באולם סדנאות צבעוני ורחב ידיים, הממוקם במשק החקלאי והפסטורלי 'ירוק עז' אשר באילניה, יושבות להן 24 נשים במעגל. הן מסתכלות זו על זו בביישנות, ולא יודעות שבעוד יומיים בלבד הן יעברו יחד חוויות שייגרמו להן לשתף בלבטים ובסודות, שאפילו חברותיהן הטובות לא מכירות.
במרכז המעגל מונח האלטר, מקדש פגאני קטן שמורכב מחפצים צבעוניים כמו אבני קריסטל, נוצות, בדים ונרות. בדי הסאטן האדומים המונחים בבסיס המקדש, משרטטים יחד צורה של פות רומנטית. את הדגדגן מייצגת אבן חן לבנה.
הסיבה להתכנסות היא סדנת סופ"ש רוחנית בשם Wild Roots, שמבקשת להעצים נשים דרך היכרות עמוקה עם רצפת האגן שלהן, השערים שבה ואנרגיית החיים השוכנת בתוכה לפי תורות הטנטרה והמזרח. וכן, הובטח גם דיבור מפורש וישיר על העונג הנשי ועל הפוטנציאל האורגזמי שטמון בכל אישה, וזה כבר סקרן אותי כדי להגיד "כן!" נלהב, ולקפוץ על ההזדמנות.
6 צפייה בגלריה
"היום אני סופר קשובה לגוף שלי ובשיח תכוף עם הפות שלי". תמונה מתוך הריטריט
(צילום: שרה גילה לופה)
היום הראשון מתוך השלושה הוקדש להיכרות בין הנשים שהגיעו, ששמחתי לגלות כי הן מגוונות מאוד מבחינה גילית, וכוללות נשים בנות 20-50, לצד סבתות בגילי ה-60 פלוס. אחרי שיחה פתוחה על הסיבות שבגללן כל אחת מאיתנו הגיעה לריטריט הזה, אנחנו עוברות לתרגל "משחקי גבולות".
היכרות אישית עם הגבולות האישיים של כל אחת היא נושא קריטי למדי בסדנאות אלטרנטיביות למיניות, שעלולות – במידה והן לא מוחזקות בידיים אחראיות - להוות פתח לפגיעות פיזיות ונפשיות. מאחר שהאירועים הללו מעודדים השתתפות אקטיבית, לפחות מבחינת האקלים השורר בחדר, חשוב שהנשים שמגיעות אליהם ידעו להיות קשובות לגוף שלהן, כדי לא לצאת מהתרגילים האלה פגועות.
בת הזוג שמצוותת אליי מתבקשת לעמוד בדיוק מולי, אבל בקצה השני של החדר, ולהסתכל עמוק אל תוך העיניים שלי. אנחנו מביטות זו אל זו ברכות, ובהתחלה זה מרגיש מוזר. אנשים לא מסתכלים יותר בעיניים. המבט כמעט תמיד מוסט מהר הצידה. להסתכל עמוק אל תוך העיניים של מישהי או מישהו עלול להביך, אפילו להבהיל, וזה בעיקר אינטימי וחודרני. אבל בסדנאות הללו אנחנו מתבקשות לתרגל נוכחות מלאה, ונוכחות מלאה מתחילה בקשר עין רציף.
אביגיל: "אנחנו לא רק מכונות ליצירת דור ההמשך. אנחנו ישויות עצמאיות, יצירתיות ומגיע לנו להגשים את עצמנו"
ההוראות בתרגיל הראשוני הזה הן להתקרב ולהתרחק זו מזו, בהתאם להוראות הפרטנרית. ההתקרבות יכולה להגיע גם למרחק של סנטימטרים בודדים האחת מהשנייה, באותה מידה שבת הזוג יכולה להחליט שהיא מעדיפה שנישאר במרחק ביטחון של מטר – כל אחת בהתאם למה שמרגיש לה נכון.
אני מרגישה שאני תכף טובעת בתוך עיניה הגדולות. היא מסמנת לי להתקרב אליה באיטיות עד שהיא אומרת, "סטופ". עכשיו אני כבר מספיק קרובה כדי לראות את התווים העדינים של פניה. קרובה מאוד, אבל לא מדי. אנחנו נושמות ביחד ומתבקשות להחליף תפקידים. עכשיו תורי להחליט כמה קרובה פיזית היא תהיה אליי, ובודקת מתי הגוף שלי מרגיש שעליה לעצור.
"גיליתי טראומה שאשכרה ניהלה את חיי המין שלי"
לקראת הערב מגיעות סדנאות חינוכיות על הבסיס של העונג - רצפת האגן שלנו, איבר חשוב ולא מספיק מדובר, שנשים שטרם ילדו לא תמיד מכירות. לנה ליילה, שמנחה את הריטריט לצידה של אביגיל רות לב, היא מדריכה לעבודת גוף ארוטית, מורה לתנועה ומדריכת פילטיס מוסמכת. היא מספרת לי שהמסע האישי שלה בעולם המיניות נולד כתוצאה מרצונה לרפא טראומה וכאבים שחוותה באיבר המין בכל פעם כשקיימה יחסים.
6 צפייה בגלריה
המנחות, אביגיל רות לב (מימין) ולנה ליילה. "זה לא מרחב טיפולי", הן מדגישות
(צילום: שרה גילה לופה)
"במשך שנים סבלתי מכאבים בפות כשהייתי מגורה מינית, ולמרות שהייתי מאוד מחוברת לגוף שלי, בתור מורה לתנועה ולפילטיס, לא הבנתי מה קורה לי כי הכאב הגיע יחד עם עונג, ונוצר בי המון בלבול. התחלתי מסע שכלל עיסויי בטן, עבודת גוף ארוטית שעשיתי לעצמי, וסשנים של הקשבה לפות שלי, עד שגיליתי שהחזקתי שם טראומה מינית שעברתי בגיל 15 ונעלמה מזיכרוני למשך יותר מ-20 שנה.
"קוראים לזה 'סומטיק ריקול' - כשמגע באזור מסוים מעורר בך זיכרון חבוי. דרך מגע וחיבור לאיברי המין, דרך הקשבה לכאב ולסיפור של הגוף שלי, גיליתי על קיומה של טראומה שאשכרה ניהלה את חיי המין שלי".
לנה: "התחלתי מסע שכלל עיסויי בטן, עבודת גוף ארוטית וסשנים של הקשבה לפות שלי, עד שגיליתי שהחזקתי שם טראומה מינית שעברתי בגיל 15 ונעלמה מזיכרוני למשך יותר מ-20 שנה"
לנה מספרת שרובנו מתעלמות מהכאבים שמופיעים מדי פעם בגוף שלנו, עד שהם הולכים ומתגברים ולא מותירים לנו יותר ברירה אלא להתייחס אליהם. "נשים שוכחות שהכאב הזה לא מופיע סתם", היא אומרת. "זה סימן מהגוף שלנו שמבקש ריפוי. היום אני סופר קשובה לגוף שלי ובשיח תכוף עם הפות שלי".
היא מעבירה בינינו דגם אנטומי וריאליסטי של האגן, דרכו מתאפשר לנו להבין כמה מאסיבי האיבר הזה, היכן ממוקמת הרצפה ואיך נראה כל המבנה האלסטי והמיוחד הזה מבפנים. "כשאנחנו נכנסות לעומק איברי הרבייה שלנו, שהם ליטרלי כל כך משמעותיים עד שהם יכולים ליצור ולהכיל בתוכם חיים, אנחנו מגלות עד כמה רב-ממדי האזור הזה. מעבר לפונקציונאליות של וסת, לידה, מין ויציאות, יש לנו כאן ממש גישה למקור עוצמה תבוני לגמרי, עם מערכת חישה גדושה בעצבים, שעצם ההקשבה והשיח למערכת הזאת, יכול לשנות את חיינו".
"האגן שלנו, בו נמצאים איברי הרבייה שלנו, הוא מקור לבריאה של חיים", מסבירה אביגיל רות לב, מנחה ומלווה למיניות מודעת. "הרחם והשחלות שלנו הן מרכז היצירה שלנו בחיים, והן שם לא רק לצורכי רבייה. אנחנו לא רק מכונות ליצירת דור ההמשך. אנחנו ישויות עצמאיות, יצירתיות ומגיע לנו להגשים את עצמנו.
"ככל שנלמד, נתעמק ונכיר את קערת האגן שלנו – את רצפת האגן, הפות, הנרתיק והרחם – נוכל ליצור מפה פנימית של בריאות פיזית ונפשית. חיבור לעצמנו, לכוח החיים, להגשמה ולמימוש. מבחינתי, להתחבר לאגן, אל החוכמה הנסתרת והגלויה ואל הידע העתיק שטמון בגוף, זאת התנועה הכי טבעית לנו כנשים".
"שם למטה"
בפתחו של היום השני, אחרי תרגול פילטיס וריקודי בוקר אקסטטיים, המנחות מבקשות מהנשים לשתף כיצד כינו בבית שלהן את איבר המין הנקבי. "פיפי!", אומרת אחת, "גם אצלי פיפי!", עונה השנייה בהתלהבות. כולנו מחייכות זו אל זו כשעוד ועוד שמות ילדותיים נזרקים לחלל הסדנאות. "פושפוש", "פושה", "שם למטה", "לא כינו אותו בשום שם. פשוט לא דיברו עליו". ניכר כי כמעט לאף אחת מ-24 הנשים במעגל, לא נאמר במפורש כי לאיבר הזה קוראים פות או נרתיק. פלא שרובנו מתביישות בו?
אני נזרקת בראשי אל הפתיח של המחזה המפורסם של איב אנסלר, "מונולוגים מהוואגינה", מחזה שעלה לראשונה באוף-ברודווי כבר ב-1996, ומבוסס על ראיונות שערכה אנסלר עם 200 נשים בגילים שונים ומשכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. המרואיינות סיפרו למחזאית על מערכת היחסים שלהן עם הפות שלהן ועם נושא המיניות בכלל.
"אני מודאגת בקשר לוואגינות, לאיך שאנחנו קוראות להן ולאיך שאנחנו לא קוראות להן", אומרת אחת הנשים במונולוג הפתיחה של המחזה. "בגרייטנק הן קוראות לזה 'פוסיקט'. בווסטצ'סטר - 'פוקי', בניו ג'רסי - 'טוואט'. יש גם 'פודריה', 'דרייר', 'פוצ'י', 'פופי', 'פיפי', 'פופלו', 'פונני', 'חבר', 'פיש', 'טואדי', 'די-די', 'נישי', 'דיגניטי' ועוד". אנסלר מונה שם כמעט 30 שמות שנשים נתנו לה, אשר ממחישים את הקושי של נשים לאהוב איבר שכל כינוי שניתן לו הוא יותר מקטין, אינפנטילי ומצמצם מהשני.
אחרי סקירה היסטורית על איך נשים התרחקו זו מזו ומהשבט הנשי בעקבות השתלטות הנצרות על אירופה, אביגיל ולנה מודיעות שהן מבקשות את הריכוז והקשב שלנו כי התרגיל הבא הולך להיות אינטימי מאוד, והן רוצות שהמרחב יהיה אסוף, נוכח וקשוב. מבחינתן, אחרי שהכרנו ולמדנו על רצפת האגן, השלב הבא הוא להכיר את הפות שלנו מקרוב, להתיידד איתה ולהסתכל עליה במראה.
"כתוצאה מהתרבות הפטריארכלית פיתחנו בושה, אשמה ופחדים והתחלנו להסתיר את עצמנו", מסבירה אביגיל. "רובנו לא יודעות איך הפות שלנו נראית, אנחנו לא יודעות איזה מגע נעים לנו, איך להיפתח ליותר אורגזמיות ולעונג. אין לנו מושג כי לא לימדו אותנו".
גם התרגיל הזה מזכיר לי מונולוג מתוך המחזה של איב, שעוסק בסדנת ואגינות שהמרואיינת הלכה אליה בגיל מתקדם, והפכה לאחת החוויות המשמעותיות ביותר בחייה. "אף פעם לא ממש ראיתי את הפות שלי", היא כתבה שם. "מעולם אפילו לא עלה על דעתי להסתכל עליה".
סדנאות ואגינה הן מיזמים שהתחילו עוד בשנות ה-70 של המאה העשרים על ידי סקסולוגיות ומחנכות מיניות שיזמו מרחבים בטוחים שבהם נשים יכלו ללמוד על הפות שלהן ולהתנסות בדרכים שונות לענג אותה. המפורסמת שבהן היא ד"ר בטי דודסון, סקסולוגית, מחנכת מינית וסופרת, שנחשבת לאחת ממייסדות גישת ה"סקס־פוזיטיב".
דודסון, שמתה לפני שנתיים בגיל 91 המכובד, והספיקה לככב חמש שנים קודם בסדרה המעולה של גווינית פאלטרו, Goop אשר בנטפליקס, הייתה מהראשונות שהכריזו כי עלינו להפסיק להתבייש בפות שלנו, ולהתחיל לדבר בצורה פתוחה ובלתי מתנצלת על אוננות ועל צעצועי מין.
כ–7,000 נשים לקחו חלק בסדנאות של דודסון, שמוסיפות להתקיים גם אחרי מותה, במהלכן נשים יושבות עירומות במעגל, מסתכלות על הפות שלהן דרך מראת יד קטנה, נושמות ולומדות לאונן. דודסון קיוותה שהסדנאות שלה יאפשרו לנשים לקחת שליטה ובעלות על המיניות ועל העונג שלהן.
"הבעיה הכי גדולה של נשים היא דימוי הגוף שלהן, וזה מתחיל בכוס", אמרה בראיון עבר. בתוכנית של פאלטרו היא סיפרה כי למדה לאהוב את הפות שלה אחרי שהייתה באינטימיות עם בחור שאמר לה, "אני לא מבין למה את לא אוהבת את הפות שלך. מדובר באיבר מהמם! חוץ מזה, יש מלא נשים שיש להן שפתיים בדיוק כמו שלך".
אביגיל: "חשוב לנו שנשים יבינו שהגוף שלהן הוא הנכס והמשאב הכי נפלא שיש להן, ושהקשבה וחיבור אליו מובילים לחיים מאושרים ועוצמתיים, שיש בהם תשוקה, עונג ואהבה"
דודסון מספרת שאותו בחור לקח את אחד מספרי האנטומיה שהיו לו בבית, דפדף ואמר, "הנה, לה יש פות כמו שלך. היי, גם לה יש! תראי, גם לזאתי". היא לקחה ממנו את הספר מהיד, הביטה בתמונות, וההבנה שיש עוד נשים עם מראה פות בדיוק כמו שלה, הסבה לה אושר שהיא טרם הכירה. האירוע הזה היה אחד האירועים המכוננים בחייה, וזה שעודד אותה לפתוח את סדנאות הוואגינה החתרניות, שהפכו בהמשך לעסק כלכלי מכניס ביותר ולמפעל חייה.
בטי גרמה לרבבות של נשים להכיר ולהתחבר לפות שלהן ולעונג המצוי בתוכו, וניכר כי לנה ואביגיל מבקשות להעביר את המסרים הללו גם כאן, בישראל. "חשוב לנו שנשים יבינו שהגוף שלהן הוא הנכס והמשאב הכי נפלא שיש להן, ושהקשבה וחיבור אליו מובילים לחיים מאושרים ועוצמתיים, שיש בהם תשוקה, עונג ואהבה", אומרת אביגיל.
חוכמת המעגל
אנחנו עוברות לתרגיל הבא – פסיכודרמה במעגל. לנה מסבירה שכל מי שחשה בתוכה צורך או קריאה, מוזמנת להיכנס למרכז המעגל, ולתת מוחשות לרגשות שעולים לה בגוף, בזמן שהיא ואביגיל יהיו איתה, ויעזרו לה לעשות עבודה גופנית עם כל מה שיעלה.
לכאורה, הנחייה פשוטה למדי, אך בפועל חלק מהנשים שנכנסות למעגל מעלות גם נושאים כבדים ונפיצים, ביניהם טראומות ופגיעות מיניות. אביגיל ולנה לא נותנות לאף אחת לשקוע פנימה ולחיות מחדש את הטראומה שלה. הן מחזירות את הנשים האמיצות לכאן ולעכשיו, לנשימות ולתחושות הגוף, ומצליחות דרך הנחיות ספציפיות לשמור על המרחב נקי מפגיעה נוספת.
אביגיל: "כשעולה משהו טראומטי בקבוצה, אפשר להיבהל ממנו, אבל אם נבהל אנחנו רק נשחזר את התנועה שהגוף גם ככה עושה במצב הטראומטי. לכן אנחנו נפעל כדי לתרגל דווקא את התנועה ההפוכה"
בשיחה שאנחנו מקיימות מאוחר יותר, אני שואלת את אביגיל ולנה על הסכנה שבידיים פחות מנוסות, השיתופים הקשים היו יכולים להעביר את הנשים במעגל מצב המכונה 'טראומה משנית'. הכוונה היא למצב שבו אישה מפתחת תסמיני פוסט-טראומה לאחר שנחשפה לאירוע טראומטי שעברה אישה אחרת.
"טראומה היא מצב שבו קרה משהו כל כך מציף, שלא הצלחנו להכיל אותו", אומרת אביגיל. "הזיכרון הזה נצרב בגוף וכל האישיות מתארגנת סביב זה, כדי לנסות להימנע מלחזור שוב לתחושות המציפות או לסיטואציה דומה. במצב טראומטי הגוף יכול להתכווץ ולהיכנס למצב של חוסר אונים, היסטריה, ניתוק וקיפאון.
"כשעולה משהו טראומטי בקבוצה, אפשר להיבהל ממנו, אבל אם נבהל אנחנו רק נשחזר את התנועה שהגוף גם ככה עושה במצב הטראומטי. לכן, אנחנו נפעל כדי לתרגל דווקא את התנועה ההפוכה - אנחנו נשארות שם, לא בורחות, ומוצאות את המשאבים שיאפשרו לנו להרפות ולנשום. כך אנחנו מלמדות את הגוף דפוס חדש שיכול להחזיר לנו את הכוח שאיבדנו, ומה שמדהים לדעתי הוא שהריפוי שנוצר כולל לא רק את האישה במרכז המעגל, אלא את המעגל כולו".
"המרחב שלנו הוא לא מרחב טיפולי אלא מרחב חוויתי", מבהירה לנה. "ועדיין, המרחב שלנו הוא מרחב מיודע טראומה. זה אומר שאני ואביגיל יודעות לזהות מתי טראומה עולה במרחב כזה, איך היא נראית בגוף, מתי יש מצוקה מיידית ואיך לקרקע אותה. הקרקוע נעשה בדרך כלל על ידי החזרת תשומת הלב למה שנוכח באותו הרגע מבחינה חושית דרך דיבור איטי ורגוע, נשימה והענקת תחושת ביטחון ונוכחות.
"אני אישית מאמינה שאנחנו חוות שוב ושוב טראומות משניות אפילו על ידי קריאת פוסטים ממש קשים וכואבים במרחב הדיגיטלי. מבחינת התרגיל עצמו, היה לנו חשוב להבהיר גם לנשים שלא נכנסו לתוך המעגל ורק הקשיבו לשיתופים, כל הזמן לנכוח בגוף ולנשום, ולתת להן כלים פיזיים שיעזרו להן להתמודד עם חשיפה למידע רגיש כל כך".
מרחב בטוח
לנה לא סתם הזכירה קריאת פוסטים קשים. בחודשיים האחרונים עלו בפייסבוק עדויות וסיפורים של גברים ונשים שנפגעו בדרכים שונות במרחבי המיניות המקודשת בארץ ובחו"ל, לצד תחקיר נרחב שפורסם ב"הארץ". אני שואלת אותה ואת אביגיל מה דעתן על העדויות, ואיך הן שומרות על מרחב כמה שיותר בטוח עבור המשתתפות שמגיעות אליהן.
"אני חושבת שזה מבורך שהעדויות האלו יוצאות החוצה, עם כל כמויות העצב והכאב", אומרת לנה. "אפשר להגיד שבשנים האחרונות, נושא המיניות יוצא מהארון ועובר למיינסטרים, וכשמשהו עובר להיות במיינסטרים, הוא צריך יותר רגולציה ופיקוח, וזה שינוי משמעותי וחשוב לדעתי.
"באופן ספציפי, אנחנו דואגות ליצור מרחב כמה שיותר בטוח עבור המשתתפות שלנו, החל משיחה טלפונית מקדימה עם כל אחת, שבה אנחנו מפרטות מה הולך להיות, שומעות על הרקע שלה, על המשאבים שיש לה בחיים, שואלות לגבי מסגרת טיפולית ועל מידת הניסיון. אנחנו יוצרות סינון, שקיפות ובהירות, כך שהנשים מגיעות מתוך בחירה פנימית.
"בנוסף, כל סדנה מתחילה בלימוד על גבולות. גבולות הם מה שעוזר לנו להישאר בחיים, הם ההפרדה ביני לבין האחר. אנחנו מעודדות לשבת בצד, להגיד 'לא' ולמצוא את הסמכות הפנימית של כל אחת. אנחנו מדגימות ומסבירות על כל תרגיל, ומיידעות מה אנחנו הולכות לעשות כדי שתהיה לאישה בחירה חופשית אם להשתתף בו או לא.
"אחד הדברים החשובים במרחב מבחינתי הוא שיהיה לנשים זמן לאינטגרציה, זמן לקרקוע ולהפנמה, שבו הנשים שמגיעות יכולות להרגיש את השינוי שחל אצלן בגוף ולהסכים להתרחב לתוכו.
"בסיומו של כל ריטריט אנחנו מדברות על האינטגרציה של הדברים שעלו בו לחיי היום-יום של המשתתפות, נותנות כלים פרקטיים למה עושים עם כל זה, שולחות משוב, ויצא לי לעשות גם פולו-אפ טלפוני לנשים שהרגשתי שהן זקוקות לקצת יותר תמיכה. ברמה האישית, אני כל הזמן לומדת ומפתחת את ארגז הכלים שלי. אני נמצאת בטיפול אישי באופן שבועי, ולוקחת הדרכה באופן סדיר, כדי שתהיה לי עוד עין מתבוננת מבחוץ".
לנה: "בשנים האחרונות נושא המיניות יוצא מהארון ועובר למיינסטרים, וכשמשהו עובר להיות במיינסטרים, הוא צריך יותר רגולציה ופיקוח, וזה שינוי משמעותי וחשוב לדעתי"
אביגיל: "העיסוק במיניות מזמין מפגש עם חומרי נפץ רגשיים אצל כולנו. לצערי, אנחנו חיות בתרבות שבה השכיחות של פגיעה מינית היא בלתי נתפסת. מצד אחד, אנחנו חייבות מרחבים של עבודה כזאת כדי לרפא את עצמנו ולעשות שינוי, ומצד שני חשוב להבין שכדי להחזיק מרחב כזה באופן מקצועי, חייבים ללמוד הרבה שנים, להיות במסגרת של סופר-ויז'ן, להחזיק במיומנות של החזקת קבוצה ולהגיע עם רגישות גדולה ועם הבנה עמוקה בטראומה.
"מעבר לזה, מרחב בטוח ומוגן הוא מרחב ששם דגש על המהלך הפנים-נפשי של המשתתפות ולא על הציפייה להשתתפות פעילה במרחב. זה אולי הדבר החשוב ביותר בעיניי. כשהמרחב מובנה כך שהמרכז הוא ההתבוננות הפנימית, כשמעודדות כל אישה לבדוק שהיא מבטאת את הגבולות שלה, נוצר מרחב מרפא. כשמה שעומד לנגד עינייך כמנחה זה החזרת הסמכות פנימה, ואת מכוונת לזה שהכוח נמצא כל הזמן אצל כל אחת מהמשתתפות, לא אצל המנחות ולא בקבוצה, המרחב יהיה מוגן ובטוח.
"אני מאמינה שכדי להיות מסוגלות להחזיק מרחב כזה כדאי למנחה להיות בתהליך פנימי בעצמה. תהליך כזה מטרתו לוודא שהיא לא נחטפת על ידי האגו שלה, בלי להיות מודעת לכך. צריך אומץ כדי להתייעץ עם גורם חיצוני על כל התלבטות, אבל זה הדבר האחראי והמקצועי לעשות. אחרי הכול, המטרה שלנו היא לרפא, והדבר הכי מסוכן זה לחשוב שאנחנו כבר יודעות הכול".
יש לך מקום
בחזרה לסדנה ואנחנו כבר ביום השלישי של הפעילות. בתרגיל, שהוא כנראה מהמרגשים והעוצמתיים שחוויתי בחיי, אני מצליחה לעזור לפרטנרית שאיתי לשחזר תחושות שהיא לא חוותה מאז הינקות. זה מתחיל כשהיא יושבת מולי ואנחנו מביטות עמוק האחת אל העיניים של השנייה. אנחנו נושמות ביחד, בלי להסיט את המבט. דקה מאוחר יותר אני מתבקשת ללחוש לאוזניה מחמאות. בגלל שהחלטתי שבריטריט הזה אני נותנת לגוף שלי להוביל, אני מחליטה ללכת עם תחושות הבטן שלי, ומאפשרת לזרם התודעה לדבר את המחמאות במקומי.
"את אהובה מאוד", אני לוחשת לה את המשפטים שעולים בי באותו הרגע. "את חזקה ונערצת. יש לך מקום, את בטוחה לשחרר הכול ואני שומרת עלייך". אני מרגישה אותה רועדת ומתייפחת.
כעת אני מתבקשת לערסל אותה בחיקי, כאילו שהייתה בתי הקטנה. מבט איטי ועמוק אל תוך העיניים, והיא משחררת שליטה ומתמוססת פנימה. אני שומרת עליה, מחזיקה אותה יציב, אישה שגבוהה ממני בראש וחזקה ממני פי כמה. אמא לביאה ושועלת קריירה מתוחכמת, שהתקשתה שעה קודם לכן להיפרד מהלפטופ שלה, והנה היא בוכה עכשיו.
עטופה ומוגנת, היא מאפשרת לעצמה לחזור לרגע ההוא, כשאמה חיבקה אותה חזק בזרועותיה, והיא ידעה שהיא בטוחה בעולם, ששום רע לא יאונה לה. זהו רגע עוצמתי ביותר שעובר בין שתינו, ומהר מאוד נפרץ הסכר והדמעות זולגות להן גם מהצד שלי. שתי נשים שהכירו לפני יומיים, חוות עכשיו תחושות של שייכות וחיבור, וזה נעים וחומל ורך כמו צמר גפן מתוק. יללות של בכי נשמעות באולם. אנחנו לא הנשים היחידות שבוכות.
