בשבת ביליתי בחום הלוהט עם בני בן ה-8 בספארי. טווסים צווחנים וצבעוניים קיבלו את פנינו, כולל טווס שחצן אחד, שפתח לרווחה את נוצותיו המפוארות, והחל לרקד סביב טווסה נקבה אדישה ואפרפרה.
"אמא, הוא לא שם לב שהיא לא רוצה?", שאל אותי בני הסקרן. "זה חלק מחוק החיזור בטבע. זה משחק, ריקוד, עד ההזדווגות", השבתי לו, מתפללת בליבי שהסיטואציה לא תסלים לאן שאני חשה שהיא הולכת להסלים, וניכנס עכשיו לשיחה הזאת ב-40 מעלות חום. "אבל תראי! הוא ממש מנסה לעלות עליה". אוי לא, הסלמה. "אני לא מבין, היא לא צריכה לרצות בשביל שהם יזדווגו? למה הוא מכריח אותה? היא מנסה לברוח!"
הרגע ההורי המכונן הזה, שאכן נגמר בשיח עמוק וחינוכי, הביא אותי שוב לתהות כיצד אנחנו יכולים ללמד את ילדינו ואת עצמנו שוב ושוב שגופנו ברשותנו ושאסור לאף אחד לגעת או לחצות את הגבולות שלנו, בלי לקבל על כך הסכמה, כאשר לטבע החייתי חוקים משלו. הלא בכל שיטוט תמים ברחוב, אנו עשויים לצפות בחתול עוגב על חתולה בעודה צווחת.
דרך אחת ללמד אותם על הסכמה, היא להבדיל את בני האדם מבעלי החיים, דרך הדגשת התודעה, המודעות, יכולת החשיבה והמצפון האנושי שהתברכנו בו. להסביר להם שדווקא בגלל שיש לנו זמינות לכל אלו, אנחנו רוצים להיות חופשיים בבחירות שלנו, ולחפש הדדיות והסכמה במערכות היחסים שלנו ובמיניות שאנחנו עושים.
לצערי הרב, למרות שאנחנו ב-2024 ועברו כבר מספר שנים מאז מהפכת MeToo, אני פוגשת בקליניקה נשים וגם גברים שנכנסים למיניות שלהם מתוך תחושת ריצוי, למשל צורך בשלום בית או בשקט תעשייתי, ולא מתוך רצון אמיתי ואותנטי לענג ולהתענג.
לא פעם אני שומעת משפטים כגון:
"אני פשוט שוכבת איתו כי אין לי כוח לשמוע את הנדנודים שלו".
"אם מצצתי ברביעי, זה נחשב שעשיתי איתו סקס סופ"ש?"
"אני מוצאת את עצמי מתחבאת בשירותים עד שהוא נרדם, ורק אז יוצאת כדי שלא יבקש ממני משהו".
"אם הוא לא מקבל סקס הוא עצבני, ואז הוא מוציא את זה על הילדים. אז אני עושה את מה שאני חייבת".
"זה לא שאני אוהבת את הקינק הזה שלו, אבל אני זורמת שלא יגיד שאני פריג'ידית".
"אם אני לא אשכב איתו, הוא יחפש בחוץ. מעדיפה לעשות בלי חשק".
"גבר צריך לאכול ולהיות מסופק וזה התפקיד שלי כאישה".
מזועזעים? אל תהיו. זה נפוץ יותר משאתם חושבים. המשפטים האלה נאמרו אצלי בקליניקה על ידי נשים מכל מעמד סוציו-אקונומי, מקצוע, עדה, גיל ואזור גאוגרפי. נשים אינטליגנטיות, משכילות, מצליחות וחזקות. נשים מפותחות, מטופלות או מטפלות בעצמן, וגם נשים מאזורים וממגזרים מוחלשים. אין הבדל. את יכולה להיות ביג-שוט בעבודה שלך ולחזור הביתה ולהיות מרצה במיטה. צאו מהסטיגמה שזה קורה רק לנשים קטנות, כי זה נוכח בכל בית. אני בעצמי עשיתי זאת שנים, בלי לדעת בכלל.
הריצוי הזה במיניות, הוא לא רק אם עשיתי או לא עשיתי מין ללא רצון אותנטי ואמיתי. הוא מתבטא גם באיך עשיתי את זה - האם האקט התנהל בצורה שנוחה לי? בזמן במקום ובדרך שמתאימה לי? האם נוח לי עם מה שאנחנו עושים פה? עם המילים שנאמרות? עם סוג המגע? עם התנוחה? הריצוי הזה תקף לכל סוגי המגע, הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג. האם מתאים לך עכשיו נשיקה? חיבוק? לישון כפיות? קיצי בגב?
"את יכולה להיות ביג-שוט בעבודה שלך ולחזור הביתה ולהיות מרצה במיטה. צאו מהסטיגמה שזה קורה רק לנשים קטנות, כי זה נוכח בכל בית. אני בעצמי עשיתי זאת שנים, בלי לדעת בכלל"
בין ריצוי לנתינה
בשיחה עם חבר, מטפל בעצמו, הוא אתגר אותי ושאל, "מה בעצם הבעיה? הלא לפעמים את מכינה ארוחת ערב מתוך ריצוי, כדי שכולם יהיו שבעים ונינוחים, אפילו כאשר לא תמיד בא לך. לפעמים אני נותן חיבוק לבת הזוג שלי כי היא רוצה להרגיש שאני אוהב אותה ומבקשת חיבוק. אז למה לא במין? למה אנחנו לא יכולים להיכנס לפעמים למיטה עם בני הזוג שלנו, נטו עבורם? בשביל שלהם יהיה טוב? כמו שאנחנו מכינים להם קפה לפעמים? האם זאת לא ההגדרה של נתינה?"
אז זהו, שלא. הגבול בין ריצוי לנתינה הוא דק ומבלבל, ולכן כולנו חוטאים בכך. איך נדע להבדיל בין ריצוי לנתינה? ובכן, אם המניע שלי הוא שיהיה לי "שקט תעשייתי", או פחד שיעזבו אותי, זה נכנס לקטיגוריות הריצוי. אם אני עושה משהו כי אני מפחדת מההשלכות ואני חוששת שאשלם על כך באיזשהו "עונש", זה ריצוי.
אם באופן עקבי אני לא נהנית מהאינטראקציות, מתחמקת, מוצאת תירוצים ובורחת מחיבוק או מסתם מגע מחשש שהוא יוביל למשהו מיני, ייתכן שזו תוצאה של מיניות מתוך ריצוי, שעתידה לייצר ריחוק ובעיות נוספות בזוגיות שלי. אם הגוף שלי מכווץ, איברי המין שלי לא משתפים פעולה, או אם יש לי אי אלו סימפטומים חוזרים כמו בעיות עור ומין או בעיות בגרון, יש סיכוי טוב שאני עושה מיניות מתוך ריצוי. אם מכריחים אותי כי אנחנו נשואים וחייבים לקיים את מצוות "פרו ורבו", אם מפעילים עליי אי אלו מניפולציות רגשיות ומחדירים בי אשמה, זה ריצוי.
נתינה, לעומת כל אלו, נעשית ללא כל פחד. אם המניע שלי הוא נטו לעשות טוב לצד השני - זאת נתינה, וזה נפלא ורצוי ובסדר גמור. בכלל, אני רוצה לחזק את הנתינה הטהורה והאותנטית במערכות יחסים על ידי מיגור פעולות הריצוי, וזה קריטי שנעשה את זה, כי להבדיל מלהכין קפה כשלא לגמרי בא לי, במיניות מדובר על הגוף שלי, ובכל מה שקשור לגוף שלי, פגיעה בגוף היא פגיעה בנפש. בעיקר כשאנחנו עושים דברים שאנחנו לא לגמרי רוצים או שנכפים עלינו.
הדבר הכי חשוב הוא להבין שאינוס וכפייה עצמית הם טראומה לגוף ולנפש. אפילו מגע קל שלא נוח לי איתו, עשוי להיות מתורגם על ידי הגוף שלי כפלישה. לאורך זמן, הגוף והנפש שלי לומדים שמותר לפלוש אליי, והמחירים הפוטנציאלים הינם נפשיים, בריאותיים, פיזיים וזוגיים.
ליגד גרנית. אפילו היא חטאה בריצוי במיניותצילום: חיים קמחיכמה פעמים הכרתם מישהי שהיו לה דלקות חוזרות בדרכי השתן? פטריות מדי שבוע או כל בעיה גינקולוגית אחרת? כמה פעמים הבעיה נפתרה כשהאישה החלה לשמור על הגבולות של עצמה או החליפה פרטנר? הגוף שלנו מדבר, אבל אנחנו לא מקשיבות לו. הגוף שלנו אומר לנו מתי זה מתאים לנו ומתי לא. אין אפס.
הגוף שלי הוא הדבר היחיד שיש לי, שהוא אך ורק שלי לגמרי לנצח. כל מה שקשור לגוף שלי זה קודם כל הגבול הראשון שצריך לשים. אנחנו חייבות וחייבים לשים גבולות ברורים לעצמנו ולסובבים אותנו, וזה מתחיל בללמד את עצמי ואת הסביבה שלי שגופי אינו חפץ, ואך ורק אני מחליטה עליו.
השמת הגבולות היא אמנות. אמנות זו מבקשת ממני לדעת מתי יש בי 'כן' מוחלט ומתי 'לא' מוחלט. לשם כך, נדרשת תקשורת פתוחה, שיח וכנות בין בני הזוג. על הצד השני ללמוד להכיל את ה'כן' ואת ה'לא' שלנו, בלי לתת לעלבון לתפוס את כל המרחב. מומלץ לתרגל השמת גבולות בצורה רגישה, כמו בנוסח הבא: "אני לא רוצה סקס כרגע, אבל אני כן אשמח לתת לך חיבוק או לשכב חבוקים". מצד אחד את מבהירה שלא בא לך דבר מה, מצד שני את באה לקראת הצד השני עם נכונות לדבר מה שאת כן תשמחי לעשות.
"אנחנו חייבות וחייבים לשים גבולות ברורים לעצמנו ולסובבים אותנו, וזה מתחיל בללמד את עצמי ואת הסביבה שלי שגופי אינו חפץ, ואך ורק אני מחליטה עליו"
תבינו, בתוך מערכות יחסים, מיניות מרצה מביאה לריחוק, לניתוק ולמות האינטימיות בין בני הזוג. במוקדם או מאוחר נאלץ להיכנס עמוק יותר ולהבין מהם הזרמים התת-קרקעיים שמרחיקים בינינו בזוגיות. למה בעצם אני אומרת לו לא? מה השורש של זה? מה קורה בינינו? לפעמים נצליח לברר זאת לבד, אבל הרבה פעמים נצטרך שיקוף או ליווי של מטפל.
מה שבטוח הוא שהדרך הכי טובה לגרום לזוג להגברת התשוקה עוברת בהפסקת כל אקט מרצה בתוך הזוגיות. גם אם בהתחלה אין שום מיניות לתקופה מסוימת, מדובר בריסטרט הכרחי למערכת, שנעשה כדי שנוכל לבנות יחד את גבולות הגזרה מחדש. דרך ההפסקה היזומה מהמיניות, ניתן לגלות את הרצונות האמיתיים של בני זוגנו ואת המיניות שיכולה להיות בינינו, כשהיא נעשית מרצון ומהסכמה הדדיים, ללא פחד, ריצוי ואשמה.
חשוב לזכור, אנחנו האחראיים הבלעדיים על עצמנו, על הגבולות שלנו ועל גופנו. אם ישנה מיניות מרצה בתוך מערכת היחסים שלנו, היא משותפת ושנינו אחראיים עליה, לא משנה באיזה צד אנו נמצאים. אני רוצה לגעת, לחבק, להיות באינטימיות עם בן זוגי מתוך חיבור לעצמי. אני רוצה שתהיה לנו מערכת יחסים בטוחה. שהוא יכבד את רצונותיי ושאני אכבד את רצונותיו. אני לא רוצה לקבל שום מגע אם הוא לא מגיע מרצון שלם ואותנטי של בן זוגי, ואני מניחה שגם הוא. אני לא רוצה להיות מכווצת ליד בן זוגי, אני לא רוצה להתחמק ממנו. לשם כך אנחנו נדרשים לתקשר. כשיש תקשורת, יש אינטימיות וסיפוק. לא סתם אני תמיד אומרת, זוגיות שתוקה מובילה לאין תשוקה.
