30 נשים נרגשות מתיישבות יחד במעגל רחב באוהל "שושנה", שהוא האוהל הכי מרווח בפסטיבל. הצעירה מבין הנשים היא בת 19 והמבוגרת בת כמעט 70. סיבת ההתכנסות היא סדנת נשימה מעגלית בהנחייתה של חן עין-הבר, מנחה לפסיכותרפיה מבוססת נשימה והתמקדות. ניכר שכל מי שבחרה בסדנה הזאת, הגיעה כדי "לתת עבודה", או כדי "להתמסר לכל מה שעולה", אם להשתמש בז'רגון הרוחני שרווח במקום. אני יודעת, יש הרבה מאוד אנשים שרק שבריר, קמצוץ, פיסה זעירה של דיבור "רוחניקי", כבר עושה להם חררה בידיים. אני יודעת כי גם אני הייתי כזאת פעם, אבל האמת היא שפשוט לא הכרתי. התבוננתי על הפסטיבלים הללו מהצד, וצקצקתי, אפילו בזתי.
במהלך הקורונה, כשנחשפתי לראשונה לעולמות הריטריטים הרוחניים (ריטריט זה כמו סופ"ש ארוך של יציאה מהחיים הרגילים), הרגשתי שכל השריון האליטיסטי והמתנשא שתפרתי והלבשתי והידקתי ונאחזתי בו בשלושת העשורים האחרונים, הולך ומתמוסס אל תוך הנחמה הגדולה שהאירועים האלה מעניקים לי, ובימים סוערים ורועשים כמו השנה הנוכחית במדינה שלנו, יש מצב שנחמה היא משהו שרובנו נשמח לקבל.
באמצע המעגל ממוקם האלתר, סוג של מקדש קטן או מזבח שאמור להעצים את האנרגיה שבחדר, ולקדש את המרחב. בפסטיבלים שעוסקים ברוח ובהתפתחות עצמית כמעט תמיד תמצאו את האלתרים הללו, והם בדרך כלל מקושטים ומרשימים, אבל בפסטיבל הנשים "אדמה נשית", שהסדנה הזאת נערכת במסגרתו, האלתרים מעוטרים בנרות, חפצים קטנים ובדים אדומים שכרוכים האחד לשני בצורה של פות, והם יפים ומהפנטים כמו כלה שמצטלמת באמצע הרחוב. האלתר הוא גם האביזר היחיד שאפשר לצלם בפסטיבל הזה, שהאווירה בו מבקשת מנוחה מהסלולרי והתמקדות בעצמך ובשבט הנשי שנבנה סביבך.
אני לא סתם משתמשת בביטוי הלעוס "שבט נשי", מאחר ש"אדמה נשית" מונה לא פחות מ-200 נשים, שזה, תסכימו איתי, כבר שבט לכל דבר ועניין. יש את "זקנות השבט", הנשים המבוגרות יותר, שכבר למדו דבר או שניים על החיים ועל מה זה להיות אישה בעולם, ויש את הצעירות הסקרניות שהגיעו בפעם הראשונה בחייהן למרחב מהסוג הזה. על התפר נמצאות התינוקות והילדות הקטנות שהתלוו לאימהות שלהן, חלקן דתיות, שכן הפסטיבל כולל גם אוהל שומר שבת שמאפשר גם לאוכלוסייה הזאת להרגיש רצויה ובנוח.
בין שלל הסדנאות, תמצאו הדרכות ותרגולים על ריקודים נשיים, טנטרה ויוגה, לצד סדנאות על הווסת, הצבת גבולות וגם על אוננות נשית. יש סדנת עיסוי רחם עצמי, שבה מלמדות איך להעניק לעצמך עיסוי רחם לפי מסורות עתיקות שעברו מאם לבת בצפון אפריקה, וסדנה שמאנית מכושפת, שמלמדת איך לעבוד עם קטורות, שרפים וצמחי מרפא. בכל יום נערכות ארבע סדנאות כאלו, וכל אחת מוזמנת לאן שהכי מתאים או מעניין לה באותו הרגע.
כשעין-הבר נכנסת לחדר, היא מלווה בשתי בנותיה הצעירות, ובמספר נשים נוספות, כולן מגיעות מעולמות הטיפול האלטרנטיבי, שמוגדרות בתור "תומכות רגשיות". הן כאן כדי לוודא שאף אישה לא נשארת לבדה עם החוויה, ושלא תהיה שום בקשה במהלך הסדנה שלא תקבל מענה קשוב ותומך.
אחרי מדיטציה קצרה במעגל, אנחנו מתחלקות לזוגות ועוברות לשבת על המזרנים שנפרסו מבעוד מועד ברחבי האוהל הממוזג. כל אישה מקבלת כיסוי עיניים ומחליטה עם הפרטנרית שלה מי מתחילה ראשונה, כשבת הזוג מתבקשת לשבת לידה כתומכת, ולהיענות לצרכים שעולים תוך כדי המאורע, בין אם זה להניח ידיים על הבטן או על הכתפיים או להביא מים כשצריך. מכאן מתחיל מסע שלם בן שעה וחצי של נשימה מעגלית בפה פתוח, מה שמכונה "ריברט'ינג", כשעין-הבר מכתיבה את הקצב, בין אם בהנחיה קולית עדינה ובין אם בתיפוף שמאני מהפנט.
אני מבקשת להתחיל ראשונה. בשנתיים האחרונות אני מתרגלת ריברט'ינג מדי שבוע בסטודיו בפלורנטין, ואני כבר מתורגלת בסוג הנשימה הזה, שפותח לראשונה על ידי לאונרד אור וסונדרה ריי, בשנות ה-70 של המאה הקודמת. מספרים שלאונרד הצליח לחוות בעזרתו סוג של הארה מיסטית-רוחנית, בעזרתה חזר לחוויית הלידה שהייתה לו. מאז הצמד פיתח ושכלל את השיטה, שמתבצעת דרך יצירת נשימה רצופה ללא הפסקה מהפה, בהתאם לקצב ההנחיה.
לפי התיאוריה הרוחנית, טכניקת הנשימה הזאת אמורה לייצר היחלשות של התנגדויות והגנות, ולהעלות על פני השטח זיכרונות, רגשות ותחושות שהדחקנו במהלך השנים. כך, דרך פתיחה של הגוף מכל הרעל הרגשי שהוא אגר במהלך החיים, וקליטה מוגברת למדי של חמצן, ניתן לטפל בחסמים שהצטברו אצלנו בגוף. בפועל, הנשימה המעגלית והמהירה מעוררת את מערכת העצבים הסימפתטית, מביאה לתגובות רגשיות וגופניות אינטנסיביות, ולעיתים גם למצבים המכונים "ספאזם", שקורים כשהידיים נתקעות לכמה דקות בצורה של האות ר' (לא מומלץ! זה קרה לי פעם וזה מבהיל נורא. את מרגישה כמו ציפור עקומה, וחוששת שנתקעת כך לנצח).
העניין הוא שמרגע שהנשימה המהירה הופכת לאיטית ורכה, המערכת הפאראסימפתטית שאחראית על הרגיעה, תופסת את ההגה, וגופך נוחת אל תוך רוגע מוחלט, שהשוויתי פעם ללקיחת שני כדורי קלונקס בו זמנית. באמת, אני חוזרת הביתה אחרי הסשן השבועי שלווה כמו תינוקת שינקה בשעה האחרונה מהשד של אמה. כשאני ב'סטייט אוף מיינד' הזה, גם אם תשמיעו לי נאום של טלי גוטליב צורחת ומאבדת את זה על הפודיום בכנסת, אני עדיין אשאר רגועה.
כמובן שכל אישה היא אחרת, ולעיתים עד שאפקט הקלונקס מתקבל, יש סערה נפשית אינטנסיבית שמבקשת לפרוץ החוצה, טריגר שנלחץ במקרה או טראומה לא מעובדת שהחליטה דווקא עכשיו להגיד שלום. כך קרה לאחת הנשים בקבוצה, שבשלב מסוים במהלך התרגול, פרצה בבכי שובר לב. מיד הוזעקו כל התומכות הרגשיות שבאוהל וכולן הקיפו אותה וניסו לעזור. הראשונה אחזה במניפת נוצות אינדיאנית והחלה לנפנף הלוך ונפנוף, השנייה עשתה לה מסאז' אצבעות ברקות, השלישית אחזה ברגליה והרימה אותן באוויר, והרביעית נתנה לה להריח שמנים אתריים מסקרנים. אחת הנשים המבוגרות לא יכלה להישאר אדישה לקולות הבכי וניגשה לתמוך גם היא. "את בסדר?", "היא בסדר?", תהו הנשים שבאוהל, ואני, שנותרתי שלווה מהסשן, הבטתי בבתה הקטנה של ען-הבר, ילדה כבת שבע או שמונה, שחן שיתפה שהיא מביאה אותה למרחבים האלה מאז שהיא תינוקת, ותהיתי מה היא מרגישה.
בניגוד ליתר הנשים, שבבירור הושפעו מהבכי שובר הלב, אותה ילדה הסתכלה על הנעשה בעיניים גדולות וסקרניות ונראתה רגועה. היא הייתה אמיצה נורא בעיניי, והזכירה לי את דמותה של דינה מ"האוהל האדום", רב המכר של אניטה דיאמנט, שמסופר עליה כי נהגה לשבת באוהל האדום עם אמה ודודותיה, ולמדה מהן הכול על איך לטפל בנשים הכורעות ללדת, עד שהפכה למיילדת בעצמה. הרגשתי שהילדה הזאת, שמאז שהיא תינוקת נמצאת במרחבים שבהם נשים נושמות החוצה את הטראומות שלהן וחוות אחר כך זיכוך בצורת רגיעת קלונקס גדולה, תהפוך גם היא יום אחד לאשת רפואה כזאת, שתתרום מהידע שגדלה עליו לנשים שתפגוש בדרכה. אגב, גם בפסטיבל עצמו הוקם "אוהל אדום כזה", ששימש בכל ימי הפסטיבל כמרחב לרגיעה ולתמיכה רגשית.
בחזרה לסדנה, וההתקף כבר נרגע. אולי אלו המניפות האינדיאניות שעשו את העבודה, וכעת אנחנו מסתדרות יחד בחזרה למעגל שיתוף אחרון. כל אחת בתורה מספרת כיצד היא מרגישה עכשיו, ואני מספרת לקבוצה שבמהלך הסשן הצלחתי לשחרר בכי שהיה תקוע אצלי כבר כמה ימים בגרון, וזה מרגיש לי בריא ומזכך, ואני שמחה שהוא סוף-סוף יצא.
"ריפוי אדיר שאין לו תחליף"
בצאתי מאוהל "שושנה" לעבר הרחבה המרכזית של הפסטיבל, שנערך הפעם במרכז "סמדהי" בפרדס חנה (אלא מה), אני פוגשת את אבישג מאיה זלוף, מטפלת מינית הוליסטית ונטורופתית המתמחה בפריון ובתפקוד מיני, שהגתה את הפסטיבל, אחרי שזיהתה צורך בהתכנסות נשית רחבה יותר מזאת שמתרחשת בקליניקה. "זאת הפעם השלישית שאני מפיקה את 'אדמה נשית', פסטיבל שנולד לאור ההצלחה של האחות היותר נועזת שלו, 'אש נשית', שהיא הפסטיבל הראשון שיזמתי ועוסק במיניות נשית. במזוודה שלי יש כל כך הרבה קורסים והכשרות וכלים, ואת אומרת לעצמך, אוקיי, איך אני מביאה את כל העושר הזה למישהי שעוברת תהליך בקליניקה? ואז עלה לי הרעיון הזה, לעשות התכנסות של שלושה ימים ולתת לנשים את האפשרות לקחת רגע שיעור בזה וסדנה בזה, ולאפשר לכל אחת מהן לצאת עם הרבה מאוד ידע וקפיצות דרך, שלפעמים בקליניקה גם בשנתיים-שלוש של טיפול, את לא תמיד עוברת".
"כשאת פוגשת נשים כמוך או מבוגרות ממך או צעירות ממך, את מקבלת כל כך הרבה השראה וחופש, ואת יכולה פתאום לעשות דברים שלא היו נגישים לך לפני כן. משהו בקונספט הזה ממש עושה ניסים בעיניי. הוא גם מנוגד לתרבות שלנו, שנורא מגדירה לנו קבוצת גיל שכביכול רק איתה אנחנו מורשות להסתובב, נורמה שרק מצמצמת אותנו כנשים. יש אושר אדיר בלפגוש מישהי שהיא עשר שנים מעלייך, מישהי שכבר עשתה וחוותה ונותנת פרספקטיבה. אני תמיד אומרת שבסוף, כל הסדנאות הן שטויות. האוצר האמיתי הוא הנשים שמגיעות, כל אחת וניסיון החיים שלה, השאלות שלה, התובנות שעולות. מכל הקורסים שלקחתי במהלך חיי בארץ ובעולם, מעגל הנשים, כשנשים חוות ומשתפות ושואלות – ממנו למדתי הכי הרבה".
היא מספרת לי שהרבה נרתעות לבוא לפסטיבל נשים. "הן שואלות אותי, 'מה, יהיו שם רק נשים?', כי הרבה מאיתנו גדלו על כל המיתוסים האלה של 'נשים, נשים, שק של נחשים', והן חשדניות ונרתעות מנשים אחרות, ואני אומרת להן, כן, רק נשים. גם כל הצוות נשים – המנחות והמבשלות במטבח, והנשים האלה, שפחדו לא להרגיש שייכות, מגיעות למרחבים וחוות שם ריפוי אדיר שאין לו תחליף. שריונות של שנים מתמוססים פה. יש אצלי גם סדנאות שעוסקות בעירום, והן מאפשרות לך לראות פתאום את כל הצורות והמגוון והסימנים על הגוף, ורק להיות במרחב כזה עם נשים כל כך שונות ודומות, בלי שעשית כלום, זה כבר ריפוי אדיר לדעתי, כי בטלוויזיה את רק רואה את המושלמות, את הדוגמניות".
"הן שואלות אותי, 'מה, יהיו שם רק נשים?', כי הרבה מאיתנו גדלו על כל המיתוסים האלה של 'נשים, נשים, שק של נחשים', והן חשדניות ונרתעות מנשים אחרות, ואני אומרת להן, כן, רק נשים. והנשים האלה, שפחדו לא להרגיש שייכות, מגיעות למרחבים וחוות שם ריפוי אדיר שאין לו תחליף"
ביום השני של הסדנאות הייתה גם הרצאה של אישה טרנסית מעוררת השראה בשם עמית פל, שבגיל 50 עברה תהליך להתאמה מגדרית. בנוסף לעמית נכחה במרחב אישה טרנסית נוספת, ולפחות מהתרשמותי החיצונית שתיהן התקבלו בחיבוקים ובהכלה מוחלטת. אבל הדרך לשם, מסתבר, הייתה מורכבת יותר. "בפעם הראשונה שהן הגיעו, היו כמה נשים שזה מאוד טירגר אותן כי הן לא מכירות את התופעה", אבישג משתפת בכנות, ומוסיפה: "חלק מהנשים הן דתיות שנתקלו לראשונה בחייהן באישה טרנסית, וזה טרגר אותן מבחינת ההשלכה של זה בהקשר של דת. זה פתח הרבה דיונים ושיח וזה היה מורכב, אבל אני עמדתי שם ברגע ההוא, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לקחת החלטה – האם הדלת פתוחה לנשים טרנסיות או לא, והחלטתי ללכת אחרי הלב שלי.
"זה הפסטיבל שלי, אני אבישג ואני מאמינה שאישה טרנסית היא אישה, ואישה קווירית היא אישה. אגב, הייתה במרחבים שלי בעבר גם אישה א-בינארית שדיברו אליה בלשון מעורבת, וזה יצר אפילו יותר טריגר כי היו נשים ששמעו אותו מדבר בזכר ולא הבינו. אז זה נורא מורכב, אבל אני אישית מאמינה שבעוד חמש שנים מהיום זה כבר לא יהיה אישיו בשום צורה. כבר היום, כשאת מסתובבת בתיכונים, כל הנושא הזה של מגדר ונטייה מינית הוא כבר ממש טבעי ונורמטיבי. פשוט כשאת לא מכירה משהו, אז את יכולה לחשוב כל מיני דברים שלא קשורים למציאות. אני החלטתי שאני לא מדירה נשים טרנסיות כדי להראות לכולן שהחשש לא מוצדק.
"כשעשיתי את הבחירה הזאת, ידעתי שיש קהל שאני מוותרת עליו, ממש כמו שעשיתי בחירה במרחב שומר שבת, ידעתי שיהיה קהל שלא יגיע בגלל זה. אני גם פותחת את הכרטיסים לנשים ערביות והתוכנייה הבאה תהיה גם בערבית ויהיו גם מנחות ערביות. בסוף, תמיד יהיו את אלו שמשהו בתכנים או בסוג הנשים שמגיעות פחות יתאים להן, אבל אני רוצה ליצור את העולם האידיאלי שאני חולמת עליו, ובעולם הזה יש מגוון של נשים, ואנחנו מוצאות את הקו המשותף של אהבה פשוטה, ומייצרות יחד מקום שמקבל ומוכן לגעת בכאב ובעונג, בלי כל ההפרדות האלה. אז אם את שואלת מה החזון שלי, אני חולמת על פסטיבל גדול שיש בו את כל המגוון שמפגיש אותך עם כל הצבעים של עצמך".
"חלק מהנשים הן דתיות שנתקלו לראשונה בחייהן באישה טרנסית, וזה טרגר אותן מבחינת ההשלכה של זה בהקשר של דת. זה פתח הרבה דיונים ושיח וזה היה מורכב, אבל עמדתי שם ברגע ההוא, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לקחת החלטה – האם הדלת פתוחה לנשים טרנסיות או לא, והחלטתי ללכת אחרי הלב שלי. אני מאמינה שאישה טרנסית היא אישה ואישה קווירית היא אישה ושיש מקום לכולן"
אבישג, שגדלה בתל אביב, משתפת שהתחילה ללכת לפסטיבלים רוחניים כבר כשהייתה בת 15. "אני דור שלישי בתל אביב אבל תמיד הייתי קצת אחרת. לא התחברתי חברתית לבית הספר שלי, שהיה מאוד ריאלי ועסק בציונים, הישגים ומותגים, ובכיתה ט' התחלתי ללכת לפסטיבלים. תחילה לפסטיבל ערד ובומבמלה, ואז לשקטי ולבראשית ולסגול, ושם פתאום מצאתי את עצמי. פסטיבל שקטי היה פסטיבל הנשים הגדול בארץ, שהגיע בימיו הגדולים גם ל-1,500 נשים! שם פגשתי את המורות הכי גדולות שלי, וחזיתי בחיבורים שנוצרים בין הנשים שמגיעות, וקיבלתי מזה הרבה מאוד השראה. זה היה ממש אירוע מכונן. אני מקווה שגם אני אצליח לגדול עוד יותר ולאפשר לעוד נשים לחוות את השבט המרפא הזה".
גם ההשקפה שלה על מיניות הייתה שונה מאיך שנערות בדרך כלל מסתכלות על המקום הזה. "התנסיתי במיניות אבל לא הבנתי מה כל העניין, זה היה נראה לי משעמם, אפילו עול, פעולה טכנית שחוזרת על עצמה. כשבגרתי וגיליתי את עולם הטנטרה, פתאום הכול התחבר לי. גיליתי שמיניות היא ממש אמצעי לריפוי, להתפתחות, למודעות ולחיבור עצמי. מיניות היא עולם ומלואו, והיא הרבה יותר רחבה מאותו אקט ספציפי ומצומצם שמייחסים לה. זה גם מה שהולך להיות בפסטיבל 'אש נשית' הקרוב, שהיא האחות הנועזת של 'אדמה', והמיקוד שלה הוא מיניות, יחסים ואינטימיות. יהיו שם סדנאות על גבולות ויצירת הביטחון הפנימי האישי ותקשורת - איך אני מביעה את מה שאני רוצה ואת הצרכים שלי, ובכלל למידה של המיומנות הזאת של להקשיב לעצמי. תחשבי שמיניות היא כמו החלק התחתון של הפירמידה, ואם אני מזיזה דברים מהחלק התחתון של הפירמידה, מאותה צ'אקרת מין, אז דברים בכל ההוויה שלי זזים".
אחרי השיחה עם אבישג אני תוהה לאיזו סדנה מתחשק לי ללכת עכשיו, ומחליטה בהשראת הדיבור על צ'אקרת המין להיכנס לסדנה הכי נועזת בפסטיבל, סדנה שנקראת "ממריאות לעומק", בהנחייתה של רותי פריש. בתיאור הסדנה כתוב שהיא עוסקת בהפעלה של הליבידו ושבמהלכה נפגוש את "סף ההנאה" שלנו. מאחר שמציתי את מנת הבכי להיום, עונג נשי מתאים לי מאוד.