אור בוהק חודר את החלונות הגדולים של חדר השינה, מציף את הבית בתאורת בוקר חזקה. אני עדיין ישנה. שפתיים לחות מנשקות את צווארי, ידיים מלטפות את זרועותיי, יורדות לכיוון המותן. אני ממלמלת משהו לא ברור ומסתובבת לצד השני.
אני בטבע. דשא מוריק נשפך מכל עבר וקבוצת אנשים עומדת ליד בר קוקטיילים מעץ, המקושט בעלים קטנים ומנצנצים. אני פוסעת באיטיות על הדשא הירוק ומרגישה גוף חם נצמד אליי מאחור, ומשהו קשיח מתחכך בישבני. זה נעים. גופי נמשך אל הדבר המתחכך, עד שאני נצמדת אליו.
לפתע צפירה של משאית נשמעת מרחוק, מלווה בצעקות והמולה מהרחוב. הדשא הירוק מאפיר, האנשים נעלמים והבר הופך למשרד עם ניירות, טפסים ושעון קיר גדול. רק שבמקום ספרות, מופיעות עליו מטלות, משימות, כל מיני דברים שעליי לעשות. לשלם את החוב, לשלוח הודעה, לשלם שכר דירה, להתקבל לעבודה, לנקות את הבית, לקנות אוכל לחתולים, להיסגר על החיים.
פתאום אני רואה את האקס האירופאי והאלים שאיים לבוא לארץ מסתובב במשרד, מחפש אותי. הוא הגיע, הוא כאן. הגוף המתחכך ממשיך להצמד אליי יותר ויותר, ואני מרגישה לחיצות קטנות ומהירות של שפתיים מכסות את כל חלקי גופי. אני ממלמלת משהו ומתהפכת מחדש. פתאום אני מרגישה משהו רטוב וחלקלק בנרתיק שלי. אני קופצת בבהלה.
"מה אתה עושה?!" אני מסתכלת למטה, ורואה אותו בין רגליי.
"מה קרה בייבי?" היה נראה שאת ממש נהנית. התפתלת וגנחת".
"תפסיק", אני משיבה מבולבלת.
הוא מתרומם ומנסה לנשק אותי על שפתיי, אבל אני מתקשה לזרום עם הנשיקה. המטלות הרבות שעליי לסגור משתלטות על ראשי. זה מרגיש כאילו כל דאגות העולם מונחות על כתפיי כמו משא כבד מנשוא, ובמקום לנשק אותו בחזרה, אני נותרת קפואה, שותקת, תוהה ודואגת.
"בייבי?"
בדרך כלל, אני אוהבת מזמוזי בוקר, וסקס בוקר הוא מהאהובים עליי ביותר. אני אוהבת להתעורר אל תוך גוף חם ועוטף, אני אוהבת את הנשיקות הקטנות בעורף שהוא מחלק לי כשאני ישנונית, את הידיים הנעימות והמלטפות שלו שחופנות את שדיי בעדינות. אני אוהבת להרגיש את הזקפה שלו מתחככת בי בזמן השינה, וכיף לי להתעורר ולגלות שאני בעיצומו של מין בוקר לוהט.
כשרק הכרנו, הוא חשש להיכנס אליי מתוך שינה. פחד שזה עלול להיתפס כאונס. "אני נוטה להיות חרמנית מתוך שינה", הרגעתי אותו באותה שיחה, "כך שזאת בהחלט יכולה להיות הפתעה נחמדה. אבל אם אתה שם לב שאני לא מגיבה, אז אל תמשיך. אבל אם אתה רואה שאני במוד מתפנק ומתמסר, כנראה שהכול בסדר ושזה לא אונס. סבבה?"
בזמן האחרון תת המודע שלי משדר דאגה, חוסר ביטחון, מצוקה ודיכאון. וזה לא בא לידי ביטוי בחלומות שלי בלבד. זה בכל מקום. אני נפרדת ממנו בנשיקה והולכת להתקלח.
מספר שעות מאוחר יותר, אני מרגישה שהחשק המיני שוב חזר אליי, ושולחת לו הודעה - "בא לי עליך".
"בייבי! אני אחזור בערב ונעשה לנו ערב סקסי?"
"כן!" אני עונה מלאת ציפייה וחוזרת לעבוד.
מעגל של סבל וחוסר חשק
השעות נוקפות אך המועקה שוב מפלסת את דרכה פנימה. דאגות כלכליות, דברים שהתקלקלו וצריך לתקן, חששות שדברים לא יסתדרו כמתוכנן. חרדה קיומית אחת גדולה פשוט נחתה והתיישבה לי על החזה, מסרבת ללכת.
אני מנסה לטפל בדברים אבל מתקשה ורק דוחה אותם ואז מאשימה את עצמי על עצם הדחייה. וככל שהמעגל ממשיך, הוא רק הולך ומתעצם מכורח האינרציה, כמו חוק פיזיקלי לתנועה מעגלית. כדי להפסיק את התגברות התנועה, מישהו חייב לגדוע את השרשרת. אבל מי? איך?
אני פוגשת אותו שוב בערב. הוא מתיישב מולי על הספה ומלטף אותי. אני רוצה לזרום, אבל מין זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע, ואני מוצאת את עצמי בוהה בו, עצובה.
"אני רואה שאתה בסקסי מוד", אני אומרת.
"כן... אבל נראה שאת לא", הוא אומר ונראה מאוכזב.
יופי יובל. עכשיו את לא רק מאכזבת את עצמך, את גם מאכזבת אותו. "אני לא בשום מוד".
"מה יש? את רוצה לדבר על זה?"
"לא. אני לא רוצה לדבר. אני הולכת למיטה. לילה טוב", אני אומרת וקמה לכיוון חדר השינה.
אני לא יכולה להתמודד כרגע עם כלום. לא יכולה לנסות בכלל להסביר מה אני מרגישה, ולמה, ואיך. אני לא מרגישה סקסית, אני לא מרגישה חיונית, אני מרגישה קטנה ועלובה ומיותרת ואני רוצה להיעלם.
רק בשביל לזייף חיבוק
השבועות חולפים, ואני כבר כל כך חזק בתוך מערבולת האינרציה של החרדה הקיומית עד שאני מתחילה לאבד תקווה שזה אי פעם ישתנה. הכול נהיה חסר סיכוי, ולכן הכול נדמה כחסר חשיבות, משמעות. הכול סתמי ושום דבר לא מרגש אותי. גם לא בא לי לעשות כלום. לא לצאת לשתות, לא לראות סרט או פרק בסדרה, לא לפתוח בקבוק יין על הגג ולא ללכת לים או לרקוד או להזדיין או להתחבק, אפילו לא לדבר. כלום. כלום. איבדתי עניין בהכול.
מדי פעם אני משתפת אותו בתחושות שלי, אבל אלו שיחות ללא מוצא. כמה אפשר לשמוע שאני מדהימה ושהכול יסתדר? כמה אפשר לשמוע את אותן מילות עידוד? השיחות שלנו הפכו לתקליט שבור כמעט כמוני.
מחקרים רבים עוסקים בשאלת ההשפעה של דיכאון על החשק המיני, וכמעט כולם מתארים בדיוק את מה שאני חווה כרגע – מעגל שבו דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסך ערך מובילים להרחקת הסביבה ובני הזוג, דווקא בזמנים בהם הסובלים מדיכאון הכי זקוקים לתמיכת האחר. כך נוצר לו מעגל מקולל המוביל להאשמה ולהלקאה עצמית.
דיכאון הוא מכבה ליבידו מובהק. רוב האנשים שמתמודדים עם דיכאון מדווחים על ירידה משמעותית בחשק המיני, על קשיים בהגעה לאורגזמה ועל קשיים בהגעה לזקפה. מצד שני, לא מעט מחקרים ומומחים מצביעים גם על תופעה הפוכה, לפיה הפחתה ברמת הפעילות המינית היא זו שיכולה להוביל לדיכאון, לדיכוי המערכת החיסונית ולשלל בעיות רפואיות ונפשיות.
נראה שנקלעתי למצב של ביצה ותרנגולת. לא ברור מה עורר את מה. האם ההתמסרות לחוסר החשק הרגעי שלי הובילה להפחתה ברמת הפעילות המינית? או שאולי אני פשוט צריכה לעשות מאמץ ולהזדיין גם כשהחשק המיני שלי אינו בשמיים?
כבר הוכח שחיוך במצבי סטרס מסייע לגוף להפחית משמעותית את ההשפעה השלילית של המתח, גם כשהאדם המחייך רחוק מלהיות שמח. בנוסף, ידוע שלחיוך יש השפעה מדבקת ממש כמו פיהוק, כך שעל ידי "זיוף" חיוך, אפשר להיגרר לאינרציה של חיוכים, שאמורה לפוגג במעט את תחושות הסטרס והדיכאון.
אז אם נניח שלקיום יחסי מין יש את אותה ההשפעה, הייתכן שאני פשוט צריכה להתחיל לחייך בכוח – רק עם הפות שלי? לעשות מאמץ קטן, טכני, עד שאתחיל לראות שיפור? עד שהחשק יחזור אליי? מפתיע כמה חשק מיני וחשק לחיות שזורים זה בזה. עד כמה הם משפיעים זה על זה. כנראה שבאקט הזה, הבורא חיים, טמונה גם התשוקה לחיים.
