כשהשחקן הצרפתי, ויקטור בלמונדו (30), קיבל הצעה לגלם הומו נשא איידס בסרט "לחיות, למות, להיוולד מחדש", הוא לא התלבט לשנייה. "היו לי אפס היסוסים", גילה כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "היה משהו מיוחד בתסריט שמשך אותי, וסצנות האהבה היו יפהפיות וחשובות. גם לרגע לא פחדתי שתידבק בי תדמית סטריאוטיפית בגלל התפקיד הזה. ממש לא".
הבכורה החגיגית של "לחיות, למות, להיוולד מחדש" נערכה בקאן, והוא התמודד על פרס "הדקל הקווירי". עכשיו הוא מגיע למהדורה ה-41 של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, ואני ממליץ לראותו. העלילה מתרחשת בצרפת, בין שנות ה-90 המוקדמות לעשור הראשון של המאה ה-21, ומתארת משולש אהבה על רקע מגפת האיידס.
בלמונדו מגלם את סיריל, צלם פריזאי שמגלה כי הוא נשא HIV. סיריל מתפרץ לחיי הזוג, סמי ואמה, גבר ואישה שחיים בבניין שבו פועל הסטודיו שלו, ומתיידד איתם. הוא מציע לסמי (תיאו כריסטין) לצלם אותו, ומהר מאוד מתלקחת פרשיית אהבים סוערת. אמה (לו לאמפרוס), זוגתו של תאו, מקבלת את בן זוגה הביסקסואל. היא ממשיכה לחיות איתו, גם כשהשניים הופכים להורים, למרות כל המורכבות.
"המחלה הותירה בכולם טראומה אמיתית"
את הסרט כתב וביים גאל מורל (51), במאי ותיק ומוכר בקהילה הלהט"בקית הפריזאית, שהחל את דרכו כשחקן, ומכיר היטב את התקופה שבה עוסק הסרט. גם הוא איבד לא מעט חברים בגלל המחלה הארורה. "רוב האנשים מהדור שלי, כיום בני 50, איבדו חברים רבים או הכירו כאלה שנדבקו באיידס", הוא אומר. "המחלה הזאת הותירה בכולם טראומה אמיתית".
"בהתחלה חשבתי לביים סרט דוקומנטרי על התקופה הזאת. מדובר בפרויקט שעבדתי עליו זמן רב, שהיה אמור לעסוק באנשים שגילו שהם נשאים, ואמרו להם שתוך זמן קצר הם הולכים למות. במובן מסוים, הם השלימו עם פסק הדין. חלקם אפילו החליטו לחיות אחרת בזמן הקצוב שנותר להם, וחשבו לעבור למדינה אחרת או לשנות מקצוע לשלוש-ארבע שנים.
"הודות לפיתוחים הרפואיים, פתאום הזמן הקצר שהקציבו להם הלך והתארך, והיה עליהם להמציא את עצמם מחדש. התחלתי לערוך תחקיר לדוקו הזה, וכמובן שכל האנשים שפגשתי היו בני 45 עד 75. אלה היו מפגשים מרתקים, כי למרואיינים שפגשתי היו חיים מרתקים".
מורל: "רוב האנשים מהדור שלי, כיום בני 50, איבדו חברים רבים או הכירו כאלה שנדבקו באיידס. המחלה הזאת הותירה בכולם טראומה אמיתית"
מה למדת מהמפגשים האלה?
"עניין אותי לגלות איך אנשים צעירים משלימים עם הרעיון שימיהם ספורים, איך הם מתמודדים עם המוות. כמובן שבסוף הפרויקט התיעודי לא יצא לפועל, והחלטתי לביים סרט עלילתי במקומו. חשבתי שדווקא אם אציג צעירים על המסך, אנשים בגילאי 21 עד 25, זה יהפוך את הסרט למעניין יותר, ויחדד עבורי את השאלות שעלו לי בראש. העדפתי להראות איך צעירים מתמודדים עם המוות, במקום מבוגרים שמדברים ומעלים זיכרונות".
מה הבאת מהניסיון האישי שלך לסרט?
"אני תמיד מרגיש שיש משהו ממני בכל דמות - משהו שאני מכיר בכל אחת מהן, משהו שאני מכניס לכל אחת מהן. למשל, המקצוע של ויקטור שהוא צלם, קרוב למקצוע שלי, אבל הרקע החברתי שממנו באתי – גדלתי בכפר קטן ליד ליון, ובגיל צעיר עברתי לפריז - קרוב יותר דווקא לזה של סמי".
בלמונדו, השחקן הראשי, מעיד שהוא למד צילום לכבוד התפקיד וקרא ספרים של ארווה גיבר, שהוא סופר וצלם צרפתי, חבר ומאהב של הפילוסוף מישל פוקו, שהיה דמות מפתח בשינוי הדעה הציבורית על מגפת האיידס בצרפת, אשר מת ב-1991. מקור השראה נוסף, שבו נעזר כדי לגלם את הדמות, הוא סיריל קולאר מ"לילות פרועים". "סיריל היה יוצר קולנוע, שחקן וסופר ביסקסואל, שהיה אחד הראשונים לחשוף את זה שהוא חולה באיידס. הוא מת ב-1993", הוא מסביר.
"ארווה וסיריל היו שני מקורות ההשראה שלי. גם מורל, שחי את התקופה והכיר רבים שמתו במהלכה, היה פקטור משמעותי בבניית הדמות ובהכנות לתפקיד. מורל סיפר לי שאנשים היו עושים אהבה ואז מתים, זה נורא. מורל סיפר גם שאנשים לא הבינו איך זה בכלל אפשרי – הם פשוט לא ידעו שום דבר על המחלה. לקח המון זמן להבין מה בכלל קורה שם. זאת הייתה מחלה סופנית נוראית".
בלמונדו סבור שהסרט רלוונטי גם לדור האינסטגרם והטיקטוק. "רצינו שהסרט ידבר גם לנוער של ימינו. 'לחיות, למות, להיוולד מחדש' עוסק בשאלת הנעורים, החיים, באהבה - וההבדל המרכזי הוא שהיום אנחנו יודעים על המחלה הרבה יותר מבעבר, יודעים איך להגן על עצמנו מפניה".
מורל: "אחד הדברים הראשונים שעליהם אני מדבר, כשאני נפגש עם שחקן בנוגע להופעה בסרט שלי, זה על איך אנחנו נציג את הסקס ואת העירום. חוץ מזה, כשאני מצלם סצנות סקס, בקושי יש אנשים על הסט"
מורל, הסרט שלך מצטרף לסרטים ולסדרות כמו "החטא" ו"שותפים למסע", שחוזרים לאימת האיידס של שנות ה-80 וה-90. מדוע נושא האיידס תופס פתאום כותרות?
"מחלת האיידס כבר לא כל כך מפחידה, היא כמעט ולא הורגת - אז מה שנשאר לנו זה העדויות של איך זה היה כשהיא כן הרגה. זה עידן שחלף הודות להתקדמות האדירה במדע. מאחר שהמחלה כבר לא כל כך מאיימת, זה מאפשר לך להיות פחות לחוץ, פחות חרד - ומתוך כך אתה פתוח לעדויות מהתקופה ההיא, ויכול לבחון את הדברים לעומק".
"תמיד דאגתי שסצנות הסקס יהיו מכבדות"
פסטיבל קאן השנה היה משופע בסקס – שלישיות, מין אוראלי, עירום פרונטלי ושאר תאוות ותשוקות. גם "לחיות, למות, להיוולד מחדש", לא חף מהן. "אני חושב שהסרט שלי לא פרובוקטיבי במיוחד", מתעקש מורל. "היחסים שכן הראיתי בסרט הם יחסים שיש בהם שמחה, וזה היה ממש קריטי עבורי, כי זה עולה לי על העצבים כשאני רואה בסרטים סצנות סקס והדמויות מוצגות כאילו שזה הדבר הכי נורא שקרה להן בחיים.
"רציתי שסצנות הסקס יהיו מלאות בצחוק, שהן יהיו מפתיעות – למשל, כשהילד הקטן של אמה וסמי מתעורר בזמן שההורים שלו מתעלסים והוא מיד חוזר לישון, או כשסיריל ותיאו רצים למכונה האוטומטית לקנות קונדומים, כדי שהם יוכלו להזדיין. אני לא חושב שיש משהו שיזעזע מישהו בסצנות הסקס בסרט שלי. יש בהן מלא צחוק ועונג".
השתמשתם במתאם אינטימיות?
בלמונדו: "לא, כי היינו ממש בסדר עם הכול ושלושתנו הפכנו לחברים, כך שלא היינו זקוקים למתאם. בכנות, לצלם את סצנות האהבה היה תענוג צרוף, עונג גדול".
מורל: "כל עוד השימוש במתאם אינטימיות אינו בגדר חובה, אני לא אשתמש בזה".
למה?
"כי לדעתי זאת האחריות של יוצר הסרט לדאוג איך מוצגת האינטימיות בסרט. עשיתי כבר סרטים שבהן סצנות הסקס היו מורכבות יותר לצילום, ותמיד דאגתי שהן יהיו מכבדות. אחד הדברים הראשונים שעליהם אני מדבר, כשאני נפגש עם שחקן בנוגע להופעה בסרט שלי, זה על איך אנחנו נציג את הסקס ואת העירום. חוץ מזה, כשאני מצלם סצנות סקס, בקושי יש אנשים על הסט. אני עושה את התהליך הזה ועורך שיחות כאלה כבר 30 שנה - ומה שמדהים ומפתיע לגמרי בעיניי, זה שכיום יש אנשים שצריכים שאחרים יגידו להם מה לא לעשות. זה הזוי. לא הייתי צריך לחכות לתקופה של מי-טו, כדי שיהיה מי שיגיד לי מה מקובל ומה מכבד. זה מראש מובן מאליו בעיניי.
"אני זוכר שכשעבדתי על Full Speed , הסרט הראשון שלי, אותו ביימתי לפני 30 שנה. צילמתי אז שחקנים שהיו מבוגרים ממני. עיתונאים אחדים ביקרו אותי בטענה שעשיתי ארוטיזציה לשחקנים הגברים. אלה היו אותם העיתונאים שהביטו בהערצה בבמאים בני 50 שצילמו צעירות בנות 20, וזה הדהים אותי. בסרטים, כשאתה רואה גוף נשי עירום, לרוב הגבר לא יהיה עירום לגמרי. זה מה שהיה נהוג לפני 30 שנה, וזה גם מה שקורה היום".
מורל שיבץ בסצנות מועדון הלילה של "לחיות, למות, להיוולד מחדש" את אמנדה ליר שהיא שחקנית, זמרת, דוגמנית, כותבת שירים ומנחת טלוויזיה צרפתייה, שנולדה כבן בסייגון לפני 85 שנה. בשנות ה-60 הסוערות והמשוחררות, ליר הייתה צמודה לאמן הסוריאליסטי סלבדור דאלי, והייתה המוזה שלו. בהמשך, דגמנה לקרל לגרפלד ולקוקו שאנל, ואף ניהלה רומן עם בראיין ג'ונס, חבר בלהקת הרולינג סטונס שמת ב-1969.
בעידודו של דיוויד בואי, ליר פיתחה קריירה של זמרת וכיכבה עם להיטי הדיסקו הצרודים, המעושנים, הסקסיים והפתיינים שלה במצעדים של שנות ה-70 וה-80, בעיקר בגרמניה, צרפת, איטליה וסקנדינביה. היום, בשנות ה-80 לחייה, ליר עדיין פעילה ויצירתית, מזמרת, מציירת, משחקת בתיאטרון, מתארחת בטלוויזיה, בסרטים ואפילו מדגמנת (ב-2020 היא צעדה על המסלול בתערוכה של ז'אן פול גוטיה).
"ליהקתי את אמנדה ליר בגלל שהיא אייקון להט"בקי פופולרי מאוד בעולם כולו", מסביר מורל. "מבחינתי, זה היה מדהים לצלם אותה דווקא בסרט הזה. היא לגמרי מגלמת את העשורים שבהם הסרט מתרחש. זאת הייתה קריצה לשנים הללו, וגם ניסיון להביע אהבה אדירה למי שהיא. כמובן שיש אלמנטים נוספים בסרט, כמו המוזיקה של בואי וההווי של חיי הלילה, שאמורים לתת לך מושג על התקופה המטורפת ההיא".
אם כבר מדברים על אגדות ועל אייקונים, חשוב לציין שבלמונדו הוא נכדו של ז'אן פול בלמונדו, אליל הקולנוע וכוכב קופתי, שמת ב-2021 . בלמונדו הסבא היה מאצ'ו שרמנטי, בעל חיוך ממזרי, שתמיד היה שופע בקסם אישי. גבר של נשים, שהתחתן והתגרש ארבע פעמים, והחל את דרכו כמתאגרף וככדורגלן. בלמונדו זכור בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם ז'אן לוק גודאר ב"עד כלות הנשימה, "אישה היא אישה", "פיירו המשוגע" ומלהיטים כמו "בורסלינו" ו"האיש מריו". כשבלמונדו מת, הוכרז בצרפת אבל לאומי.
כשאני תוהה איך סבא שלו היה מקבל את ההופעה שלו בסרט נועז יחסית כמו "לחיות, למות, להיוולד מחדש", בלמונדו סבור שהוא היה גאה בו. "סבא היה כמו חברי הטוב ביותר. כשהייתי ילד, נהניתי יותר לבלות עם סבא מאשר עם חברים שלי. תמיד דיברנו על קולנוע, אבל גם על ספורט ועל החיים ועל הכול. הוא היה צנוע מאוד. אדם מלא ענוה, כך שהוא לא חשב להשיא לי עצות, מלבד זה שהוא אמר לי ליהנות מהדבר שבו אני רוצה לעסוק.
"אגב, סבא אהב מאוד לבצע את הפעלולים בעצמו, אפילו בחיים האמיתיים. גם אני די נהנה מפעלולים, אבל אין לי את אותו תיאבון שהיה לו. מה לקחתי ממנו? אקלקטיות והיעדר סנוביות, כשזה מגיע לבחירת תפקידים ולהופעה בז'אנרים שונים של קולנוע. לקחתי ממנו גם את הסקרנות האדירה שלו. אני מתגעגע אליו מאוד".
"לאהוב, למות, להיוולד מחדש" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-21.7 וב-27.7
