המאיירת נטע חיים (31) זוכרת היטב את הילדות שלה בשכונת קריית יובל, שכונה ירושלמית שהלכה והתחרדה עם השנים. החוויות שצברה כילדה חילונית בשכונה חרדית עזרו לה להבין את חשיבות הגילוי והחשיפה על פני ההסתרה וההדחקה. "בבית צמוד לשלי גרה משפחה חרדית עם שמונה או עשרה ילדים, אני כבר לא זוכרת. אני והאחיות שלי היינו מדברות איתם על בסיס יומי ממרפסת למרפסת, ואני זוכרת עד כמה הם היו מרותקים לשמוע סיפורים על תנועת הצופים ועל סרטים של דיסני.
"בשלב מסוים הילדים אמרו לנו שהם לא יכולים לדבר איתנו יותר כי ההורים שלהם לא מסכימים לכך, אז הפסקנו לדבר. זאת סיטואציה מוזרה לילדים שמשחקים גינה ליד גינה עם מעט מאוד הפרדה. באותה משפחה היה גם ילד קרוב לגיל שלי ושל האחיות שלי, וכשהוא הגיע לגיל בגרות הוא היה משפיל מבט בכל פעם כשהוא היה עובר לידנו. לפעמים הוא ממש היה מסתובב וחוזר מבויש לתוך הבניין.
"מתוך הבית של המשפחה החרדית יכלו להשקיף לתוך הבית שלנו ולראות את כל מה ששודר בטלוויזיה. הילדים מהמשפחה החרדית אמרו לנו, בתקופה שעוד היינו מדברים, שהם אוהבים להציץ כשאני והאחיות שלי צופות בסרטים מצוירים. לפעמים ממש ראינו אותם מצטופפים ומציצים, והסקרנות שלהם כל כך נגעה לי ללב. יום אחד ראיתי שההורים שלהם חסמו את החלון שהשקיף לטלוויזיה שלנו עם קורות עץ ומסמרים. יש משהו שכל כך כאב לי בזה שכל אפשרות לסקרנות, לחיפוש ולגילוי נחסמה עבור הילדים האלה".
5 צפייה בגלריה
נטע חיים. "כאב לי שכל אפשרות לחיפוש ולגילוי נחסמה עבור הילדים האלה"
(צילום: יונתן בלום)
יש לך עוד זיכרון ילדות שממחיש את אלמנט ההסתרה?
"היה מקרה דומה כשילד חרדי, בן למשפחה שגרה בבניין שלנו, אהב להחמיא לאמא שלי על העגילים שלה, ותמיד חשבתי שתיכף כל המגבלות של הדת יכסו את התמימות הילדותית והבריאה שלו, ויחסמו לו אפילו את האפשרות להתרגש מתכשיטים".
"יום אחד ראיתי שההורים שלהם חסמו את החלון שהשקיף לטלוויזיה שלנו עם קורות עץ ומסמרים. יש משהו שכל כך כאב לי בזה שכל אפשרות לסקרנות, לחיפוש ולגילוי נחסמה עבור הילדים האלה"
"חברים התביישו לשתף את הפרק על האורגזמה"
סדרת הרשת הראשונה שלה, "בגלוי" (כאן דיגיטל), נקראה כך בדיוק מהסיבות הללו - נטע סבורה כי כדי שנוכל ליהנות ממיניות בריאה, עלינו לאפשר לעצמנו לדבר עליה בצורה גלויה ופתוחה, לנרמל את הנושא במקום להסתיר אותו. "אני חושבת שלגדול כילדה חילונית לצד ילדים חרדים, שנאלצים לחסום כבר מגיל צעיר כל כך את הסקרנות הבריאה ואת הכמיהות שלהם, גרם לי ליישם בחיים האישיים שלי את ההיפך. הבנתי כבר אז כמה חשוב לבריאות הנפש והגוף לא לחסום כלום, לא להדחיק, כי בסוף כל הדברים הללו מתנקזים היישר אל תוך המיניות שלנו".
שלושה פרקים בני עשר דקות כל אחד יש כרגע לסדרה החדשה, שמציגה עדויות של צעירים וצעירות בגילי ה-20-35, לצד איורים ואנימציה פרי עטה וכישרונה של חיים. הפרק הראשון עוסק בחוויית האורגזמה הנשית. רואים בו שלוש נשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, כשהן יושבות על כיסא גדול ובולט באמצע הטבע. כל אחת בתורה מישירה מבט למצלמה, מספרת ללא בושה על הפעם הראשונה שהיא חוותה אורגזמה – או חשבה שהיא חווה אחת – ומשתפת במערכת היחסים שלה עם התחושה הנהדרת והחמקמקה הזאת.
"אורגזמה היא משהו גמיש, זה דינמי", אומרת הראשונה; "לפעמים אני מרגישה שהאורגזמה שלי מהירה וחזקה, ולפעמים היא ממש רגועה", משתפת השנייה, והשלישית חותמת: "היא מיוחדת וחד-פעמית בכל פעם. ככל שלמדתי להיות יותר מרוכזת ברגע, כך גיליתי שהגוף שלי יכול להכיל הרבה יותר עונג ממה שחשבתי".
הפרק השני של "בגלוי" מתמקד בחלומות ארוטיים ובהשפעתם על הזוגיות שלנו, והפרק השלישי קושר בין שני הנושאים הראשונים ועוסק בחיבור שבין מיניות ליצירה. "בחרתי שלושה נושאים שהרגשתי שאני יכולה להביא בהם את עצמי במאה אחוז. יש ביניהם קשר, הם מספרים סיפור והם עובדים כיצירה אחת, אפילו שכל אחד מהם עומד בפני עצמו". נטע מבהירה כי הסדרה לא מבקשת לתת כלים דידקטיים או ייעוץ לצופים, רק להעמיד את נושא המיניות בפרונט, כדי שאנשים יוכלו סוף-סוף לדבר עליו.
את מרגישה שבישראל 2022 מיניות היא עדיין נושא מושתק?
"לגמרי. אחרי הצבא הדרכתי במחנה קיץ בארצות הברית, והיו שם בריטים שהתחברתי אליהם, ונורא הופתעתי מהשיח שהיה להם על מיניות. זה היה שיח כל כך פתוח והייתי בהלם. לא ידעתי איך לאכול את זה. בישראל יש הרבה שמרנות. אפילו חברים שלי שאני עובדת איתם, ועוסקים ביצירה, סיפרו לי שהם מתביישים לשתף ברשתות החברתיות את הפרק על האורגזמה.
"אין מספיק פתיחות בארץ. גם רואים את זה בבירור בתגובות שעלו עם עליית הטיזר לסדרה. כל כך הרבה תגובות חשוכות. אנשים פשוט לא פתוחים לזה. כתבו לנו 'סוטים!' ו'למה אנחנו צריכים לשמוע על האורגזמות שלכן?', אבל בסוף כולנו אוהבים סקס, זה כמו אוכל. אני גם מרגישה שזה נוגע להם בנקודה כאובה מבחינה אישית. לכן שמחתי לראות שהיו אנשים אחרים שמיהרו לתת לתגובות החשוכות האלה קונטרה.
"זה גם מעניין כי זה מתחלק. התכנים שלנו עולים לטיקטוק, לאינסטגרם, ליוטיוב ולפייסבוק, ואת ממש רואה איך בכל זירה יש קהל קצת שונה. באינסטגרם יש את הקהל הכי תומך כי שם נמצאים בני דור ה-y, המילניאלז. זה הקהל הכי חזותי, שהכי בעד התוכן הזה. בפייסבוק התגובות אחרות".
"כתבו לנו 'סוטים!' ו'למה אנחנו צריכים לשמוע על האורגזמות שלכן?', אבל בסוף כולנו אוהבים סקס. זה כמו אוכל"
ציינת את טיקטוק, אבל אפשר בכלל להעלות תכנים שעוסקים במיניות לזירה צעירה כל כך?
"יש שם אכן בעיה. הם כבר הספיקו להוריד לנו את הטיזר של הסדרה, כנראה בגלל השוט של המודלית בעירום שהיה שם, למרות שזה מצולם מהצד ולא באמת רואים משהו. אני יודעת שהם מאוד מקפידים. למשל, אסור לכתוב 'סקס', אחרת יורידו לך את התוכן, אז את רואה אנשים שכותבים 'סגס' עם שגיאה מכוונת. אני כותבת ס**קס עם שתי כוכביות. עוד מוקדם לדעת איך הדברים יתקבלו, אבל זאת זירה חשובה".
סקרים מהשנים האחרונות מראים שצעירים עושים כיום פחות סקס מפעם. הם אולי מודעים יותר, נחשפים יותר לפורנוגרפיה, אבל בפועל הם מקיימים פחות יחסי מין מהדורות הקודמים.
"זה נשמע לי הגיוני. כמות הגירויים שמקיפים אותנו, כולל תוכן מיני שמקיף אותנו, היא עצומה, ואז אנחנו מוצפים ופחות עושים את זה. קצת כמו שאנשים קוראים פחות ספרים היום כי יש כל כך הרבה סדרות בנטפליקס. להגיע למיניות זה משהו שמצריך שנייה פוקוס.
"אני הכרתי את בן הזוג שלי לפני שהיה טינדר. לא היו לי עוד אופציות, היה לי רק אותו. היום זה אחרת. אנשים לא מצליחים להגיע למקום שהם באמת יכולים להתחבר לעצמם, ואני מקווה שכשיהיו לי ילדים אני אצליח לחנך אותם אחרת, כי בסוף יש להורים אחריות גדולה על איך הילדים שלהם יתפסו מיניות בעתיד. לא סתם אני מעריכה את אמא שלי על איך שהיא התייחסה לנושא הזה, כאילו שהוא הכי טבעי".
איזה חינוך מיני קיבלת באמת בבית?
"זה לא שהשיח היה ממש פתוח, כמו שאמא שלי אף פעם לא אמרה שמין זה משהו שאינו בסדר. כשקיבלתי וסת בפעם הראשונה, ישר קראתי לה ואמרתי שיורד לי דם. היא קפצה בהתרגשות מהספה וקנתה לי צמיד במתנה. כשהתנשקתי לראשונה, מהר מאוד סיפרתי לה. סיפרתי לאמא שלי הכול.
"היה לי קשה שעד גיל 21 לא היה לי חבר כי הייתי ילדה ביישנית, ותמיד כשסיפרתי לאמא שלי שאין לי חבר היא בכתה ביחד איתי. זה נורא בעיניי שיש ילדות שמקבלות תגובה רעה של 'אוי ואבוי' על המיניות שלהן. אני לא זוכרת אם דיברתי עם אמא שלי על מהי אורגזמה, אבל אף פעם לא קיבלתי ממנה את התחושה שאני עושה משהו שאינו בסדר".
אולי בגלל זה היה לך קל לשתף אותה, כי היא לא שפטה.
"נכון. זה גם מה שלקחתי לסדרה – שאני באה לראיונות הללו בלי שיפוטיות. כל אחד עבר כל כך הרבה בחיים, אז מה הטעם לשפוט? את יודעת מה, גם אנשים שכתבו תגובות רעות על הסדרה הזאת - אני לא יודעת מאיפה זה הגיע ומה הם עברו בחיים, אז אני לא שופטת".
נטע מספרת שהאומץ לכתוב בכלל סדרה על מיניות נולד באחד מביקוריה אצל הפסיכולוגית. "דיברתי עם הפסיכולוגית שלי הרבה על זה שיש לי חלום לעשות תוכן על מיניות, אבל בהתחלה זה הרגיש לי תלוש לגמרי. כאילו, מה הסיכוי? אני מעצבת בכלל, לא ביימתי אף פעם ולא ראיינתי אף פעם – כל כך הרבה מוקשים בדרך.
"ואז היה רגע שהיא אמרה לי, 'פשוט תכתבי. תתחילי לכתוב תחקיר לעצמך, ותראי מה קורה'. ובאמת התחלתי לכתוב תחקיר לעצמי, מאוד נהניתי ממנו וזה פשוט זרם ממני. ראיתי הרצאות TED, קראתי מאמרים, אפילו שמרתי ציורים מתולדות האמנות שהתקשרו לי לנושא. ידעתי שאני רוצה לראיין אנשים שמשתפים מהנשמה שלהם בצורה הכי כנה והכי פתוחה, וגם שאלה יהיו דברים אישיים, לא דברים שכבר ראינו.
"בהשראת הטיפול הפסיכולוגי גם הגיע הרעיון לכיסא - בכל פרק יש כיסא. המרואיינים מתייחסים אליו, בועטים בו ומשתמשים בו. הרעיון הוא שבטיפול הפסיכולוגי הכיסא הוא אביזר מאוד משמעותי. בכל ביקור כשהתיישבתי עליו הרגשתי את הידיות, את הריפוד, כמו כיסא וידויים שאיפשר לי להתחיל להיפתח".
"חשבתי שכולן מפנטזות על אותו הדבר"
היא נולדה בירושלים לפני 31 שנה, בת בכורה לאבא מנהל בשירות בתי הסוהר ולאמא אמנית. יש לה שתי אחיות, והיא מאיירת מאז שהיא זוכרת את עצמה. לפני חמש שנים סיימה תואר ראשון בתקשורת חזותית ב"בצלאל", ובארבע השנים האחרונות היא עובדת כמעצבת וכאנימטורית בסטודיו של "כאן דיגיטל".
בשנים האחרונות נטע מתגוררת בגבעתיים עם בן זוגה – והחבר הראשון שלה – שאותו הכירה לפני עשור. "בדיוק אתמול חגגנו את יום הנישואים השלישי שלנו", היא מספרת בעיניים נוצצות. "בן דוד שלי הכיר בינינו. הייתי ילדה מאוד ביישנית, ופתאום נהיה לי אומץ, ממש כמו שנהיה לי עכשיו אומץ לעשות את הסדרה, והחלטתי שאני שואלת אנשים אם יש להם מישהו להכיר לי.
"יום אחד ישבתי עם בן דוד שלי, שגדול ממני בשנה, והוא הראה לי תמונה של בחור שלמד איתו באוניברסיטה. פשוט התאהבתי בתמונה באותו הרגע. הוא שלח לדן תמונה שלי עם השיער האדום והכול, ודן ישר התלהב. התחלנו להתכתב בפייסבוק, ומהר מאוד קלטתי שהוא מתבייש לבקש את המספר שלי. בסוף נמאס לי לחכות, נתתי לו את המספר, ומאז כאילו את יודעת, עשר שנים".
נישאת לחבר הראשון והרציני שלך, והוא גם הראשון שעברת לגור איתו. היה לך מסע גילוי מיני לפניו?
"היו שטויות, לא משהו משמעותי. למרות שמאז שאני ילדה מיניות היא משהו חשוב בחיים שלי, ולמרות שגיליתי את האורגזמה בגיל קטן, בסוף מימשתי את זה בזוג רק כשהכרתי את דן", היא מודה. "את כל החוויות המשמעותיות שלי חוויתי איתו, כולל איבוד הבתולים. לדעתי זה מדהים שזה עדיין עובד לנו גם אחרי עשר שנים.
"את יודעת, מונוגמיה זה דבר מאוד מורכב, ועם כמה שאני אדם שמטיל ספק בדברים, מונוגמיה היא בכל זאת הדרך שבה אני בוחרת. אני שומעת המון פודקאסטים על פוליאמוריה ועל יחסים פתוחים, ואנחנו גם מדברים על זה ביחד לפעמים, אבל בסוף אנחנו מונוגמיים. אז נכון, זה לא כמו הסקס המרגש הזה של ההתחלה. היו איתו שנתיים של שיכרון חושים, אבל אני עדיין מתרגשת ואנחנו עדיין מצליחים לגלות דברים חדשים".
"מישהי סיפרה שהיא גמרה בחדר כושר בהפתעה, והייתה מישהי בצוות שתוך כדי הראיונות קלטה שהיא כבר לא בטוחה שהיא אי פעם גמרה"
מה למדת מהעבודה על הסדרה?
"חשבתי שאני יודעת מספיק על האורגזמה הנשית, והנחתי שהחוויות של המרואיינות יהיו פחות או יותר דומות לחוויה שלי. הופתעתי לגלות עד כמה כל אחת חווה את הדברים אחרת. הרגשתי שזה ממש פתח בפניי עולם חדש. שימח אותי להבין שיש לי עוד המון מה ללמוד ולהעמיק במיניות שלי.
"לדוגמה, הייתי בטוחה שכולן מפנטזות על אותו הדבר לפני שהן מאוננות – כלומר חושבות על מישהו שהן מכירות – אבל גיליתי שזה ממש לא ככה. התשובות של הבנות הפתיעו אותי, בעיקר אוליאנה שסיפרה שהיא לא מדמיינת אף אחד שהיא מכירה, והסיפור שהיא נתנה על הנזירות היה Mind Blowing בשבילי. או כשהיא סיפרה על האוננות באמבטיה, ואני באמבטיה אף פעם לא... לא יודעת למה, פשוט לא.
"גם נוצר בין הצוות שיח מאוד פתוח בזמן הצילומים. הייתה מישהי ששיתפה אותנו שהיא פעם אחת גמרה בחדר כושר בהפתעה, והייתה מישהי בצוות שתוך כדי הראיונות קלטה שרגע, היא כבר לא בטוחה שהיא אי פעם גמרה. זה היה מרתק וכיף כי הרגשתי שהראיונות עובדים.
"מבחינתי, אורגזמה היא תרופה לנפש ולגוף. זאת המדיטציה שלי. זאת התרופה שלי לכאבי ראש, לנדודי שינה, לחרדות ולקשיי ריכוז. המוח שלי הוא כמו מלא קופים שעובדים ביחד, ורגע האורגזמה הוא הזמן שאף מחשבה לא יכולה להיכנס לי לראש. או כמו שקראה לזה אחת המרואיינות בסדרה - 'דקת דומייה'. לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה".
איפה זה פוגש אותך כאישה? תמיד היה לך קל להגיע לאורגזמה?
"מילדות זה היה לי קל. כנראה שפשוט זיהיתי שקורה משהו שכיף לי להרגיש. זה מעניין כי אני זוכרת את זה בתור ילדה, ואז אני לא זוכרת מה קרה המון שנים, ואז התבגרתי".
הקדשת את הפרק השני לחלומות ארוטיים. זה משהו שמעסיק אותך באופן אישי?
"בהחלט. היה לי ברור שאני רוצה למצוא שלושה אנשים שישתפו אותי בחלום ארוטי שהשפיע עליהם, כי גם לי יש חלומות כאלו שהשפיעו עליי ולימדו אותי דברים על עצמי".
משהו שאת יכולה לשתף?
"קרה לי שהיו לי בעבר חלומות ארוטיים והבנתי שיש מישהו בחיים שלי שאני נמשכת אליו, שהוא מעסיק אותי. בהתחלה את לא מבינה למה חלמת דווקא עליו, ואז את מבינה שכנראה יש בו משהו שמרשים אותך. אלא שאז את כבר לא יכולה להסתכל על האנשים האלה באופן האופן. גם משהו באנרגיה שלך כלפיהם משתנה אחרי החלום. זה מרתק אותי, וזה בעיניי עוד מרחב של חיפוש שאסור להתעלם ממנו. חלום הוא עולם ומלואו והוא מדהים, יותר מחיי הערות אפילו".
את הראית את הפן החיובי של החלומות הארוטיים, כי המרואיינים סיפרו שהחלום קירב והעמיק את האינטימיות בינם לבין בני הזוג שלהם, אבל יש פן מאיים יותר של חלומות ארוטיים – למשל כשאת נשואה ואת חולמת על השכן או על הבוס שלך, ואז עלולות להתעורר אצלך תחושות של בושה וחרדה.
"אני חושבת שחלום הוא מקום שמאפשר דברים, עוד מרחב להנאה ולמימוש תשוקות, שאולי בחיי הערות את לא יכולה לממש".
חוקרים מדברים על כך שאחת ההשפעות הרעות של פורנוגרפיה היא אובדן היכולת לדמיין.
"אני תמיד אבחר בפנטזיות על פני פורנו. מה יותר כיף מזה? פשוט לקחת שנייה עם עצמך, להישכב על הספה ולבנות איזשהו סיפור בראש. זה הרבה יותר מספק. את אפילו מרגישה שעשית איזושהי עבודה.
"אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ח', אחד הבנים פתח סרטון פורנו וכל הבנים עמדו וצפו. אני הייתי ילדה תמימה. אפילו את המושג 'נשיקה צרפתית' לא הבנתי עד גיל מאוחר. חשבתי שזאת נשיקה שמתנשקים בצרפת", היא צוחקת. "כשראיתי את כל הילדים מסתכלים על הסרטון שאלתי 'מה זה?'. לא הבנתי מה אני רואה, אבל זה סיקרן אותי מאוד. בסוף את מגלה שלכולם יש סקרנות, ועם כמה שלפורנו יש בעיקר צדדים רעים, אין כמעט אחד שלא חוטא בו".
מה הלאה?
"אני לא בן אדם שאוהב לדמיין את העתיד. הייתי פעם נורא חרדה ממה יקרה הלאה, ונמאס לי. אני נשואה שלוש שנים, ואנשים כבר אוכלים לי את הראש על ילדים. גם לא תכננתי שתראייני אותי והנה, זה קרה ואת פה וזה מדהים. אז אני לא מתכננת".
