אוטוטו חצות וצביקה כבר מזמן ישן, אני שומעת את הנשימות הקצובות שלו לידי. גם אני אמורה לישון. סיימתי לקרוא, כיביתי את מנורת הלילה וחיכיתי לשינה שתחטוף אותי. זה לא קורה. משנה כיוון במיטה. מחליפה לתנוחה חדשה. יש לי דו"ח ביצוע להכין, אבל חסרה לי החשבונית של ירון מהטיפול הרגשי. תמיד הוא עושה בעיות עם זה. אני גם צריכה לזכור לתכנן מחר לו"ז ועדות.
עוד בנושא:
תתנתקי, אני פוקדת על עצמי, ומהר מאוד מידרדרת למחשבות על העוברים שברחם. שם אני כבר מתורגלת. עוצרת, לא נותנת לעצמי לחשוב מה יקרה אם... לא מעיזה לתת לתקווה פתח. למה אני לא עייפה? באופן כמעט אוטומטי, ידי השמאלית מחליקה מטה, מעין הרגל שנוצר עם השנים. כשאני לא מצליחה להירדם אני מאוננת, בתקווה שהאדוות של הגמירה יישאו אותי אל השינה המיוחלת.
מתחילה להיכנס לזון, ואז נזכרת שזה אסור. לא חלילה בגלל הציווי האלוקי, פשוט כי בשבועיים הקרובים אסור לרחם שלי להתכווץ. כיווצים עלולים לפגוע בהשרשה של העוברים ובהיקלטות שלי. עוד לילה לבן לפניי.
כשעוברים טיפולים, הסקס מפסיק להיות אמצעי לכניסה להיריון, והופך לנדיר כי את תמיד או אחרי שאיבת ביציות או אחרי החזרת עוברים, או בדיכאון של החיים כי שוב לא נקלטת. במרווח הצר שנותר אנחנו שוכבים. לפעמים כי אני מרחמת עליו וכבר לא כל כך נעים לי, ולפעמים כאמצעי לאלחש את שברון הלב והכאבים.
אבל אוננות תמיד הייתה חלק משמעותי ממי שאני. בגיל 11 לערך, אוננות הייתה העיסוק העיקרי שלי בשעות הפנאי. הייתי מסתגרת בחדר שלי, מתחת לשמיכה, עוצמת עיניים ומפנטזת. הייתי טווה סיפורים שכללו גברים מבוגרים יותר, שספק מפתים אותי, ספק כופים עליי פעילות מינית. היד השמאלית שלי הייתה מתחפרת מתחת לתחתונים, מוצאת את הרווח שבין השפתיים ונוגעת.
מהר מאוד למדתי שמגע ישיר מכאיב לי, אז הייתי מקיפה את הכיפה הקטנה בליטוף ושפשוף עדין, עד שהייתי מגיעה להתכווצויות המענגות. בגלל שזה בדרך כלל נערך בשעת צוהריים כשהוריי היו ישנים, למדתי לגמור בשקט מופתי. לעצור נשימה כדי שאף אחד לא ישמע, ולא תאמינו אבל גיליתי שזה אפילו מגביר אצלי את ההנאה. מספר פעמים כיווצתי כל כך חזק עד שנתפס לי השריר בשוק, ואפילו אז הייתי שקטה ומהוסה.
אני זוכרת שצביקה נורא הופתע לגלות כמה שקטה אני כשאני גומרת. כנראה שלפניי הוא עשה את מריה שראפובה, אם התרגל שכולן גונחות בקולי קולות. אני, אגב, לא מאמינה לאף אישה שגומרת ברעש גדול, תופים ומצילות, וכשאני משמיעה קולות זה מרגיש לי מזויף. דווקא השקט מאפשר לי להישאר בתוך העולם שלי, לא לצאת מהדמות.
בסביבות גיל 16, בלילות שישי, הייתי מחכה שכל הבית יירדם, מחלישה את הטלוויזיה למינימום ומזפזפת לערוץ הגרמני. כל זאת רק בשביל התענוג לראות אינסטלטור מקבל חלופת תשלום מבעלת בית חשופת חזה, או נשים בשמלות בוואריות נדפקות על ידי שומרי יערות. מסתבר אגב שלא צריך לדעת גרמנית כדי להבין את העלילה. הייתי יושבת דרוכה עם האצבע על השלט, למקרה שמישהו יתעורר ויגיע לסלון, כשידי האחת על השלט והשנייה בתוך המכנסיים.
גם בנישואיי הראשונים המשכתי לאונן ולגמור בסתר. שילוב של חזרה בתשובה, בעל חשוך ונישואים גרועים באופן כללי. רק אחרי הגירושים, כשיצאתי חזרה לשוק והדפתי ריח של בדידות וחרמנות, רק אז כחלק ממגמה של שחרור ויציאה מעבדות לחירות, העזתי לאונן ולגמור בפני גבר.
חדר משלי
למרות זאת, אוננות תמיד נותרה המקום הפרטי שלי עם עצמי, החדר משלי בנישואים שיש בהם כל כך הרבה ביחד. צביקה הוא החבר הכי טוב שלי, אנחנו משדרים ברדיו תוכנית זוגית, שקודמת לה הכנה, הורדת שירים וכתיבה משותפת של טקסטים ונושאים. אנחנו מבלים יחד בשעות הפנאי, ולמעט בעבודה ובלימודים שלו, כל החמצן שאנחנו נושמים משותף. לפעמים, כשאנחנו רבים, הבית מרגיש לי קטן מידי. גם כשאני סתם מדוכדכת וצריכה את האוויר הפרטי שלי.
בהתבגרותי, היה לי הרבה לבד וזה העציב אותי. חשבתי שלעולם לא אמצא מישהו שיאהב אותי. בתוך החוויה הזאת בניתי הרבה עולמות, כתבתי המון, קראתי, ציירתי, שיחקתי. לעיתים אני תוהה ביני לביני מה מהילדה היצירתית הזאת נשאר בי. איפה אני מתחילה ואיפה צביקה נגמר, כשהמחשבות שלנו מעורבבות, והרגשות עוד יותר?
בחודשים האחרונים כפו עלינו הפסקה בטיפולים. החשש מקורונה העביר על דעתו את הממסד הרפואי, וברגע אחד הכול נגמר. לא עוד זריקות, שאיבות, הפריות והחזרות. אני יודעת שנשים רבות נלחצו, חשו שהן מפספסות חודשים קריטיים לכניסה להיריון, כולנו הרי תמיד בתחושה שהנה, הפעם זו הפעם שבה זה יצליח. אנחנו יושבות בגיגית קטנה, מיטלטלות בין תקווה לייאוש באוקיינוס של מונחים רפואיים ופרוצדורות קליניות, ופתאום מישהו ניקז את כל המים והגענו ליבשה. לכולם אמרתי את הדברים הנכונים - זו חוצפה! איך הם מעיזים? אך בתוך תוכי, הייתה טל אחת קטנה שרקדה משמחה והקלה.
לראשונה מזה שנתיים היה לי שקט בראש, הלחץ ירד והנשימה שלי העמיקה. הרגשתי שאני יכולה למלא את כל בית החזה ולנשוף לאט-לאט. היו לפניי חודשים נטולי כישלונות וחסרי אשמה. התשוקה חזרה למלא אותי. התשוקה לחיים, ליצירה, לסקס עם בעלי ולאוננות. אני מחייכת כשאני חושבת על התשוקה הזאת, מחייכת, מפהקת ונופלת לשינה עמוקה.
