בזמנים של פנדמיה עולמית, מעניין לעסוק דווקא בווירוס אחר שעדיין איתנו, וירוס ה-HIV. בעשור האחרון הושגה בעולם הרפואה התקדמות ניכרת בכל הנוגע לטיפול במחלת האיידס. זה התחיל בזמינות ובנגישות של תרופת ה-PrEP - טיפול מניעתי תרופתי המקטין את הסיכון להידבק ב־HIV. הטיפול ב-PrEP מיועד למי שנמצאים בסיכון גבוה להיחשף לנגיף אך אינם נשאים שלו, והוא מתבסס על נטילה יומיומית של התרופות אמטריביר טבע או טרובדה.ׁ
ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות עולה כי אנשים שנוטלים PrEP באופן מסודר ויומיומי מפחיתים את הסיכון שלהם להידבק ב־HIV ביותר מ־90% לעומת מי שמוותר על הטיפול. התרופה הזאת עשתה מהפכה של ממש בכל הנוגע להגנה על אנשים מהידבקות, ואולם מהפכה גדולה עוד יותר התרחשה כשהתגלתה היכולת של כל נשא המצוי במעקב רפואי סדיר להפוך ל-Undetectable, כלומר להגיע למצב שבו הנגיף אינו ניתן לזיהוי בבדיקת עומס נגיפי, והסיכוי להדביק אחרים הופך לבלתי קיים גם ללא שימוש באמצעי מניעה.
לדברי הוועד למלחמה באיידס, תוקף הסטטוס Undetectable התבסס סופית בשנת 2018, אחרי ניסוי שהוצג באמסטרדם ובמהלכו נספרו 58 אלף אקטים מיניים בין נשא או נשאית לאדם שאינו נשא – ובאף אחד מהם לא נצפתה הדבקה. ניסוי זה הביא את כל ארגוני הרופאים המטפלים בנשאי HIV להכריז כי מי שהנגיף אינו נמצא בדמו יותר, הודות לטיפול התרופתי, כבר אינו מידבק (Undetectable = Untransmissible).
עוד לפני כן הכריז ארגון הבריאות העולמי על תוכנית "90-90-90", שעל פיה, אם נאתר 90% מהנשאים ונטפל ב-90% מהם בטיפול יעיל, ואצל 90% מהמטופלים לא יימצא הנגיף בדם (Undetectable) - נוכל לסיים רשמית את מגיפת האיידס. אבל מה שידוע לקהילה המדעית לא בהכרח ברור וידוע לציבור הרחב, וגם מה שכן ידוע עדיין לא פוטר את הנשאים מהסטיגמות המיושנות, שנוכחות במרחב וממשיכות ללוות את חייהם.
"היה לי ברור שאני לא חוזר לארון"
בר זנאטי (33) מתגורר בנוף הגליל. הוא אובחן כנשא HIV ב-2019, ומרגע שנודע לו היה לו ברור שהוא לא הולך להסתתר. "בגלל שיצאתי מהארון כהומוסקסואל בגיל 17, אחרי שהסתרתי את זה במשך שבע שנים, נשבעתי לעצמי שאין מצב שאני חוזר לארון, אז מיד התקשרתי לחבר הכי טוב שלי, עומר, וסיפרתי לו.
"אחר כך חיכיתי לאוטובוס הביתה, וחשבתי על יום העבודה למחרת. רק אז הבנתי שאני צריך זמן כדי לעכל את זה, וכתבתי לקולגה שלי, 'היי, אני לא מגיע מחר. קיבלתי תוצאות חיוביות ל-HIV, ביי', משהו כזה. בכלל לא ידעתי איך היא תקבל את זה, לא היה לי מושג אם היא יודעת מה זה HIV ומה היא חושבת על זה, אבל עשיתי את זה כי הרגשתי חנוק, הרגשתי שאני עוד שנייה מקבל התקף חרדה, והייתי חייב לנצח את זה. הייתי חייב לבעוט בדלתות של הארון ולהוציא את זה החוצה. לא היה אכפת לי מה יקרה אחר כך, העיקר שזה ייצא".
איך היא הגיבה?
"היא התקשרה ושאלה מה קורה, היא הייתה ממש בסדר. עבדתי בעמותת אל-סם, אז רוב האנשים, כולל המנכ"לית, היו עובדים סוציאליים בהכשרתם. זכיתי בזה שהיה לי את מי לשתף. יכולתי לשתף גם את המנהלת שלי, גם את המנכ"לית, ולקבל חיבוקים ותמיכה".
גם מהוריו הוא לא חשב להסתיר, ואחרי חודש הוא ישב איתם לשיחה עניינית, שאליה הגיע חמוש בכל המידע הרלוונטי ובהמלצות לגורמי טיפול. "זאת הייתה שיחה עניינית, בלי שום דרמה. הם ידעו שאני לא מרגיש טוב, אז הם כל הזמן שאלו והתעניינו, אז פשוט ישבתי איתם וסיפרתי שעשיתי בדיקות ויצא שאני חיובי ל-HIV. הכנתי להם סרטונים בנושא, והיה לי טלפון מוכן של עובדת סוציאלית שתדבר איתם במקרה שהם ירצו לשמוע עוד. הם ידעו מה זה HIV, אבל הם לא ידעו שכיום אפשר לקחת כדור ביום ובזה מסתכם הטיפול. ובגלל שאני אנדיטקטבל, מבחינתם הכול טוב".
זנאטי מספר ששלושה שבועות בלבד אחרי הגילוי הוא כבר היה אנדיטקטבל, ואחרי שלושה חודשים הוא כבר הרגיש מספיק נוח כדי לציין זאת באפליקציות, ואפילו לעדכן את תאריך הבדיקה. "יש רובריקה כזו בגריינדר!", הוא מספר בחיוך. הגולשים, לעומת זאת, פחות התלהבו מהווידוי. "מרגע שעדכנתי את זה בפרופיל, הפניות ירדו ב-80%", הוא מודה. "זה ברמה הכי פשוטה וגסה - רוב האנשים בדרך כלל יגידו, 'אני מבין, אני מכיר את כל המושגים, הכול טוב, אבל סורי – לא יעמוד לי הזין'.
"הם ידברו איתך על זה בשיחות סלון כאילו שזה כלום והכול בסדר, אבל במאני-טיים הם לא ירצו להכניס את זה אליהם הביתה. זה ברמה שהם יעדיפו מישהו שלילי על PrEP מאשר מישהו חיובי שלוקח כדור קבוע, אז זה קצת מעוות. בכלל, יש עדיין סטיגמות לא רלוונטיות. נגיד, אם מישהו נראה 'ילד טוב' אז מיד מניחים שאין לו מחלות מין. סורי, אבל גם לילדים טובים יש מחלות מין".
"הגבר שהדביק אותי הדביק עשרות נשים, וחלקן לא מודעות לכך"
בניגוד לזנאטי, למירי נוביקוב (38) ממגדל העמק לא היה יותר מדי מושג בנוגע ל-HIV כשהיא נדבקה, ואלמלא אירוע מכונן אחד, ייתכן שהייתה ממשיכה לחיות את חייה בלי לדעת שנדבקה. "בינואר 2014 הכרתי בחור ממשפחה טובה. אתה יודע, מסוג הגברים שכל בחורה רוצה - שרירי, חתיך, מדבר יפה, בחור עם כסף. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, זה כן", מספרת נוביקוב.
"הייתי אם חד-הורית עם שני ילדים, והוא היה עוזר לי בבית, עוזר לי עם הילדים, הכול. אחרי ארבעה חודשים בערך חליתי. הייתה לי דלקת גרון מאוד חריפה. באותו זמן עבדתי אצל רופאת אף-אוזן-גרון שבדקה אותי, והיא אמרה לי, 'בחיים לא ראיתי כזאת דלקת בגרון'. היא רשמה לי תרופות, שכמובן לא עזרו לי, אבל אחרי שבוע הכול עבר.
"אחר כך התחיל לי חום, פתאום באמצע הלילה חטפתי 40 מעלות חום, וככה הייתי שבוע ושום תרופה לא עזרה. במשך כל הזמן הזה הוא טיפל בי יותר טוב מאיך שאמא שלי טיפלה בי. הוא טיפל בי כמו אבא, בזמן שהוא ידע מה יש לי! בוודאות!", היא פוסקת.
4 צפייה בגלריה
מירי נוביקוב. הרופאה אמרה לה שזאת דלקת הגרון החמורה ביותר שנתקלה בה
(צילום: אוסף פרטי)
"בערך שבועיים-שלושה לאחר מכן, באמצע הלילה, היינו אצלו בדירה ופתאום הוא אומר לי שהוא לא מרגיש טוב, שהוא חושב שיש לו התקף לב, ואז הוא נפל על הרצפה והתחיל לצרוח מכאבים. מזל שהשכן היה פרמדיק. הוא הגיע והתחיל לעשות בו פעולות החייאה, אך באותו הרגע הוא נפטר".
כמה שעות אחרי כן הגיעו שוטרים לדירה, אחרי שהתגלה כי בן זוגה של נוביקוב החזיק שם סמים. "שלושה שוטרים הגיעו אליי ואמרו לי 'תיבדקי, ותבדקי גם את הילדים', אבל הם לא אמרו לי מה לבדוק! הם אמרו שיש חיסיון רפואי, אבל כמובן שאיידס היה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
"אמא שלי עבדה אז בקופת חולים גדולה, וביקשתי שהיא תנסה לבדוק במאגר. נתתי לה שם, שם משפחה ושנת לידה. אני זוכרת את היום הזה שהיא מתקשרת אליי ואומרת לי שהיא לא רואה כלום. זאת אומרת מחלות לב, כולסטרול אבל שום דבר רלוונטי. ביקשתי שהיא תחפור עמוק יותר. אחרי כמה דקות היא לקחה נשימה עמוקה, ואמרה שהחל מ-2012 כתוב שהוא 'ידוע על איידס'. אתה מבין? זה כבר לא HIV, זה איידס! הוא היה חולה".
איך הגבת?
"זה היה יום שישי, ואמרתי לה שמצידי שהיא תביא את אלוהים שיבדוק אותי כי אני לא מחכה ליום ראשון, אני צריכה להיבדק היום! היא התקשרה למנהלת מעבדה, שהקדישה לי שעתיים מזמנה האישי כדי לעשות לי בדיקה עוד באותו היום, ולצערי יצאתי חיובית".
נוביקוב מספרת שאת הפרטים המלאים על נסיבות מחלתו של האקס היא קיבלה מאוחר יותר מגרושתו. "היא סיפרה לי שהוא ידע שהוא חולה, שכשהיא התחתנה איתו הוא היה חולה כבר עשר שנים. גם הבת שלו נפגעה מאוד-מאוד קשה מזה, היא נולדה עם איידס ונגרם לה נזק נוירולוגי. הוא הדביק בצורה שיטתית נשים בישראל, שרובן לא יודעות וחלקן עלולות למות כי הן לא יקבלו טיפול.
"אני יודעת שהייתה חקירה של משרד הבריאות בנושא, אני לא יודעת מה מצאו ומה לא מצאו. הוא יצא עם המון-המון בחורות וכמובן קיים יחסי מין בלי אמצעי מניעה, ולא היה מטופל בשום מקום. מתוך 25 שנות מחלה הוא היה מטופל רק חמש שנים, וזה מה שהחזיק אותו בחיים".
בניגוד לאקס חסר האחריות שלה, נוביקוב טיפלה בעצמה מיד, אך בהחלט לקח לה זמן עד שהצליחה לצאת מההלם הראשוני. "מה שעזר לי היה לנסוע לוועד, לראות אנשים כמוני, כאלה שחיים עם המחלה הזאת. לראות איך הם מתמודדים, להכיר נשים במצבי. גם הייתה לי בעיה עם יחסים כי חשבתי לעצמי, מי ירצה את זה? זאת לא סוכרת, זה לא סרטן, זה משהו הרבה יותר חמור. מי רוצה את הטינופת הזאת אצלו בבית? פחדתי המון זמן, התעקשתי על אמצעי מניעה, הייתי מאוד בשליטה על הסיטואציה. רק לא להפוך להיות כמו זה שהדביק אותי".
אנשים שהיית איתם ידעו?
"תמיד אמרתי לפני, תמיד לקחתי אחריות. היו גם אנשים שהתקשרתי אליהם ודרשתי שילכו להיבדק ולהציג לי את התוצאות כדי שיהיה לי שקט על הלב. לא היה אף מקרה שדחו אותי בגלל זה. מעולם".
כיום נוביקוב נשואה ואם לארבעה ילדים. לבעלה סיפרה כבר בדייט הראשון. הוא חזר הביתה, קרא קצת באינטרנט והבין שכל מה שסיפרה לו נכון – היא אינה מידבקת. ילדיהם נולדו בריאים לחלוטין, אך לא כל הרופאים תמכו בהיריונות שלה: "לפני שני הקטנים שלי עברתי הפלה. היה רופא שהציע לי לכרות את הרחם, כי מבחינתו גם אם יש אחוז אחד של סיכוי שהתינוק יוכל להידבק, אז למה שאני אקח סיכון כזה?
"במקרה אחר, בגלל שהייתה לי קרישיות יתר והייתי צריכה לקבל זריקות, אז הרופאה אמרה לי שאני מטומטמת שנדבקתי, ואיזה חוסר אחריות זה מצידי להביא ילדים בזמן שאני יודעת שאני הולכת למות מאיידס ולהשאיר אותם יתומים.
"גם כשהייתי מאושפזת בבית החולים בעפולה, היה כתוב לי בגדול על נייר HIV Positive, וכשהייתי עוברת במסדרון כולם היו בורחים ממני. לא חולים, הצוותים הרפואיים! אף אחד לא היה מוכן לעשות לי אולטרסאונד! לא דיממתי ולא כלום אפילו, ואף אחד לא היה מוכן להתקרב אליי. היו מקרים ששאלו אותי מתי הזרקתי בפעם האחרונה".
אפליה נוספת חוותה נוביקוב דווקא מהמעגל החברתי שלה: "אחרי שסיפרתי לחברה הכי טובה שלי, היא אמרה 'איך עשית דבר כזה? איך הדבקת אותי? אל תיגעי לי בילדה, שלא תדביקי אותה!'. מצד שני, יש לי חברה אחרת שלאמא שלה הייתה צהבת מסוג C. היא קיבלה את זה הרבה יותר יפה. גם כשדיממתי לה על המיטה היא לא עשתה מזה עניין. היא אמרה שברגע שאני מטפלת בעצמי זה אומר שאני לוקחת אחריות על המצב, והיא יודעת שאני בחיים לא אפגע בה.
"אגב, לפעמים הייתי מקבלת טלפונים של 'אני מצטער שאת עומדת למות בגיל כל כך צעיר'. אין, אנשים אוהבים את זה, חבל על הזמן. אנשים מחפשים דרמה בכוח", היא צוחקת.
אני אוהב את האופטימיות!
"זה לא סוף העולם, אפשר ללמוד מזה", מבהירה נוביקוב. "אני למדתי מזה מה הדבר הכי חשוב בחיים – הבריאות שלי, וזה גם היה הדבר שהכי זלזלתי בו. זה לא הורס לך את התוכניות, זה רק מסדר אותן טוב יותר. אני גם חושבת שבאנשים נשאים יש משהו שמסקרן ומעניין אנשים, כך שזה יתרון חברתי. ברור שיש חיסרון שצריך לקחת כדורים, אבל בהחלט אפשר לקחת את זה למקום של יתרונות".
"אני מפחד שירחיקו ממני את האחיינים. שלא ירצו לחבק אותי"
מי שטרם נדבק באופטימיות של נוביקוב הוא אור (שם בדוי), בן 35 שנדבק לפני שנתיים וחצי בתאילנד אחרי מפגש לא זהיר עם אישה בזנות. גם אור הוא אנדיטקטבל, אולם הוא עדיין מתקשה לחשוף את עצמו מול חבריו ובני משפחתו. היחידים שיודעים על כך הם אחיו ובן זוגו של האח.
"אני מאוד מפחד מהסטיגמה", הוא מודה. "אני מפחד שיעשו לי שיימינג בפייסבוק, שיפחדו ממני, שיתחילו שמועות עליי. אני גם לא מספר לאמא שלי כי היא קצת עתיקה במחשבה, ואני מפחד שירחיקו אותי מהאחיינים שלי, שלא יחבקו או ינשקו אותי, אז אני בוחר לא להתעמת עם זה, וזה קשה לי.
"תמיד היו לי נשים ותמיד השגתי כל מה שרציתי, ופתאום יש בך איזו מהלומה בדרך שאתה צריך לעבור. זה גורם לי להנמיך ציפיות, כאילו שאני סחורה פגומה אז לא מגיע לי יותר את ההכי טוב".
לדבריו, הוא סיפר רק לאישה אחת שאיתה ניהל מערכת יחסים, וגם זה בעקבות חשש לא מבוסס שלו שאולי היא נדבקה. "הייתי עכשיו חודשיים עם מישהי והיה קשר ממש טוב, ותמיד כזה אחרי חודשיים של קשר עולה בי הצורך לספר, אבל מאוד קשה לי לעשות את זה. אני מאוד-מאוד מפחד", הוא אומר.
"אני מת לדבר עם מישהו או מישהי כמוני, סטרייטים שהם במצב שלי. אני מנסה להדחיק ולשכוח, שם את זה במגירה וממשיך את החיים, אבל בכל פעם אני חוזר למקום הזה של הזוגיות ושל לדבר על זה, ואין לי את הכלים, אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג. לפעמים אני הולך לרופאה, ועוזר לי לשמוע ממנה שהמצב לא נורא בכלל. לפני הקורונה הייתי הולך למפגשים בוועד וזה גם היה כיף, אבל לא התראינו שנה".
כשאני שואל אותו מה היה עוזר לו לקבל את מצבו טוב יותר, אור עונה: "אני צריך לשמוע שאנשים במצבי מתקבלים על ידי המשפחות, העבודה והחברים שלהם. שהם בזוגיות ומביאים ילדים. הלוואי שזה היה יותר בתקשורת, בחדשות ובפרסומות, הלוואי שזה היה במודעות של כולם, ככה גם אני הייתי מרגיש יותר בנוח לדבר על זה".
