איזו טעות עשיתי. לקחתי את ההסכמה שלו ל"קשר פתוח" או ל"קשר מאפשר", או איזה שם שלא תרצו לתת לזה, וחגגתי. מה זה חגגתי? עשיתי מה שבראש שלי בלי להתחשב לרגע ברגשותיו. בכל פעם באתי אליו עם בקשה אחרת. פעם זה זוג חברים נשוי שאני לעיתים שוכבת איתם, פעם זה בחור חצי ישראלי-חצי גרמני שיש לי איתו קשר כבר 12 שנים ובכל פעם שהוא בארץ אנחנו נפגשים, והוא? מסכים. מסכים! לא להאמין! כאילו שלא אכפת לו שאני מפזרת את הפוסי שלי לכל הכיוונים. האם באמת לא אכפת לו, או שהוא פשוט לא רוצה לאבד אותי?
נדמה לי שחוסר הוודאות הזה גורם לי ללכת רחוק יותר ויותר ולמתוח את הגבולות, כמו ילד שדוחף אצבעות לכל חור ורק כשהוא יתחשמל או יחטוף כוויה חמורה, הוא ילמד את הלקח. בינתיים גם אני דוחפת אצבעות. או-הו! לכל מקום אני דוחפת אותן, והכוויה לא מגיעה! הבחור מתעקש בנעימות ובהבנה לקבל הכול כולל הכול. אני לא מבינה, הוא לא מקנא? הרגש הזה פסח עליו? אני מקנאה רק מעצם מהמחשבה שהוא יהיה עם מישהי (להזכיר לכם את הנשיקה עם מיכלי מהטור הקודם?), והוא לא מקנא? כלום?
אתמול הוא היה כל היום בסטודיו. בימים כאלה אני יודעת שהוא בדרך כלל לא זמין. גם כי אין שם קליטה, אבל בעיקר כי הוא פשוט שקוע בעבודה. בזמן האחרון אני חווה ירידה בכמות העבודה ובפרויקטים שלי, ואם לומר את האמת, אני חסרת מוטיבציה באופן כללי. כל מחשבה וחלום נדמים לי כבלתי אפשריים, שום דבר כבר לא באמת מפרה או מעניין אותי, הכול מרגיש חסר משמעות וטעם. הטעם היחידי שיש לי כרגע בחיים זה הוא. תקראו לזה דיכאון, תקראו לזה ייאוש, תקראו לזה התאהבות, אבל שילוב התחושות האלה, בצירוף חוסר המוטיבציה שאני חשה, וכל זה בזמן שהוא חי חיים מלאים וקרייריסטים, גורם לי להרגיש קטנה וחסרת ביטחון אף יותר מולו. ובנוסף לכל זה, אני דוחפת אצבעות לשקעי חשמל - ולא מקבלת כוויה!
חופשה בתל אביב
קטנה, חסרת ביטחון, בלתי נראית ומשוועת לעניין - שלחתי הודעה לגל, אמן ישראלי המתגורר בפריז שהגיע לביקור חטוף בארץ. את גל הכרתי במסיבה לפני שבוע, ומאז הוא מחזר אחריי בעקביות. חוץ מזה, אם הבחור שלי עסוק, אז גם לי מותר להיות עסוקה, ולא יזיק לי איזה מפגש קטן עם בחור זר שאולי קצת ירים לי את הביטחון על ידי אינטראקציה ספונטנית ופינוקים קלים. בקיצור, בא לי שמישהו יעוף עליי. גל ענה שהוא פנוי, וקבענו להיפגש בטיילת.
הגעתי לפניו, התיישבתי על אחד הסלעים מול הים, ופתחתי ספר. ניסיתי קצת לנקות את הראש. זוג צעירים, כנראה באמצע שנות העשרים לחייהם, ישבו על החוף ובנו סביבם חומת חול כדי למנוע מהגלים להגיע אליהם. חמודים. חשבתי עליו. בא לי שהוא ישב איתי בים ונפסל יחד בחול. כל כך רציתי להרים אליו טלפון, אבל על ההודעה האחרונה ששלחתי לו עדיין יש 'וי' אחד, מה שאומר שהוא עדיין בסטודיו, ואין טעם להתקשר. ישבתי וקראתי, התבוננתי, חלמתי בהקיץ לסירוגין, ואז גל הגיע והצטרף אליי.
ישבנו בחוף ודיברנו. הוא סיפר לי על האקסית שלו. הם גרו יחד שנתיים, היא נכנסה להיריון פעמיים ועברה שתי הפלות, וזה גם מה שלבסוף הרס את הקשר ביניהם. הם איבדו אמון זה בזה, ושניהם יצאו מהקשר מצולקים. לא יכולתי לדמיין אפילו כמה קשה היה לה. סיפרתי לו על האהבה שלי ועל הקשר בינינו, על הפחדים שלי ועל חוסר הביטחון שאוחז בי לאחרונה. גל התגלה כבחור מקסים וקשוב.
ישבנו ככה והתבשלנו בשמש, עד שנהיינו רעבים והחלטנו לחתוך לשוק הכרמל ולשבת לאכול. ואז קפצנו לנחלת בנימין לקפה ומשהו מתוק, ומשם לסיבוב בנווה צדק, במושבה האמריקאית וביפו. הסתכלנו על הארכיטקטורה, התמוגגנו מבגדים ומחפצים יפים שבהו בנו מחלונות הראווה, ולא הפסקנו לזיין את המוח. הרגשתי כמו תיירת. הייתי בחופשה וזה היה כל כך כיף! במשך כמה שעות החרדות התפוגגו ופינו את מקומן להתמסרות והנאה, לתחושה שהכול אפשרי. הרגשתי מעודדת. אני צעירה, אני יפה, אני חברותית ותקשורתית, אני יודעת ליהנות ולהתמסר. אז מה כל כך כואב לי?
פתאום הטלפון שלי צלצל. אני מוציאה אותו מהתיק. זה הוא. השעה כבר אחרי חמש, הוא סיים לעבוד. מה לעשות? לענות? זה בסדר בכלל שאני מסתובבת עם גבר זר בכל העיר? כלומר, הוא יודע שאני אמורה לצאת עם גל מתישהו השבוע, שאלתי אותו אם זה בסדר לפני כמה ימים, והוא אמר שכן, אז למה אני צריכה להרגיש אשמה? דקה עברה והטלפון הפסיק לצלצל. שלחתי לו הודעה קולית וסיפרתי שאני מסתובבת עם גל בעיר, וסליחה שלא עניתי.
"רק רציתי לבדוק מה איתך, יפה שלי, אני חייב לעבוד עוד קצת אז תיהנו לכם!", הוא ענה. מה, באמת לא אכפת לו? ואולי יש סאב-טקסט נסתר להודעה? טוב, אין מה להמשיך להתחבט בזה, אני אומרת לעצמי. את כאן, סוף-סוף כיף לך, תניחי את זה בצד ותתמסרי.
המשכנו להסתובב בעיר, ונעצרנו מול חלון ראווה. "וואו תראה את השמלה הזאת!", הכרזתי משתאה מול הפלא העשוי ממטרים על מטרים של בד נשפך. "כן, היא וואו", הוא אמר ואז הסתובב אליי, תפס את הפנים שלי בידיו ונישק אותי. משהו בפנים דגדג לי. רציתי להתמסר, אבל פתאום הרגשתי אשמה. המשכנו להסתובב עוד קצת בעיר, ולבסוף הגענו אליי הביתה.
גל ביקש לעשות מקלחת, ואחריה ישבנו יחד במרפסת ושתינו יין. החום נשבר והייתה רוח נעימה. גל לקח את הרגל שלי, הניח אותה על ירכיו והתחיל לעסות לי את כפות הרגליים. זה היה כל כך נעים. כמה זמן לא עשו לי מסאז' בכפות הרגליים! וזה לא נעצר כאן: הוא סירב להניח לרגליים שלי, מישש וליקק אותן לאט ובחושניות. זה היה כל כך נעים. אבל האשמה. האשמה! "מה איתך יפה? איך אתם?", הוא שלח לי הודעה. פירשתי את ההודעה כאישור להמשיך, וניסיתי לגרש את האשמה מראשי ולהתמסר.
הערב המשיך. גל התגלה כחובב סאדו וקשירות, וכל דבר שהוא עשה לי - נרשם בפנקס הקטן שבראשי, וגמרתי אומר בליבי שאחר כך אשתמש בתרגיל הזה על הבחור שלי. כל מה שגל עשה היה מרענן, חדש. לא היה באקט הזה הרבה תשוקה, זה היה די טכני וממוקד, אבל זה עדיין היה מרענן, שונה, מעניין. רציתי ללמוד עוד. אחרי כמה שעות גל הלך לדרכו.
להמשיך כאילו כלום לא קרה
וואו! איזה יום נעים היה לי. סוף כל סוף הצלחתי להיפטר מעט מתחושת חוסר הביטחון שאפפה אותי. הרגשתי חיה, ומעל הכול - הרגשתי שאני אוהבת את הבחור שלי, אפילו יותר מתמיד. עוד אני מהרהרת על כך, ולפתע הודעה: "היי יפה, אני אגיע יותר מאוחר ממה שחשבתי. יש כאן חברים שלא ראיתי הרבה זמן ונחמד לי. אז אם תשני כבר אני פשוט אצטרף אלייך למיטה כי אני רוצה לישון איתך. זה בסדר?"
זה לא היה בסדר. הרגשתי מוזר. הייתי עכשיו עם גבר אחר, ואומנם נראה שלו זה לא הפריע, אבל אני לפחות צריכה איזה רגע כדי לדבר ולתקשר לפני שאנחנו מתחבקים במיטה. לא יודעת, משהו הרגיש לי קצת לא נינוח להמשיך כאילו כלום.
"אני לא יודעת", כתבתי. "אולי עדיף שכבר נתראה מחר. היה לי יום ארוך ואינטימי עם מישהו שהוא לא אתה, ואני צריכה איתך איזה רגע לפני שאתה נכנס לי למיטה. מקווה שזה בסדר".
הטלפון מצלצל. זה הוא.
"היי, אני רוצה להבין משהו. כשאמרת שאת מסתובבת עם גל... התכוונת שאת מזדיינת איתו?"
"כשאמרתי את זה לא הזדיינו, באמת הסתובבנו בעיר ולא ידעתי לאן זה הולך. שיערתי אבל שאתה מודע לזה שאני איתו. הרי ידעת שאני אמורה לפגוש אותו השבוע ואמרת שזה בסדר".
"כן, לא ידעתי ש'השבוע' אומר היום. למה לא הכנת אותי? אמרתי לך שאני רוצה לדעת מראש".
"כי לא ידעתי מראש שזה יקרה היום. זה היה ספונטני, מה גם שלא חשבתי שאני צריכה לתת לך תאריך ושעה, חשבתי שזה שאתה יודע שזה יקרה השבוע, מספיק".
"לא. ממש לא מספיק. אני רוצה לדעת על דברים כאלו מראש, ואת ידעת את זה, וכל הזמן הזה הזדיינת עם מישהו! תקשיבי... אני צריך לחשוב עם עצמי רגע. אני לא יודע אם זה יכול לעבוד", אמר וניתק.
הנה, גאונה, קיבלת את הכוויה שלך. כל כך רצית אותה, דחפת ודחפת, ועכשיו זאת לא סתם כוויה, קיבלת שריפה שלמה! שרפת כל עץ ביער! מה יש לי? למה הייתי צריכה למצוא אישור לביטחון העצמי שלי ותחושת סיפוק דרך מין עם אנשים אחרים? למה לא יכולתי פשוט ליהנות מלהסתובב עם איש זר ברחבי העיר, בלי לסיים את היום עם סימנים אדומים של סטירות בישבן? הרי גם זה היה יכול למלא אותי. האם המיניות שלי והביטחון העצמי שלי שזורים כה עמוק זה בזה?
לפני כמה ימים כאב לי ממש הכוס מבפנים. הרגשתי מתוסכלת, חסרת תועלת, כל היום הייתי מצוברחת וחסרת ביטחון. כאילו שאם אני לא יכולה לתת, אז אני לא שווה. אין לי ערך יותר. האם אני שוכבת עם אחרים רק כדי להרגיש בעלת ערך? אבל אני יודעת מה הערך שלי, יום שלם הרי נהניתי מחברותו של אדם, ללא כל קשר לוואגינה שלי. נהניתי באמת, התמסרתי, נפתחתי. הרגשתי חיובית, מצחיקה, רגישה, קשובה, זורמת וספונטנית. אני מסוגלת לראות את הערך שלי, גם בלי לקשור אותו לתפקוד המיני שלי. זה אפשרי, הרגשתי את זה היום. ואילו דווקא אחרי שהשתמשתי במיניות שלי הרגשתי רעה, ותחושת הערך העצמי שלי ירדה. איזו טעות עשיתי. טיפשה.
לפחות למדתי את השיעור שלי. עכשיו אני מבינה שאני לא בהכרח חייבת להשתמש במיניות שלי בשביל לשפר לעצמי את מצב הרוח ולרומם לעצמי את הערך העצמי. אני רק מתפללת שהשיעור הזה לא יעלה באהבה שלו אליי, ושעוד אזכה לממש עליו את הטריקים שגל לימד אותי עם הקשירות.
