"וואו! מה זה היה?", הוא אמר וצנח לידי מתנשף. אני שוכבת לידו ערומה, מנסה להסדיר את הנשימה. אני מסתכלת עליו ושולחת יד, מנגבת זיעה ממצחו. הוא מפנה אליי את ראשו ונותן לי נשיקה קטנה באף. אוח, הוא כזה מתוק!
לפני כמה חודשים הכרנו, ותקשיבו, מעולם לא עשיתי כל כך הרבה סקס בפרק זמן כה קצר. אנחנו פשוט לא יכולים להפסיק להזדיין. איפה לא הזדיינו? על הספה, במקלחת, על השיש במטבח, על שולחן האוכל, בכניסה לבית, על משקוף הדלת, אפילו ברכב שלו באמצע יער אודם, אחרי גיחה ספונטנית לצפון.
באמת שהסקס איתו מדהים. הוא נמרץ, תשוקתי, יצירתי, ספונטני, אוהב, ומעל הכול - מחזיק מעמד. באמת שאי אפשר לבקש יותר. חוץ מדבר אחד: אורגזמה. עדיין לא גמרתי איתו. זה גם לא ממש הפריע לי, אני נהנית מאוד מהסקס שלנו, ואורגזמה היא לא מטרה עבורי. אבל כן, זה היה יכול להיות נחמד אם גם הייתי גומרת איתו.
מונולוגים מהוואגינה
אני לא גומרת בקלות. עוד כשהייתי נערה והתחלתי לאונן, לקח לי הרבה זמן להבין מה עושה לי טוב ואיך מתפעלים את העניין המסועף הזה שם למטה. אני עד היום לא בטוחה אם הצלחתי להבין. זה כול הזמן משתנה. אפילו היום, כשאני מאוננת, יש פעמים שכבר אחרי שתי דקות כולי זרמים, הגוף שלי ננעל ומתכווץ ואני מתפוצצת ורועדת במשך 20 דקות כאילו שחושמלתי, ויש פעמים שאני יכולה לתת שם למטה 40 דקות עבודה, וכלום לא מתניע.
אין לי מושג מה החוקיות של מיסיז פוסי. לפעמים היא ביישנית, לעיתים עקשנית, אפילו רגשנית. לא פעם תהיתי איך אני יכולה לצפות מהפרטנר שלי להבין, בזמן שלי אין תמיד מושג? שלא לדבר על החברות שאומרות לי שהן גומרות מחדירה באותה הקלות שהן מפליצות. מי אתן ולמה אתן מדברות איתי? למה ככה לזרות מלח על הפוותים?
חצופים מהן הם הגברים שמתעקשים לתרום את השנקל שלהם, ומספרים לי, בלי שביקשתי, על האקסית שהייתה גומרת שבע פעמים ברצף, רומזים שאם אינני ככה, אזי יש לי בעיה. אלף, מי זאת האקסית הזאת והאם היא אמיתית? בית, תגדלו כוס ורק אז תדברו איתי, סבבה? עד אז אני לא רוצה לשמוע מכם מילה בעניין.
אגב, זה לא עוזר כשאני מספרת להם שרק 20% מהנשים חוות אורגזמה נרתיקית. לא. הם, המומחים לוואגינה, יודעים טוב ממני, בעלת הוואגינה. אבל לי יש בעיה. קשה לי לגמור מחדירה, או לגמור בכלל. קשה לי, וזו בעיה בעיני גברים רבים שמיד גורמים לי להרגיש אשמה, ואז, עוד לפני שבכלל התחלתי ליהנות, אני כבר מוצאת את עצמי מתנצלת. לפעמים אני מפסיקה אותם באמצע הירידה ואומרת, "סורי, לוקח לי מלא זמן לגמור. פשוט תיכנס", והם תמיד סבבה עם זה. פשוט ככה, ששים לוותר. אבל היום, לא יודעת מה הוא עשה. אבל הוא עשה את זה. שנינו עשינו את זה, וזה מרגיש כמעט כמו נס.
"תודה!", אמרתי לו מתנשפת.
"גמרת?"
"לא ראית?"
"לא הייתי בטוח".
"רעדתי לך בידיים, לא יכולתי לזוז. וגם אחר כך, כשנכנסת, לא הרגשת שהחיכוך היה הרבה יותר חזק מבדרך כלל?"
"כן, וואו... למה זה?"
"אחרי האורגזמה האזור נורא מגורה ונפוח וכך גם צוואר הרחם, אז החדירה הרבה יותר מורגשת. אני מתה על סקס אחרי אורגזמה".
"גם אני. ואהבתי שאמרת לי מה לעשות".
"מתי?"
"כשירדתי לך".
"אמרתי לך מה לעשות?", שאלתי המומה. "מה, מתי זה קרה?"
"כן... אמרת לי כזה, 'קצת ימינה, כן ככה, יותר מהר, תישאר, תשאב, למעלה', כאלה דברים. מה, לא שמת לב שדיברת?"
"וואלה, לא".
"מעניין", הא אמר. מעניין, חשבתי. באמת שלא שמתי לב. כנראה שמתוך התשוקה, ההנאה וההתמסרות הנחיתי אותו, בלי להיות מודעת לכך. כנראה שהרגשתי ממש בנוח איתו, כך שאפילו לא חשבתי על זה. אולי זה המתכון?
"יובל, אני חייב להגיד משהו", הוא אמר והסתובב אליי, חיבק אותי על צידו עם יד אחת ונשען על השנייה.
"כן, מאמי שלי"?
"האמת היא שאין לי מושג מה עשיתי".
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע מה שאבתי, מה ליקקתי, איפה הייתי. אין לי מושג מה הלך שם".
צחקתי. זה היה מתוק.
"רוצה לדעת?"
"יס פליז".
"או-קיי. תביא לי את היד שלך", ביקשתי והוא הושיט לי את ידו. לקחתי אותה, תפסתי את האצבע המורה, הכנסתי אותה מתחת לשמיכה והנחתי אותה בראש הוואגינה שלי, באמצע.
"אתה מרגיש את זה? את המגלשה הזו?"
"כן...".
"ואתה מרגיש כאן בקצה, יש מין שקע כזה, כמו כיס, ואחריו גבעונית?"
"כן...".
"תגיד שלום לדגדגן שלי!"
"הווו... שלום דגדגני!", הוא קרא מחייך.
"ואם תרים את העור מעליו קצת למעלה... יודע מה? בוא רגע, תסתכל".
והוא ירד למטה להביט בפלא. זה היה כל כך אינטימי.
"הנה, פה. אם תרים את העור מעליו קצת למעלה... אתה רואה מה אני עושה כאן?"
"כן", הוא אמר, מרותק.
"הולה! רואה את הגולה הזו?"
"יואו! מה זה?"
"זה ממש הדגדגן שלי. תיגע בו".
הוא שלח את קצה אצבעו ונגע בגולה הקטנה שהתגלתה מתחת לעור. גנחתי קלות.
"כל האזור הזה מורכב מקצוות עצבים. אם בא לך לשגע אותי, זאת הנקודה".
"וואו. אף פעם לא ידעתי את זה".
"באמת? מה, אף פעם לא הראו לך?"
"לא".
"ולא שאלת?"
"גם לא", הוא אמר, מובך.
"למה?"
"לא יודע, לא יצא".
"לא יצא או שלא באמת היה לך אכפת?"
"אני מניח שבאמת לא כל כך התעניינתי. עכשיו כן". הערכתי את הכנות שלו.
"אני רוצה שתגמרי איתי. זה היה כל כך סקסי, הצווחות הקטנות האלה שהשמעת".
"צווחתי?!"
הוא צחק.
חייכתי וחשבתי על כל הגברים שלא עניין אותם לדעת. אלו שגרמו לי להרגיש רע שלוקח לי זמן לגמור, כאילו שיש לי בעיה. ובאמת הייתה לי בעיה – הרגשתי לא נעים לגרום להם "לעבוד קשה" בשביל להסב לי עונג. כאילו שהפות שלי מרתיע, והעונג והנוחות שלי לא שווי ערך לעונג והנוחות שלהם.
אני יכולה גם להבין אותם, פות זה דבר מסובך, מסועף, טכני. גם נשים נרתעות מהפות של עצמן. כמה מכן הבטתן בפוסי שלכן במראה? אני חושבת שזה היה בסביבות גיל 15 כשהבטתי למיסז פוסי עמוק בעיניים דרך המראה, ואני זוכרת שהייתי מופתעת. לא נגעלתי. לא נרתעתי. הופתעתי. זה היה מוזר. אחר כך חזרתי אליה, שוב ושוב, כדי להבין. אני עדיין חוזרת אליה לפעמים.
למזלי, בשילוב עם הביטחון והקבלה שלי את מיסיז פוסי שלי, נתקלתי באיש הנכון, בבחור שהעונג שלי שווה בעיניו לא פחות מהעונג שלו, שמעריך את הגוף שלי ומוכן להודות בטעויות העבר שלו, בחוסר האכפתיות שאפף אותו בצעירותו. בחור שבמקום להירתע ולהתחמק, מבקש ללמוד איך לגרום לי לצווח מעונג.
תקראו לזה התחשבות, בגרות, מה שתרצו. אני קוראת לזה אהבה.
