאת עוברת ומקבלת צ'פחה בתחת. עברת, קיבלת נגיעה בציצי. עברת, בנים ירשו לעצמם לגעת בך. מלא פעמים קורה שאת עוברת ומלטפים לך את הישבן. אשכרה מרשים לעצמם לגעת בך. כאילו, יש מעין הרגשה שהגוף שלי הוא כאילו לא רק שלי. כאילו הוא שלהם".
זה משהו שנורא דיכא אותי, כשקראתי את המחקר שלך, להיווכח שלמרות עידן #MeToo, נערות בימינו עדיין מתמודדות עם מגע ללא רשות. אותי זה לקח הישר לכיתה ז': הייתי באוטובוס, בטיול בית ספר, אמצע שנות ה-90, ואני ממש זוכרת שהיה אז קטע שבנים לפעמים היו עוברים באוטובוס, נוגעים בנונשלנטיות בציצים של הבנות, וממשיכים דרכם. ואז את כאילו חושבת לעצמך, בתור נערה שרק עכשיו מתחילה את ההתפתחות המינית שלה, האם הוא הרגיש משהו? האם הוא הרגיש איזשהו ניצן של ציצי, במקום לכעוס ולהבין שעברת הרגע הטרדה מינית.
"קודם כל, אני מצטערת שעברת את זה. דבר שני, הדוגמה שלך מצוינת. לא רק שהדברים לא השתנו מאז MeToo, בעצם אני חוקרת את הדברים בשנים הראשונות שאחרי MeToo, כשהמילה 'תקיפה' בעצם עוברת ניכוס, 'ריקליימינג', לשיח של תת-תרבות שקורית בתוך המסיבות.
"הדוגמה שאת נתת, לצערי, קורית גם היום, לא רק במרחב החינוכי של ההסעה לבית ספר, אלא גם במסדרונות בית הספר באופן תדיר. ואז את מגלה שהמשחק החברתי הוא האם יגעו לי בציצים או לא, ואם יגעו - אז האם הציצי שלי מספיק שווה או לא, כי אם הוא לא, אם הוא לא גדל מספיק כמו של השאר, אז אני לא ארוויח את ההון החברתי והמיני שחברה שלי, שלה שכבר גדלו השדיים, תרוויח.
"זאת האשליה הנאו-ליברלית שקורית לנערות היום – אנחנו כולנו חיות חיים מאוד-מאוד נאו- ליברליים, של 'את יכולה הכול', 'השמיים הם הגבול', 'תסדקי את תקרות הזכוכית', 'תעשי רק מה שאת רוצה כי העולם פרוס לפנייך, וכל מה שאת צריכה זה לצאת החוצה ולבחור', אבל המציאות היא לא כזאת. כשהנערה תצא לעולם, היא תחטוף כאפה לפנים כי תקרות הזכוכית הרבה פעמים הן לא תקרות זכוכית, הן תקרות מבטון".
3 צפייה בגלריה
השמיים הם לא באמת הגבול ואת לא באמת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה. מתוך הסדרה "לא שותקת"
(צילום: באדיבות נטפליקס Netflix)
"לנערות אין באמת חירות מוחלטת להיות כל מה שבא להן, הן עדיין צריכות להתמודד, בכל זירה בחיים שלהן, עם פגיעות מועצמת, גם חברתית וגם מינית, שיושבת על חלוקת תפקידים מגדרית, שעל אף שקרו בה הרבה מאוד דברים טובים, היא עדיין משתנה בקצב מאוד-מאוד איטי.
"לנערות אין באמת חירות מוחלטת להיות כל מה שבא להן, הן עדיין צריכות להתמודד, בכל זירה בחיים שלהן, עם פגיעות מועצמת, גם חברתית וגם מינית, שיושבת על חלוקת תפקידים מגדרית, שעל אף שקרו בה הרבה מאוד דברים טובים, היא עדיין משתנה בקצב מאוד-מאוד איטי"
"לצערי, בתחום של המיניות והחיזור, כל המחקרים מראים שהיא פשוט לא משתנה. לכן, במחקר שלי אני מקשיבה לנשים האלה ואני אומרת, זה העולם שבתוכו הן משחקות, ואם אנחנו רוצות לשנות את הסטטוס-קוו שלהן בתוך העולם הזה, אם אנחנו רוצות לשנות את התנאים, אנחנו צריכות להבין את החוויה שלהן בצורה יותר מעמיקה, ולהכיר את מרחבי הפעולה שיש להן כרגע. כי כשאת יושבת בתוך האוטובוס, מרחבי הפעולה שלך אומנם מצומצמים, אבל הם קיימים.
"המחקר שלי, מה שהוא מראה זה שמרחבי הפעולה של נשים מושתתים על היחסים שנרקמים בין הנערות שעוזרות האחת לשנייה, ששומרות זו על זו, וחשוב לי להגיד שאנחנו אלה שיכולות לשנות את הסטטוס-קוו ביחד, כי יש לנו עוצמה, ככוח, כקבוצה".
המרואיינת נינה בת ה-23 מתארת זאת היטב במחקרה של ד"ר לוי הרץ: "אנחנו באות יחד וזה כאילו שאנחנו רוקדות יחד במעגל ויש לנו power girl ואף גבר לא יכול להפריד בינינו. אבל לפעמים זה במטרה להיות עם מישהו, אז אנחנו נותנות אחת לשנייה את החופש לעשות את זה".
בין משיכה לרתיעה
"הממצאים ממחישים כיצד צעירות מנרמלות ומקבלות את הפרקטיקה 'תקיפה', המעוררת לעיתים קרובות אי-נוחות ואף חשש מפגיעה", כותבת ד"ר הרץ לוי במחקרה. "צעירות ממשיכות לנרמל תחושות שונות אלה כחלק מהמשחק החברתי, גם כאשר הגוף מסמן סיכונים שונים". היא מדגימה זאת עם ציטוט של אופיר, בת 18: "יש לזה צד חיובי כי זו הדרך שמראים בך עניין. זה לא חשוב אם זה נעים או לא. בדרך כלל, זה נותן לך הרגשה טובה לשני רגעים שמישהו רוצה אותך. ואז זה כאילו: אוקי, זה לא נעים. אבל באופן כללי, זה עושה לך הרגשה טובה".
גם מור בת ה-21 מדברת על הדואליות שבין ליהנות מהיחס לבין לא לרצות לקבל מיניות מגבר מסוים באופן ספציפי: "אלה שתי תחושות שהגיעו ביחד. מצד אחד, היה לי משהו כיף. אם להיות כנה, זה מרגיש אישור על זה שאת שווה משהו. מצד שני, ספציפית אני, כמו שאמרתי לך, זה קצת הרתיע אותי. זו הוכחה טובה שמישהו רצה לבוא ולהתחיל איתי, אבל אני לא בטוחה כמה רציתי את זה".
במחקר שלך את מראה איך בדיוק כמו שאני לא התעסקתי בפגיעה שעברתי, אלא בהאם אני מפותחת מספיק כדי למשוך בחורים, כך גם הנערות עצמן – מתעסקות יותר באיפה הן ממוקמות בסולם החברתי מול המשמעות האמיתית של מה שהן הרגע עברו.
"אני חושבת שבחברה שלנו, בתרבות שלנו, פגיעות משויכת לתחושה של קורבנות, במובנים של משהו שאת צריכה או להסתיר או להתגבר עליו. לכן, הרבה פעמים נערות מנרמלות אלימות ביום-יום שלהן, מנרמלות את הפגיעות שהן עוברות. נגיד חוויית ה'נגעו לי בשדיים בזמן שעברו באוטובוס', כפי שקרתה לך, הן מנרמלות את זה, בגלל שהמשמעות האחרת היא להכיר בזה שאני פגיעה ושאולי אפילו הייתי קורבן של מישהו, וזה בלתי נסבל בתפיסה הניאו-ליברלית שלנו להיות הקורבן. אני לא אמורה להיות קורבן, כי אם אני קורבן, אז אני לא מועצמת, אני לא חזקה ואין לי חוסן.
"הרבה פעמים נערות מנרמלות אלימות ביום-יום שלהן, מנרמלות את הפגיעות שהן עוברות, בגלל שהמשמעות האחרת היא להכיר בזה שאני פגיעה ושאולי אפילו הייתי קורבן של מישהו, וזה בלתי נסבל בתפיסה הניאו-ליברלית. כי אם אני קורבן, אז אני לא מועצמת, אני לא חזקה ואין לי חוסן"
"אני אומרת – להפך. העיקרון הראשון הוא שנערות יכירו בפגיעות שלהן, כדי שנוכל לדבר על הפגיעות הזאת ונוכל להבין מה גורם לה. מתוך זה, נוכל לעזור לנערות באמת לפתח קודם כל את היכולת להקשיב בצורה אחרת לגוף שלהן, להקשיב לו בצורה שמחוברת לתגובות שמגולמות בגוף, תגובות שמסמנות לי כל מיני דברים, וגם – ללמד אותן לייצר רשתות של תמיכה או להיעזר ברשתות של תמיכה שכבר קיימות אצלן, כדי שהן יוכלו לשנות את המרחבים האלה בסוף".
3 צפייה בגלריה
"הממצאים ממחישים כיצד צעירות מנרמלות ומקבלות את הפרקטיקה 'תקיפה'". מועדון לילה
(צילום: Shutterstock)
איך היו התגובות של הנערות שראיינת? האם זה גרם להן לרטרוספקטיבה? כלומר, האם בזמן שהן דיברו על זה, הן הצליחו להסתכל על האירועים הללו פתאום בצורה אחרת?
"אנחנו יודעות שראיונות כאלה הם תמיד רפלקטיביים, הם תמיד מעוררים איזשהו תהליך שקורה. אז זה בהחלט קרה, אבל מה שמדהים הוא שאת רואה גם בתוך קבוצת המחקר עצמה את הרטרוספקטיבה הזאת שאת מדברת עליה. אני ראיינתי בנות בגילאי 18 עד 23, ואם רוב בנות ה-18 מדברות על הדברים כהווה, אז רוב בנות ה-22-23 מדברות על הדברים בתור 'פעם, אני עוד אפשרתי ככה וככה וככה, אבל מאז אני למדתי מה נכון לי, מה מדויק לי, מה אני לא מוכנה, מה אני כן מוכנה'. כלומר, כן יש פה תהליך של התבגרות ולמידה, וככל שהן עולות בגיל, אז הן פחות מאפשרות דברים שאולי הן כן אפשרו כשהן היו צעירות יותר".
לשחק את המשחק
עוד תמה שעולה ממחקרה של ד"ר לוי הרץ, הוא שנערות, גם אחרי MeToo, עדיין מצפות מהבחורים שיתחילו ושייזמו איתן את האינטראקציות המיניות. כך מתארת זאת מור, בת 21: "בנים חרמנים אז מותר להם, בגלל שכולם יודעים שהם חרמנים ומצפים מהם להיות חרמנים, אז מרשים להם מה שהם רוצים. אבל בנות צריכות להיות יותר עדינות, לחכות שמישהו יבוא אליהן. זה כמו הנסיכה שצריכה שיצילו אותה. בנות עדינות לא מתחילות את האינטראקציה המינית. זה התפקיד של הבנים".
"אני בחנתי רק מרחב אחד, את המרחב של המועדונים, אבל רוב המרחבים של החיזור הם מרחבים כאלה שבהם נשים נמצאות בעמדה התגובתית ולא בעמדה היוזמת, למרות שזה כאילו משתנה היום באפליקציות כמו 'באמבל', שמעודדת נשים להתחיל בעצמן, למרות שגם זה הוכח ככישלון – מסתבר שהאפליקציה נחלה הפסדים מאוד-מאוד גדולים, ובמאי האחרון, כלומר לפני מספר שבועות, היא עברה מתיחת פנים ועכשיו גם גברים עכשיו יכולים לפנות. מסתבר שהמאבק במיזוגיניה הוא לא רווחי", היא צוחקת.
"זה גם יהיה המחקר הבא שלי - באמת לבדוק את השאלה הזו, מה קורה כשמשנים את נתוני הפתיחה הרשמיים - האם זה באמת מחלחל? או שבסופו של דבר, נשים עדיין מצפות שגברים יתחילו איתן. אז זאת תהיה שאלה מעניינת, ואולי נדבר שוב בעוד שנה ויהיו לי נתונים".
אילו דברים הפתיעו אותך במחקר?
"אני חושבת שהדבר המרגש הגדול ביותר שגיליתי זה את הנושא הזה של הקולקטיביות בין נשים צעירות. עכשיו, אני יודעת שכולנו חוות את זה ביום-יום, אנחנו יודעות שהחברות שלנו הן רשת התמיכה שלנו והכול, אבל לראות איך זה קורה ולגלות את האסטרטגיות המאוד-מאוד מתוחכמות שלהן, של איך הן פועלות ואיך הן מתקשרות ביניהן, והשפה האינטימית שנוצרת ביניהן בתוך המועדון, מאוד ריגשו אותי.
"נגיד, אחד הציטוטים שאני מאוד מאוד אוהבת, זה סיפור של צעירה בת 18, שמספרת איך היא יוצאת למסיבה תמיד עם קבוצת החברות שלה, והן רוקדות ביחד בצורה מאוד-מאוד סקסית ונוגעות אחת בשנייה. וכשהן מתנשקות עם בחורים, הן ממשיכות להסתכל אחת על השנייה. זה דבר מאוד עוצמתי לגלות, שיש הרבה מאוד דברים שנשים עושות, שיש בהם יחסים תומכים ויצירתיות.
"אני חייבת לציין גם שהופתעתי מההתנגדויות שהמחקר שלי העלה באקדמיה. כעסו שאני מסרבת לבוא ולהגיד זו אלימות, ואם זו אלימות, אז עלינו להגיע למועדונים ולנקות אותם ולארגן שם את העניינים. אני נקטתי בעמדה מחקרית אחרת לגמרי. אף אחת מהמרואיינות שלי לא תופסה את עצמה כמישהי שמופעלת עליה אלימות כשהיא מגיעה למסיבה. הן יכולות להגיד 'זה חיזור אגרסיבי', 'לא ככה צריך לקרות חיזור', או 'היינו מעדיפות שחיזור לא יתנהל בצורה הזאת'. הן אומרות את זה, אבל גם כשהן אומרות את זה, הן עדיין במשחק והן רוצות להיות במשחק.
"אני הגעתי לשדה המחקר מתוך נאמנות לנשים האלה. רציתי להקשיב לנשים הצעירות האלה ולהביא את החוויה שלהן, על כל המורכבות שלה ועל כל הקונפליקטים ועל כל המתחים שעולים, ולא מתוך מקום שמגיע מבחוץ וקובע כל מיני עובדות נחרצות, וגיליתי שהמקום הזה מעורר לעיתים התנגדות.
"לדעתי, אם אנחנו רוצות באמת להעצים אותן, כך שהן ידעו לנהל את הפגיעות שלהן בצורה יותר מיטיבה, ושבאמת נצליח לראות שינויים בחלוקת התפקידים המגדרית ושינויים בזירות של חיזור, חשוב שקודם כל נבין בצורה מורכבת את החוויות האלה, ונציע להן התערבויות דרך מרחבי הפעולה שזמינים להן, ולא דרך מרחבי הפעולה שהיינו רוצות לדמיין שזמינים להן".
ד"ר רחל לוי הרץ תשתתף, לצד מרצים ומרצות נוספים, ביום העיון "חינוך למיניות במערכת החינוך הפורמלית" שיתקיים ב-11 ליולי במכללה האקדמית גורדון חיפה, מטעם "האגודה לחינוך מיני בישראל"
פורסם לראשונה: 11:19, 14.06.24
