ביום חמישי האחרון פורסם בתוכנית "עובדה" תחקיר שעסק בבית משותף בדרום תל-אביב שמכונה "המכללה", בו התרחשו לכאורה תקיפות מיניות של נערות ונשים צעירות על ידי בני הבית המתגוררים בו. חלק מהנפגעות הגיעו למקום מתוך מצוקה חומרית, חלקן הגיעו כי חשבו שיקיימו יחסים רק עם אחד מהגברים. בתחקיר, סיפרו הנפגעות כיצד תחת אצטלה של עזרה ופתיחות מינית, הן איבדו את הסוכנות על הגוף שלהן. הגבולות שלהן נחצו שוב ושוב עד כדי אונס קבוצתי. בפגיעות אלו נעשה שימוש בכלים כמו ציד ומניפולציה, ניצול של מצבי חיים מורכבים של הנשים הצעירות, יצירת לחצים שונים "להסכים" והתעלמות חד-משמעית מהגבולות שניסו לבטא הנפגעות.
צוות "עובדה" עשה עבודה חשובה ומבורכת. כאבתי את סיפורי הפגיעה שהוצגו ואת הרבים שוודאי לא הוצגו, ושמחתי על כך שהסיפור הקשה הזה יוצא לאור, בתקווה שהחשיפה תשים סוף לדבר. לצד התקווה לשינוי, חשתי גם תחושת הקלה על כך שההפקה בחרה למקד את הדיון בפגיעות עצמן ולא ברקע שלהן, שהתרחש בסצנת ה-BDSM בישראל. בקלות ניתן היה להציג את הדברים בצורה שתעצים את הסטיגמות שכבר קיימות סביב BDSM, ותייצר רושם מוטעה לגבי הדרך בה הדברים אמורים להתנהל סביב הוצאתו לפועל.
בתגובה לתחקיר, שלושת הגברים הקפידו להדגיש כי "בטוח, שפוי ובהסכמה" הם עקרונות יסוד עבורם וכי אורח חייהם גלוי וידוע לכול. הם ניסו להציג את האמור בכתבה כאילו מדובר ברדיפה על רקע פתיחות מינית ופרקטיקות מיניות מתויגות – תגובה שמעצימה את הרושם המוטעה לגבי מושגים של הסכמה סביב BDSM.
מעבר על הטוקבקים ועל התגובות שנכתבו בפייסבוק אחרי המשדר, חושף כי בכל זאת נוצרה אי-הבנה בנוגע ל-BDSM, כאילו שמדובר במרחב שמאפשר או מעודד פגיעות מיניות. על פי התחקיר ניכר שאת נקודת המבט השגויה הזאת ניצלו הפוגעים עצמם, שהשתמשו בחוסר הידע של הנפגעות אודות BDSM והציגו את המתרחש בבית כ"חגיגה של עונג" או כ"חוויה". תפיסה מעוותת זאת שוררת לעיתים באתרי היכרויות ובמקומות בילוי, וואני יכול לספר כי הרבה מהפניות שמגיעות לקו הסיוע של המרכז למיניות אלטרנטיבית – שאותו אני מנהל, נובעות מחוסר הבהירות לגבי העולם הזה, כי אם רוצים, מאוד קל לנצל את חוסר הידע אודות זכויות מיניות ואודות פרקטיקות של הסכמה, כדי לפגוע באנשים.
1 צפייה בגלריה
שי שפיצן. "מאוד קל לנצל את חוסר הידע אודות זכויות מיניות ואודות פרקטיקות של הסכמה, כדי לפגוע באנשים"
(צילום: נטלי מי טל)
אם למשל אני נכנס למקום בו אני שם על עצמי את הכותרת "נשלט", אני עלול לחשוב שאני אמור להסכים לכול דבר שקורה. אם לא חוויתי מעולם BDSM ופתאום השולט שלי לא מתיר אותי כאשר אני מבקש, אני עלול לחשוב שמה שאני עובר כרגע הוא נורמטיבי. זה אפילו יכול להיות חלק ממנגנון ההגנה שלי - בסיטואציה בה אנחנו מותקפים, אנחנו עשויים להתנתק קוגניטיבית מהסיטואציה ומהרגש, ולשכנע את עצמנו באותו הרגע שאנחנו עוברים דבר מה תקין.
חשוב להבהיר כי פרקטיקות של BDSM אמורות להתממש באופן אחר לחלוטין מהפגיעות המדוברות בתחקיר. BDSM נועד לשרת את כל הצדדים שלוקחים בו חלק. הוא יוצא לפועל כאשר יש הסכמה אותנטית. זאת הסכמה שניתנת מרצון, ללא לחצים, ללא בקשה חוזרת על אותו אקט שוב ושוב, ובטח לא תחת תנאים לא-מדוברים למגורים, אלא רק כאשר ברור שיש סימנים מוסכמים להפסקת הסשן ומתוך רגישות של מי ששולט בסיטואציה לסיכונים רגשיים ופיזיים אחרים.
"אם למשל אני נכנס למקום בו אני שם על עצמי את הכותרת 'נשלט', אני עלול לחשוב שאני אמור להסכים לכול דבר שקורה. אם לא חוויתי מעולם BDSM ופתאום השולט שלי לא מתיר אותי כאשר אני מבקש, אני עלול לחשוב שמה שאני עובר כרגע הוא נורמטיבי"
ב-BDSM אנחנו מדברים את הדברים. גם אם אנחנו רוצים להיות מופתעים ממה שיקרה לנו, זה חלק מהשיח וצריך להיות ברור מאוד שכל הצדדים מבינים את הגבולות ואת הדרכים להפסיק את מה שקורה ולתקשר אותו. כחלק מהסשן מתקיים שלב שנקרא "אפטר-קייר" (After Care). השלב הזה שמהווה את סוף הסשן משמש בעצם מעין שלב מעבר בין הסשן לבין הקשר היותר יום-יומי. הוא חשוב בגלל ההתרגשות הפוטנציאלית שיש בסשן בדס"מי וגם כבדיקה ודאגה לשלומם הפיזי של הצדדים, ולכן הוא מהווה חלק בלתי נפרד מסשן.
אנשים שעושים BDSM באופן מיטיב נוהגים לבדוק גם בימים שאחרי הסשן שלא צפו עוד דברים שכדאי לעבד ביחד. בתוך כזאת סיטואציה, אם שמעתן את המשפט, "די נו, את אוהבת את זה", כנראה שהאדם שמולך מנסה להפעיל עליך מניפולציה שאין בינה לבין BDSM דבר.
(האזינו לפרק של "סקס אפיל" עם שי שפיצן, על מה זה באמת BDSM)
שני תהליכים חשובים נוספים שאנחנו רואים בתחקיר הם פיתוי ואסקלציה. התהליכים הללו מבוססים על תעתוע ולחצים חברתיים. מי שנכנס לתוך עולם ה-BDSM חווה הצפה במובנים רבים, בין אם מדובר בהצפה ויזואלית של תלבושות ואביזרים, קהילה חדשה עם נורמות ושפה משלה ועוד. בתוך המקום הזה, שיכול להציף בלבול וחוסר אונים, אנחנו נרצה להיתפס במשהו ונחפש אחרי מי ללכת.
ברוב הפעמים, אנחנו כנראה ניפול על מישהו טוב. אבל כפי שנראה בתחקיר, אפשר גם לגמרי אחרת. אם יש סביב האדם קבוצה גדולה של אנשים, אם הוא בעל כוח בתוך הקהילה שמקיים את אחד המרחבים הכי גדולים בה, אנחנו נתקשה לזהות את הסכנה מתחת לכוח ולתלבושת. ואם החברים שלו יגידו לנו שהוא נהדר, אנחנו ניטה לבטוח בו.
החברים במקרה המדובר בהחלט לקחו חלק בכל זה. יש אנשים שידעו ועדיין הסתובבו בסביבה הזאת, וכפי שמוזכר בכתבה, היו שם גם נשים שהתפקיד שלהן היה לייצר מצג שווא, לפיו הכול בסדר והנפשות הפועלות לגיטימיות. על בסיס זה נוצר לחץ חברתי הולך וגובר, שמאפשר גם אסקלציה – מתיחה של גבולות שמתאפשרת מתוך תעתוע.
"הסכמה לכל אקט מיני מושתתת בדיוק על אותם עקרונות. אלו עקרונות של גבולות, היעדר לחצים, רגישות לאחר, ויכולת להפסיק את כול מה שקורה בכל רגע נתון"
בשביל להתמודד עם פגיעות מיניות ועל מנת למנוע אותן, אנחנו חייבים להעלות דברים למודעות, לא רק בשביל שנוכל לעצור את הפגיעות במקום ספציפי, אלא בשביל שנוכל לעבוד בתור קהילה ולהבין היכן אנחנו יכולים להשתפר. אנחנו מוכרחים להציף את המידע ולהשריש אצל גברים ואצל נשים פרקטיקות של הסכמה ותודעה של זכויות מיניות. המודעות לדברים הללו איננה קשורה כלל ל-BDSM אגב, במקרה הזה הדברים קרו שם, אבל הסכמה לכל אקט מיני מושתתת בדיוק על אותם עקרונות. אלו עקרונות של גבולות, היעדר לחצים, רגישות לאחר, ויכולת להפסיק את כול מה שקורה בכל רגע נתון.
הפוגעים המתוארים בכתבה, השתמשו להגנתם במושג "בטוח, שפוי ובהסכמה", מושג שמתאר קוד שגור בקהילת ה-BDSM. קיימים קודים נוספים כמו "קינק מודע לסיכונים ובהסכמה", ואם תיכנסו לקרוא על BDSM או תדברו עם אנשים בדס"מים, סביר שתשמעו לפחות אחד מהם. אבל הקודים הללו יישארו ביטויים חלולים אם לא נפרק אותם לגורמים ונבין באמת ממה כל אחד מהם מורכב ומהי הדרך לקיים אותם בצורה בטוחה שתאפשר מרחב בטוח ולא פוגעני, שייטיב עם כל הצדדים ויוודא שאיש לא נפגע מהסיטואציה.
שי שפיצן הוא מטפל, עובד סוציאלי קליני, מייסד ומנכ"ל המרכז למיניות אלטרנטיבית
