הבגדים התקלפו מאיתנו בזה אחר זה, והיה ברור שהגיע רגע החדירה. "אני הולך להביא קונדום" הוא הכריז מתנשף. "לא! אל תלך!" תפסתי אותו מהר בירך. הוא הסתובב בחזרה אל הספה, וחדר בלי לחשוב פעמיים. בגלל שהוא הפרטנר הקבוע שלי, אנחנו מרשים לעצמנו פה ושם להסתכן ולשכב בלי קונדום. על גלולות אין מה לדבר. כבר יותר משנתיים שאני נקייה מהן, ואני ממש לא מתכוונת לחזור לשם.
מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי
הרומן שלי עם הגלולה למניעת היריון התחיל פחות או יותר בגיל 19, ולקחתי אותן כמעט שמונה שנים ברצף. כשהייתי בתיכון סבלתי מכאבי מחזור משתקים ומדימום שנמשך לפעמים 12 ימים. אז אמרו לי, ''יו סיסטר, קחי גלולות, זה יעזור לך להפחית את הכאבים" - וזה באמת נשמע מאוד מפתה, אבל עוד לא מלאו לי 18 וטרם הרגשתי בנוח לספר לאמא שאני פעילה מינית, למרות שרוב הסיכויים שהיא הבינה זאת בעצמה. אז המשכתי לסבול מהמחזור הקשה בשקט. וזה לא היה קל בכלל.
כשהתגייסתי לצבא, נכנסתי למערכת יחסים ארוכה. זהו, חשבתי לעצמי, נגמרו המשחקים. אני כבר גדולה, לא צריך לערב את אמא וזה הזמן לגלולות. הלכתי לגינקולוגית שרשמה לי מרשם - וזה עבד! הכאבים פחתו, ומ-12 ימים של זירת רצח מדממת, הווסת שלי הסתכמה בשלושה ימים מסכנים של כנרת מתייבשת, כשסוף כל סוף אפשר היה להזדיין "על מלא", ומלא. אבל אז משהו קרה לחשק המיני שלי - הוא הלך וכבה.
תמיד הייתי אדם מיני. את המיניות שלי גיליתי לראשונה בגיל 10, בחטיבה התחלתי לבחון אותה מקרוב, ומאז ועד היום אני לא מפסיקה לחקור אותה ולדבר עליה. הרבה פרטנרים עברו בבית הוריי, ודאחקות על זה שאני מחליפה גברים כמו גרביים אפשר לשמוע מפי אמא שלי בכל ארוחת שישי, כך שמה שקרה לחשק שלי אחרי שהגלולות נכנסו לתמונה, הרגיש מוזר ביותר.
החרמנות שלי פחתה, ובקושי רציתי לשכב עם החבר שהיה לי באותם ימים. לא נעים להגיד, אבל קיימתי יחסים בעיקר כדי לרצות אותו, ולא מתוך חשק או תשוקה. לפעמים חוויתי תוך כדי כאבים, דבר שמעולם לא קרה לי לפני כן. בנוסף, התחילו להופיע דימומים מסתוריים בזמן המין, שאומנם לא היו כרוכים בכאבים, אך הלחיצו אותי מאוד.
''יובל, אולי את א-מינית'', הוא אמר לי יום אחד. אני? א-מינית? מוזר... ואולי זו רק תקופה? אולי האשמה היא בחוסר כימיה ובהיעדר משיכה? איך בכלל אפשר לדעת? הקשר המשיך כמעט חמש שנים, אך בסוף נאלצנו להיפרד. אין לי ספק שהרבה מזה ישב על אותו חסך בפעילות מינית שהוביל עם הזמן להתרחקות, למרות שאין בי רצון להאשים נטו את הגלולות בפרידה.
השנים עברו והמשכתי להשתמש בגלולות, הן מכורח ההרגל והן מתוך פחד ממשי מתסמיני המחזור הקשים מהם סבלתי בעבר. מערכת יחסים שנייה וקצרה עברתי יחד עם הגלולות, וכשהיא הסתיימה, חזרתי לקיים יחסי מין עם פרטנרים משתנים. ברגע ההוא הבנתי שאין לי יותר צורך להעמיס על הגוף שלי הורמונים מיותרים, מאחר שאני גם ככה משתמשת בקונדום בכל מפגש מיני. זה לגמרי היה הזמן להפסיק, אז הפסקתי. והפלא ופלא, ראו מה קרה: חזרתי לסבול ממחזור משתק, ממש כמו בימים שקדמו לגלולות, דבר שהדליק אצלי נורה אדומה, ואפשר לי לבדוק את מה שהגלולות השתיקו במשך שמונה שנים.
כך גם נתקלתי לראשונה במונח 'אנדומטריוזיס', שגם ידע להסביר לי מדוע חוויתי דימומים מוזרים בזמן המגע המיני. התחלתי להרגיש טוב יותר עם הגוף שלי, הרגשות שלי היו ברורים שוב - ולא הוצבו בסימן שאלה הורמונלי, נהניתי יותר מהמיניות שהייתה לי והתיאבון המיני שלי עלה פלאים. כמובן שהירידה מהגלולות לא הייתה חלקה לחלוטין, ולוותה בכמה וכמה תופעות לוואי "מזהירות", ביניהן עלייה במשקל ושפע פצעונים שהופיעו לי על הפנים, אך בעזרת טיפול בצמחי מרפא, ההורמונים התאזנו, עור הפנים השתפר וגם המשקל התייצב.
ולמרות זאת, אין ספק שהיה לי קשה להיפרד מהגלולות. הן היו מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי, ועוד בגיל כה צעיר של גילוי הנשיות והמיניות שלי, אבל היינו חייבות להיפרד כדי שאגלה את עצמי בלעדיהן. אז נשארתי עם ידידי הקונדום, ניסיתי להיצמד לעקרונות שלי, באמת שהשתדלתי, אבל גאד, אין ספק שלפעמים זה ממש מאתגר.
לא תרופת פלא
לאחרונה נבדקנו שנינו, אני והבחור, כך שאולי מתוך תחושת הביטחון הזו הרשינו לעצמנו לחרוג ממנהגינו, ולהעיף את הקונדום לעזאזל. ישבתי עליו, הוא החזיק אותי חזק-חזק במותניים וזז עם האגן. הקצב עלה, ושנינו התחלנו לטפטף זיעה. אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עליי, אנחנו מתנשפים, זזים עם האגן בסנכרון. הוא אוחז חזק-חזק במותניי, כמעט תולש ממני את הבשר, מזיז אותי יותר ויותר מהר. הוא מעווה את פניו, מתחיל להתנשף, מגביר את הקצב, משמיע אנחה ארוכה, וגומר.
"וואו. וואו", הוא אמר מתנשף. בהיתי בו בהלם.
"גמרת?"
"וואו, כן", הוא אמר ונשק לי.
"בפנים?!"
"כן...", הוא אמר, עדיין מתנשף.
"הלו, שלום! אני יובל, אני אישה ויש לי רחם. היי, אתה גבר ויש לך זרע! הידד! יש לנו ילד".
פניו קפאו והוא הסתכל עליי בהלם.
"שיט".
האסימון נפל. בוקר טוב באמת.
"אני מצטער", הוא אמר.
"יופי", אמרתי כעוסה.
"אפשר לקחת איזו גלולה או משהו, לא?"
"פוסטינור, כן".
"נו, יופי. אז אין בעיה".
"יש בעיה! יש בעיה!", אמרתי כועסת. "פוסטינור היא לא איזו תרופת פלא לחוסר תשומת הלב שלך. זה הורמונים! קשים! שישבשו לי עכשיו את כל המערכת ההורמונלית ואת המחזור".
"או-קיי".
"אוקיי?! להסביר לך מה זה אומר בדיוק? אולי הווסת תקדים, אולי היא תתעכב, אולי יהיו לי דימומים בין לבין. וואו! חגיגה שלמה ברחם שלי!"
"או-קיי, יובל, מה את רוצה שאני אגיד? אני מצטער, או-קיי? הייתי בלהט הרגע ולא שמתי לב! חוץ מזה, גם את לא בדיוק שמת לב, וגם את אפשרת את זה, אז את גם צריכה לקחת חלק מהאחריות".
"אל תפיל עליי את האחריות שלך. אתה תיקח אחריות על הזין שלך, אני אקח אחריות על הפות שלי".
"זה לא הוגן, יובל. שנינו מעורבים בטעות הזו. לא רק אני".
"לך אין מקום לטעות על חשבון הגוף שלי, לי כן. לך יותר קל לטעות כי אתה לא זה שצריך להתמודד עם ההשלכות. בעיניך אני פשוט לוקחת 'גלולת קסמים' וזהו, מה הביג דיל? אבל כדאי שתדע שאם כבר בייצתי, גם גלולת הקסם הזו לא תעזור".
"מה זאת אומרת אם כבר בייצת זה לא יעזור?" פתאום הוא נראה מוטרד.
"הפוסטינור מונעת הפריה, אבל אם כבר נעשתה הפריה, הגלולה לא יכולה למנוע ההשתרשות של הביצית המופרית, אז בוא נתכונן לילד כבר עכשיו".
"את מבינה שבתור גבר אין לי איך לדעת את כל זה? ואת בתור אישה, שמודעת לגוף שלה, למחזור ולביוץ שלה, צריכה גם לקחת על זה אחריות?"
הוא התחיל ממש לעצבן אותי. אולי כי הוא צודק? מצד שני, מאוד קל לעמוד מאחורי הטענה ש"אני לא יודע ואת כן", להיתמם בשעת מעשה ולא לשאת בהשלכות של המעשים שלך. מצד שני, הוא צודק ואכן אפשרתי את זה.
"חבל שאתה לא יודע את כל זה באמת".
"עכשיו אני יודע. הנה, למדתי לפעם הבאה", הוא חייך. אוף. רציתי להמשיך לכעוס עליו אבל הבנתי שאני מתחילה להתרכך.
"לא תהיה פעם הבאה", ניסיתי לאיים אבל זה לא עבד. התחלתי לצחוק. אני לא באמת מסוגלת לכעוס עליו.
"אז מה עושים עכשיו, בעצם?" הוא שאל, מבולבל.
"הולכים לקנות גלולה, ונקווה לטוב".
"אם לא, אז דעי שאני מרגיש מוכן להיות אבא".
"תשתוק", אמרתי וחייכתי אליו. הוא חייך אליי בחזרה. וכך הלכנו לנו אל עבר בית המרקחת, מקווים לטוב.
