באחד השיטוטים שלי בפייסבוק נתקלתי בעוד פוסט וידוי של גבר בנושא "גניבת זרע". הוא סיפר שיצא עם בחורה תקופה קצרה, והיא שכנעה אותו להימנע משימוש בקונדום תוך הבטחה שהיא נוטלת גלולות. חלפו כמה חודשים והוא גילה שהיא "רימתה" אותו: הסקס הסתיים בהיריון, היא לא מעוניינת לבצע הפלה, ועכשיו הוא תקוע לנצח עם ילד שהוא לא מעוניין בו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמו פוסטים אחרים בנושא, גם הפוסט הזה זכה לשפע תגובות מקהל הקוראים, החל מתמיכה והזדהות, דרך עצות וטיפים וכלה בהטפות מוסר ועלבונות. בין כל התגובות בלטה לי אחת:
"אולי די כבר עם האכלו לי-שתו לי? אתה גבר בן 40! בני אדם יודעים כבר אלפי שנים שהיריון הוא אחת מההשלכות האפשריות של קיום יחסי מין, והם גם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות אם הם רוצים להימנע מההשלכה הזו, יאללה תתבגר".
החלק הראשון של המשפט הוא אמת מוחלטת. בני אדם בכל התרבויות ובכל הזמנים עשו את הקישור בין קיום יחסי מין להולדתו העתידית של תינוק. בואו נודה באמת, לא צריך להיות איינשטיין בשביל זה. יחד עם זאת, החלק השני של המשפט רחוק מלהיות מדויק. במשך אלפי שנים בני אדם רצו לדעת איך להימנע מההשלכה הזו. הם המציאו המצאות שונות ומשונות כדי להימנע מההשלכה הזו - חלקן זכו להצלחה, אחרות נכשלו כישלון חרוץ. דבר אחד בטוח: אמצעי מניעה לא פשוט היו שם משחר ההיסטוריה של האנושות. מה שנתפס ככל כך מובן מאליו במדינה מערבית ב-2023 היה מטרד בלתי נסבל עבור מיליוני בני אדם בכל העולם במשך אלפי שנים, ונפתר בצורה חלקית רק לפני כמה דורות. בימי התנ"ך או בעת העתיקה, ביוון או במצרים - כולם ניסו למצוא פתרון לשאלת מיליון הדולר: איך עושים סקס ולא מסיימים עם תינוק?
אפשר לחלק את כל אמצעי המניעה בעולם לשניים: אמצעי מניעה פיזיים, שבהם חיץ פיזי מאפשר קיום יחסי מין אך מונע את המפגש בין הזרע לביצית, ואמצעי מניעה הורמונליים. האפשרות השנייה הגיעה לעולם לפני פחות ממאה שנה, הודות להתפתחותן של טכנולוגיות שונות ופריצות דרך מדעיות. במהלך רוב ההיסטוריה העולם התמקד באפשרות הראשונה.
בתנ"ך ישנו תיעוד ראשון של משגל נסוג לצורך מניעת היריון. בספר בראשית פרק ל"ח אונן, בנו השני של יהודה, מתבקש לייבם את תמר, אלמנת אחיו הבכור: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ” .
מצוות ייבום חלה כשאדם נשוי מת מבלי להשאיר אחריו צאצאים. במקרה כזה, אחיו של המת מצווה לשאת את אלמנתו, להכניסה להיריון ובכך להנציח את שם אחיו. הדרישה של יהודה מבנו הייתה ברורה, אבל לאונן היו תכניות אחרות. הוא לא רצה ילד מתמר, ולכן השתמש במשגל נסוג: ”וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו". בתרגום לעברית פשוטה: אונן בחר לגמור בחוץ.
בתלמוד ישנה התייחסות מפורשת למשגל נסוג. לפי שיטתו של התנא רבי מאיר, מגדולי התנאים לאחר מרד בר כוכבא, לאחר שאישה יולדת, במשך שנתיים על בעלה להיות "דש מבפנים וזורה מבחוץ", כלומר לגמור בחוץ. מטרת ההיתר היא למנוע היריון נוסף, שיוביל לייבוש חלב האם ובכך יסכן את התינוק.
העניין עם משגל נסוג הוא שמדובר באמצעי מניעה מאוד לא נוח שפוגם בהנאה. תמיד קיים החשש שהגבר לא יוציא את האיבר בזמן, מה שהופך את האמצעי למטרד מנטלי עבור בני הזוג. מה עושים? מנסים רעיונות אחרים. אמצעי מניעה נוסף שמוזכר בגמרא במסכת כתובות הוא הליכה נמרצת של האישה, או התהפכות אינטנסיבית מיד לאחר יחסי המין שמטרתה לפלוט את הזרע החוצה: ”אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר". אל תנסו את זה בבית.
סוג אחר של אמצעי מניעה, שמזכיר ספוגית למניעת היריון אבל בלי החלק המשמעותי של קוטל הזרע, היה "מוך" (צמר גפן) שהאישה נהגה להחדיר לנרתיק לפני משגל. רבי מאיר התיר שימוש במוך למניעת היריון בשלושה מקרים: הראשון, באישה שעדיין מיניקה (כדי שהיריון נוסף לא יגרום לייבוש חלב האם); השני, באישה שכבר הרה (משום שהאמינו שאישה הרה עשויה להתעבר שוב, כך שעובר אחד ימחץ את אחיו); והשלישי, תחזיקו חזק - כשגילה של "האישה" מתחת ל-12 שנה (משום שהיריון בגיל כזה עלול לסכן אותה). מצאתם את עצמכם תוהים למה פשוט לא לאסור על ילדות להינשא? ברכותיי, אתם אנשים נורמליים. בכל מקרה, כל הסיפור עם המוך מופיע במסכת נידה: "שלש נשים משמשות במוך: קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות... מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל... מניקה שמא תהרוג את בנה".
והייתה גם "כוס של עיקרין", אמצעי מניעה שנלקח דרך הפה. בבראשית פרק ד' מסופר על עדה וצילה, שתי נשותיו של למך. למך קיים יחסי מין עם עדה על מנת להביא לעולם את הדור הבא, ואילו עם צילה עשה זאת לצורכי הנאה בלבד. במילותיו של רש"י: "כך היה דרכן של דור המבול אחת לפרייה ורבייה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר". הנוזל הכיל שרף, מינרלים ועשבים שונים, ונחשו מה? הוא לא עבד. צילה הביאה לעולם שני ילדים (בדיוק כמו עדה).
לא רק ביהדות לגמו שיקויים מוזרים במטרה למנוע היריון. פפירוסים מצריים קדומים וכתבי רופאים הלניסטים מספקים רשימות ארוכות של קוטלי זרע טבעיים. במצרים הפרעונית המליצו על משחות מגללי תנינים ודבש או על כאלה המבוססות על שרף עץ השיטה – חומר צמיגי המפריש חומצת חלב. ברומא זכו לפופולריות תכשירי שמן קיק ודבש. שיקויים אחרים שאבותינו ואימהותינו ניסו כללו יין, חומץ, מלחי עופרת, שמן ורוק גמלים. הידוע שבמונעי ההיריון בעולם העתיק היה שרף הצמח סילפיום שגדל בצפון אפריקה.
גם רימון היה אחד מאמצעי המניעה הפופולריים בימי קדם, והוא מוזכר במיתולוגיה היוונית, שם סופר על פרספונה, אלת האביב, שנחטפה אל השאול ושם סירבה לאכול דבר מלבד גרגירי רימון. התפריט הזה גרם לאובדן הפוריות שלה במהלך חודשי החורף. נשות אתונה חגגו את שובה מהכלא בהילולה שהייתה סגורה בפני בעליהן.
מפתיע לגלות שלפחות חלק מהתכשירים הללו אכן היו יעילים במניעת היריון. חומצת חלב, לדוגמה, היא אחד החומרים הפעילים בקוטל זרע גם בימינו. צמחים מסוימים הכילו כמות גבוהה של פיטואסטרוגנים (פיטו - צמחי ביוונית, אסטרוגן - הורמון), מולקולות שנמצאות בצומח והמבנה שלהן דומה להורמון אסטרדיול שנמצא בבני אדם ובבעלי חיים. צמחים אלה משמשים עד היום ברפואה העממית לטיפול בהפרעות גינקולוגיות.
אבל עם כל הכבוד להצלחות חלקיות פה ושם, רוב השיקויים היו בלתי יעילים בעליל, ושתייתם כניסיון נואש להיאבק בגזירות הטבע נמשכה שנים רבות. במאה ה-16 בקנדה נשים המיסו אשכי בונה טחונים באלכוהול ולגמו אותם כאמצעי מניעה, בסין הקדומה הן לגמו כספית או מים עם עופרת, ובכל אירופה עד שנות ה-50 של המאה הקודמת נשים שטפו את איבר המין שלהן בקוקה קולה, כי האמינו שהפחמן הדו-חמצני והסוכר ימנעו היריון. ספוילר: הם לא.
בין כל אלה בלטו שני אמצעי מניעה פשוטים שיעילותם לא מוטלת בספק: הראשון הוא הימנעות, שזכתה בתרבויות רבות לברכה מכוהני הדת, והשני הוא סירוס. בעת העתיקה סירוס היה אמצעי מניעת התרבות מוכר ולגיטימי. במלחמות שהתקיימו בתקופה זו המנצחים לא הסתפקו בכיבוש שטחים, אלא נהגו לסרס את אויביהם כדי למנוע את הריבוי העתידי שלהם. סירוס היה בשימוש גם בתקופות מאוחרות יותר, במטרה להימנע מפיצוץ אוכלוסין. באי צ'טהאם הממוקם מזרחית לניו זילנד ביצעו סירוס לחלק מהבנים, מכיוון שהאי היה קטן מדי והיכולת לפרנס את כולם הייתה מוגבלת.
ובכל זאת, רוב בני האדם לא רצו להימנע מיחסי מין וגם לא לסרס את עצמם. קוטלי הזרע על גרסאותיהם השונות ושפע שיקויי הפלא שרקחו שרלטנים תאבי בצע ואנשים עם כוונות טובות לא זכו להצלחה מרובה. מה נשאר? ליידיז אנד ג'נטלמן, הקונדום. לא, לא הדבר הקטן והמוכר הזה שעשוי מלטקס וארוז בעטיפה זוהרת אלא משהו אחר - ורסיה מוקדמת, פרימיטיבית ודוחה במיוחד.
כיסוי איבר המין של הגבר בעת קיום יחסי מין במטרה למנוע מעבר של נוזל הזרע לתוך גוף האישה הוא פטנט עתיק יומין. ממצאים היסטוריים מצביעים על שימוש בקונדומים (יעילים יותר ובעיקר פחות) כבר באלף השני לפני הספירה. על קיר מערה בצרפת נמצא ציור קדום מתקופת הברונזה המתעד אדם שהשתמש בקונדום. הקונדומים הקדומים יוצרו לרוב מרקמות של בעלי חיים: שריון צב, עור, מעיים ושלפוחיות שתן.
הקונדום הראשון בהיסטוריה אוזכר במיתולוגיה היוונית. הוא יוצר בהזמנה אישית של מינוס מלך כרתים (זה שעל שמו קרויה התרבות המינואית), שלפי האגדה הדביק פרטנרית שלו במחלת מין. היות שמדובר על עידן שבו הרפואה לא מפותחת בכלל, והטיפול במחלות מין הוא מעין מיקס חסר תוחלת בין צמחי מרפא לתפילות, בת הזוג האומללה מתה תוך זמן קצר. בעקבות מותה שמו של המלך מינוס הלך לפניו, ולא במובן החיובי. הוא כונה "המלך שזרעו עשוי עקרבים ונחשים", וכולם ראו בו סיכון אמיתי. למרבה השמחה מינוס לא יצא דוש אלא נטל אחריות מלאה. הוא לא רצה לחסל עוד פרטנריות (או את אשתו החוקית) וגם שאף להמשיך להעמיד צאצאים, אז הוא פנה ליועציו לסיוע.
הקונדום שעיצבו במיוחד עבורו נוצר משלפוחית שתן של כבשה שרוקנה ונוקתה. דעות ההיסטוריונים בדבר אופן השימוש בקונדום זה חלוקות. יש חוקרים שטוענים כי הקונדום הולבש על איברו של מינוס, ואחרים סבורים שהוא הוחדר לתוך איבר מינה של בת הזוג. כך או כך, מינוס לא הרג עוד נשים לאחר מכן, אבל הוא כן הצליח להכניס להיריון את אשתו שמונה פעמים. לא ברור איך, אבל הקונדום של מינוס מנע מחלות מין אך לא היריון.
גרסאות שונות של קונדומים המשיכו לשרת תרבויות רבות במשך אלפי שנים קדימה, והיו אמצעי מניעה פופולרי ביותר בעת העתיקה. לרוב השתמשו במעיים של בעלי חיים, בשריונות או בצדפות גמישות שעמידות לנוזל, ולפעמים בצמחים ובגבעולים של פרחים. שבטים שישבו באזור שידוע כיום כפפואה גינאה החדשה פיתחו פתרון אורגני מעניין. הם השתמשו בצמח ארוך בצורה של גביע שהיה נהוג להכניס לנרתיק טרם קיום יחסי המין. השרירים החזקים בנרתיק סייעו לגביע להתיישב ביציבות בפנים, ובתום האקט הצמח הורחק ואיתו נוזל הזרע. ורסיה נוספת של קונדומים אורגניים יוצרה מאריגים כמו פשתן וכותנה.
ככל שמגיפות ומחלות מין התפשטו מאירופה למזרח הרחוק, אמצעי המניעה הלכו והשתכללו. הסינים פיתחו מעין נייר משי שנהגו להכניס לנרתיק באמצעות סיכוך על ידי שמן, ואילו היפנים אימצו מעין צדף שהיה למעשה שריון של בעל חיים (בסגנון שריון הצב, רק רך וגמיש יותר).
במקביל להתפתחות המחקר והרפואה השתכללו גם אמצעי המניעה. במאה ה-16 פרצה מגפת סיפיליס (עגבת) באירופה. הרופא הצרפתי גבריאל פלופיו כתב על שימוש רווח בקונדומים בתקופה זו. הוא מתאר קונדומים עשויי יריעות פשתן שאותם היו טובלים בתמיסה כימית מיוחדת וייעודית, ומייבשים טרם השימוש. חומר זה היה אמור למנוע הדבקה במחלה. עיקר השימוש היה בידי זנאים בבתי בושת שבהם היה סיכוי גבוה להידבק. רבות מהנשים שעסקו בזנות הפכו לעקרות כתוצאה ממחלות המין, שטרם הומצא טיפול מונע נגדן. התוצאה הייתה שהחשש להיכנס להיריון לא רצוי היה נמוך, והמניע העיקרי לשימוש בקונדומים היה פחד ממחלות מין.
באמצע המאה ה־19, לאחר שהומצאה השיטה לייצב את צמח הגומי ולהפוך אותו לחומר עמיד, אלסטי וחזק, קמו חברות לייצור מוצרים ממנו. קונדומים היו אחד המוצרים הראשונים שיוצרו מגומי. בהתחלה הם הותאמו לכל פציינט באופן אישי על ידי רופא, היו קצרים ונטו ליפול במהלך הסקס. קצת אחר כך הופיעו הקונדומים באורך מלא ובמידה אחת לכול, ו"גומי" הפך לשם נרדף ל"קונדום" בארצות רבות. המצאתם של קונדומים העשויים לטקס הייתה צעד גדול וחשוב, ובזכותו נעשו הקונדומים ליעילים במיוחד וזולים, כך שכל אחד יכול להשתמש בהם. הקונדום עשה חיל כאמצעי המניעה מספר אחת בעולם במשך עשרות שנים, אבל אז הגיעה הנפילה. מכירתו הגיעה לשפל חסר תקדים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, הודות למוצר חדש ומלהיב שטלטל את שוק אמצעי המניעה ואת העולם כולו: הגלולה למניעת היריון.
במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחזקה התנועה הפמיניסטית בארצות הברית ובבריטניה ונשים החלו להשמיע את קולן, בין היתר בכל הנוגע למיניות ולרבייה. זה היה תהליך ארוך ואיטי שראשיתו בתקופת הרנסנס. שנים של התפתחויות דרמטיות במחקר ובמדעים הובילו להתעוררות אינדיבידואליסטית ולאומנית שגרמה בסופו של דבר לנפילת הכנסייה הקתולית, אותה כנסייה שאסרה על הפלות ועל שימוש באמצעי מניעה וחייבה נשים להינשא טרם קיום יחסי מין.
תור הזהב של המדע, ההשכלה והנאורות היה קרקע פורייה לזריעת הזרעים הראשונים לפיתוחה של הגלולה למניעת היריון - וכמו תמיד, כשמישהו מנסה ללכת כמה צעדים קדימה, יהיה מי שיתנגד וינסה לשמר בכוח את המצב הקיים. בשנת 1873 חוקק הקונגרס בארצות הברית את חוק קומסטוק (Comstock Act) - חוק פדרלי שאסר על הפצת חומר ארוטי, אמצעי מניעה או מידע על אמצעי מניעה, סיוע להפלה ואביזרי מין, ובעצם על כל דבר שמאפשר למיניותו של האינדיבידואל לפרוח.
ב-1916 נוסד בארה"ב ארגון "הורות מתוכננת" (שקיים עד ימינו אנו), שקרא לבטל את כל החוקים שאסרו על הפצת אמצעי מניעה. הארגון שם לעצמו למטרה לעסוק בהסברה של חשיבות תכנון משפחה נבון. על הקמתו יש להודות לשלוש נשים אמריקאיות עם הרבה תעוזה ונכונות למאבק ארוך: הפעילה החברתית למען שחרור מיני מרגרט סנגר, אחותה אתל ברין וחברתה פניה מינדל. השלוש פתחו את המרפאה הראשונה לאמצעי מניעה בברוקלין, ניו יורק, ובה הציעו אמצעי מניעה וחומרי הסברה למניעת היריון על אף שהחוק אסר זאת מפורשות. כצפוי, לא כולם התלהבו מהמיזם: מישהו הלשין לרשויות וכולן נעצרו והועמדו לדין. משפטן זכה לתשומת לב בינלאומית רחבה והסתיים בהרשעה. בדיון הערעור סירב השופט לבטל את הפסיקה, אך הוא פעל לשינוי החוק שעסק בשימוש באמצעי מניעה ובהפצתם. בעקבות השינוי, כל אישה בארה"ב הייתה רשאית לקבל אמצעי מניעה עם מרשם מרופא המשפחה. בהתאם להיתר ולביקוש הרב, המדע החל לצמצם את הפער.
ניתן לומר כי עד אמצע המאה ה-20, התנאים לפיתוח אמצעי מניעה הורמונלי היו בשלים, אבל חברות תרופות, אוניברסיטאות וממשלות לא הביעו שום עניין בקידום מחקרים בנושא - עד שהגיע גרגורי פינקוס, ביולוג יהודי אמריקאי. פינקוס היה חוקר הורמונים ומומחה לענייני רבייה. באחד ממחקריו השנויים במחלוקת הוא הצליח לייצר את עובר הארנבת הראשון בתנאי מעבדה, ובכך למעשה ביצע את ההפריה החוץ-גופית הראשונה. הישג זה זיכה אותו בשבחים אך גם בביקורת נוקבת, ובאוניברסיטת הרווארד שבה עבד הוחלט לפטר אותו. בלית ברירה, פינקוס המשיך במחקריו באופן עצמאי. הוא זיהה שהתקופה היחידה שבה אישה בגיל הפריון לא מבייצת היא בעודה בהיריון. הוא הבין שהסיבה לכך היא שרמת הפרוגסטרון בגוף האישה גבוהה בתקופה זו, ושאם יצליח ליצור מצב שבו רמת הפרוגסטרון אצל האישה תישאר גבוהה, היא לא תבייץ. רעיון זה הוא הבסיס לפיתוח גלולה הורמונלית למניעת היריון.
בראשית 1951 פינקוס פגש לראשונה את מרגרט סנגר לארוחת ערב במנהטן. היא תיארה לו כיצד נראים החיים של נשים עניות שנאלצות לעבור היריונות רבים בניגוד לרצונן. השיחה הזו השפיעה עמוקות על פינקוס, והמחקר הפך למשימת חייו: הוא הבטיח לעשות ככל שביכולתו לייצר אמצעי מניעה נגד היריונות לא רצויים. סנגר סייעה לפינקוס לקבל מענק קטן מטעם ארגון "הורות מתוכננת" כדי להתחיל במחקר, ובאפריל של אותה שנה פינקוס יצא לדרך. שנה אחר כך סיפרה סנגר על הניסוי לחברתה בעלת הממון קתרין מקורמיק. השתיים נפגשו שוב עם פינקוס, ומקורמיק פתחה את הארנק ואת הלב והכפילה את המימון לפרויקט פי 50.
כדי להוכיח שהגלולה אכן בטוחה בוצעו ניסויים על נשים בפורטו ריקו, האיטי, מקסיקו ולוס אנג'לס בפיקוחם של רופאים. בשנת 1960 הכיר ה-FDA בגלולות למניעת היריון ככאלה ואישר את השימוש בהן, אבל המאבק להנגשה היה עוד ארוך. עד שנת 1965 השימוש בהן נאסר על נשים נשואות בכל המדינות בארה"ב, וביתר המדינות בעולם עד 1972.
המדינה הראשונה מחוץ לארה"ב שבה הופצה הגלולה הייתה אוסטרליה. זה קרה ב-1 בינואר 1961. באותה שנה ביוני שווקה הגלולה בגרמניה. בצרפת אושר השימוש בה בדצמבר 1967. ביפן לעומת זאת הצליח לובי פוליטי של איגוד הרופאים למנוע את האישור של שימוש כללי בגלולה במשך כמעט 40 שנה. הרופאים טענו שהגלולות לא בטוחות לשימוש בטווח הרחוק, והביעו חשש שהגלולה תוביל לירידה בשימוש בקונדומים וכתוצאה מכך להתפשטות מחלות מין בקרב האוכלוסייה. גם אם ניתן למצוא שמץ של היגיון בריא בשתי הסיבות הללו, הרי שהסיבה השלישית להתנגדות מכעיסה ממש: בהעדר גלולות נשים בשיעור גבוה יותר נאלצו לעבור הפלות, דבר שסיפק מקור הכנסה עבור גינקולוגים, והרי אף אחד לא מעוניין "לגנוב" פרנסה מרופאים, נכון?
בשנת 1999 אושר ביפן השימוש בוויאגרה. זה קרה שישה חודשים בלבד מרגע הגשת הבקשה, אולם לגבי הגלולות, כמעט 50 שנה אחרי הגעתן לעולם, נטען ש"חייבים לבצע עוד בדיקות". בשלב זה הנשים ביפן הרגישו שהגיעו מים עד נפש. הפער בין רגישות הממסד הרפואי למצוקותיהן מול רגישותו למצוקות הגברים היה גדול מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו. תגובתן הייתה צעקה ציבורית קולנית במיוחד, שהביאה בסופו של דבר לאישור הגלולה. עד היום השימוש בגלולה ביפן נמוך באופן יחסי ליתר המדינות המערביות, ויש שימוש גבוה בקונדומים.
כיום משתמשות בגלולה למעלה ממאה מיליון נשים ברחבי העולם, והיא נמצאת ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי. בחברות מסורתיות ובתרבויות מסוימות עדיין יש להן מתנגדים רבים, ובחלק ממדינות העולם השלישי הזמינות שלהן מוגבלת מאוד.
הגלולה למניעת היריון נחשבת לאחת ההמצאות החשובות ביותר של המאה ה-21, ולטכנולוגיה מהפכנית בעלת השפעה עצומה על מעמדן של נשים בעולם. הגלולה בעצם אפשרה לנשים להפריד בין סקס לנישואין. לפני המצאתה נשים רבות מצאו את עצמן מתחתנות עם מישהו רק כי נכנסו ממנו להיריון בטעות או לחלופין מגדלות ילד לבדן - ילד שלא הייתה להן אפשרות להפיל או למנוע מראש את לידתו. אימהות אלה חיו לרוב בעוני, שכן נשים כמעט שלא עבדו באותה תקופה, ואם עבדו הייתה זו לרוב עבודה שולית בשכר נמוך. כדי למנוע נישואין לא רצויים והולדת ילדים שאין להם הורים שיכולים לפרנס אותם, נוצרו נורמות וחוקים נגד מין מחוץ לנישואין. הגלולה בעצם חיסלה את הנורמות הללו. הודות לה נשים וגברים יכלו לקיים יחסי מין, ואף לגור יחד במשך שנים בלי להתחתן. הגלולה שינתה לחלוטין את מערכת היחסים בין גברים לנשים ואת היחס של שני המינים לפתיחות מינית ולמוסד הנישואין. שינויים אלה אפשרו נישואים שמבוססים על אהבה ובחירה חופשית של הפרטנר.
גם גיל הנישואין עלה בהדרגה. עד המהפכה התעשייתית נשים וגברים נישאו סמוך לגיל הבגרות המינית, כלומר בגיל 13–14. התפתחות הקפיטליזם ושגשוגו הולידו צורך בשנות התמחות ארוכות יותר, וגיל הנישואין החוקי נדחה לגיל 16 ומאוחר יותר ל-18. כשהגלולה הגיעה, גברים ונשים יכלו סוף-סוף להפריד לחלוטין בין נישואין לילודה. אפשר להתחתן מאוחר יותר. אין לחץ.
זהו השלב שבו המילה "אבל" נכנסת לתמונה.
אבל הגלולה למניעת היריון היא תרופה, וכמו כל תרופה, גם זו מגיעה עם רשימה ארוכה של תופעות לוואי. בעשורים האחרונים פורסמו מחקרים על הסיכונים שטמונים בשימוש בגלולה לטווח ארוך. הגלולה עשויה לגרום לדימום לא סדיר, לעלייה במשקל, למצבי רוח, לכאבי ראש ולזיהום פטרייתי. כמו כן היא מגדילה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ואת הנטייה לקרישת יתר, שעלולה לגרום למחלות עד כדי סיכון חיים ממשי. בשורה התחתונה מדובר באמצעי מניעה שיש לו השלכות על בריאותן של נשים, ולפיכך, למרות יעילותו, יש נשים שמוותרות על השימוש בו.
בעצם, למעלה מ-60 שנה אחרי שנשים קיבלו לידיהן את השליטה על הרבייה ושחררו את הגברים מההכרח לשים קונדום (במקרה של פרטנרית קבועה), נשים רבות בכל רחבי העולם דורשות לחשב מסלול מחדש. למה כשהן מקיימות מערכת יחסים זוגית שוויונית, הן האחראיות הבלעדיות למניעת ההיריון? איך קרה שהן היחידות שסובלות מתופעות לוואי ומסכנות את עצמן? לאן נעלם הצד השני במשוואה הזו של הבאת ילדים? מדוע גברים לא נוטלים חלק במניעה ולא משלמים עליה מחירים? או במילים אחרות: איך זה שעדיין לא הומצאה גלולה למניעת היריון לגברים? בעשור האחרון נעשו לא מעט מחקרים וניסויים בנושא, אולם עדיין רחוק היום שבו גבר יקפוץ לחנות הפארם הקרובה לביתו וירכוש חפיסת גלולות עבור עצמו. שמישהו ירים כבר את הכפפה.
