חבל יוטה מחוספס מלופף סביב החזה, הבטן והגב שלי. הדס מושכת בחבל ותולה אותי כשהרגליים שלי למעלה והראש שלי מונח כלפי מטה. הדם מתחיל לזרום לכיוון הראש, והידיים שלי אט-אט מתחילות לאבד תחושה. אני תלויה עכשיו בין שמיים לארץ, מסוחררת ולחוצה. אני מנסה לנשום עמוק אבל חוששת שאני עומדת להתעלף, ומבקשת מהדס להוריד אותי. היא פורמת את הרתמה שמלופפת סביב החזה שלי ומנסה קשירה אחרת, אבל גם הפעם אני נלחצת, ודקות ספורות אל תוך הסשן אני מבקשת ממנה לשחרר את החבלים באופן סופי.
הגעתי לדירתה התל-אביבית של הדס טובל, אמנית חבלים, תנועה ושיבארי, כדי למצוא תנוחת תלייה שתהיה מרשימה ונוחה מספיק עבור המופע התיאטרלי שאני עובדת עליו. כבר שנים שאני משתוקקת להתנסות באמנות הקשירה היפנית, אליה התוודעתי דרך סצנת ה-BDSM, אך עד לרגע הזה טרם מצאתי את ההזדמנות להתנסות בה. בגלל שאף קשירה לא עבדה לי, אני יוצאת מהסשן מדוכאת ובתחושת כישלון. באתי עם מטרה ברורה, עם חזון יצירתי שכל כך רציתי להגשים - ולא הצלחתי לעמוד בו. אני גרועה. איך אצליח לעשות את זה במופע? בקושי בבית אני מצליחה.
יומיים לאחר מכן אני חוזרת אליה לדירה. היא מספרת לי שהיא חשבה על צורת תלייה אחרת, שאולי תהיה לי יותר "נעימה". טוב, נעימה היא כבר לא תהיה, אבל מאחר שכבר עברתי את העינוי הזה ושרדתי, אני מחליטה לתת הזדמנות אחרונה, ואם גם הפעם זה לא יצליח - אוותר בעצב רב על היצירה.
"החוויה הראשונית שלנו כשיצאנו לעולם הזה היא חיתוך של חבל הטבור. כל בני האדם מסתובבים עם צלקת במרכז הגוף שלהם, שמסמלת את המקום שבו הקשר הכי ראשוני שלהם התנתק"
הפעם, כשהדס קושרת אותי, אני כבר יודעת למה לצפות. אני לא נלחצת כשהחבל נכרח סביב החזה שלי, וגם לא כשהיא מניפה אותי באוויר. אני מצליחה לנשום עמוק אל תוך התנוחה, והדס לא עוזבת אותי לרגע. היא לא מסירה ממני את המבט וכל הזמן מוודאת שאני נושמת ומרפה. הפעם זה גם הולך אחרת. אני לא לחוצה אלא מתמסרת. לא כואב לי, והיא צדקה, זה אפילו נעים.
(האזינו לפרק של "סקס אפיל" שעוסק בשיבארי)
קצוות פרומים שמחפשים להתחבר
שיבארי היא טכניקת קשירה בצורות ובדוגמאות אסתטיות מורכבות, שמקורה ביפן. החבל בארץ השמש העולה הוא מוטיב מרכזי בתרבות, בין אם זה בלבוש המסורתי - למשל דרך קשירת הקימונו והשיער, ובין אם בהיבטים טקסיים. מספרים שהאמנות הזאת נולדה בכלל בתור שיטת עינויים שרווחה במאות ה-18 וה-19 ביפן, בזמנים שבהם סמוראים נהגו לקשור פושעים ואסירים בחבלים, ולענות אותם באמצעותם. דרך דוגמאות שונות של קשירה, הסמוראים סימנו את סוג העבירה שביצע כל אסיר, בין אם זאת גניבה, רצח או ריגול.
בשנים האחרונות אימצה תרבות הסאדו-מאזו וה-BDSM את טכניקת השיבארי, ועם העלייה בפופולריות של הסצנה הזאת, גם תרבות השיבארי מתקרבת אל המיינסטרים. האמנות הזאת מתבצעת בעיקר בהקשרים מיניים של יחסי שולט-נשלט, אבל גם בהקשרים פרפורמטיביים יותר, לאור הצד הוויזואלי והמאוד המרשים שלה. שיבארי היא אמנות שאינה מינית בהכרח. היא מאפשרת חקר עמוק מאוד של הגוף ולמידה על משמעות ההתמסרות.
הדס טובל הפכה בשנים האחרונות את השיבארי למקצוע, והיא מעבירה סשנים וסדנאות בנושא. "אני באה מעולם הטקסטיל. במקור אני מעצבת טקסטיל ומלמדת מלאכות טקסטיל מסורתיות. חוטים הם העולם שלי, וכל המלאכות שאני מתעסקת בהן הן מלאכות חיבור כמו אריגה, קשירה וקליעה. אלו מסורות מאוד עתיקות", היא אומרת.
"אם תחשבי על זה, החוויה הראשונית שלנו כשיצאנו לעולם הזה היא חיתוך חבל הטבור. כל בני האדם מסתובבים עם צלקת במרכז הגוף שלהם, שמסמלת את המקום שבו הקשר הכי ראשוני שלהם התנתק. אנחנו מסתובבים כקצוות פרומים שמחפשים להתחבר ולהיקשר מחדש.
"העולם השני שאני באה ממנו הוא עולם הגוף. אני חוקרת את עצמי דרך הגוף, גם בחוויה האישית וגם בחוויה הפרפורמטיבית. אני רוקדת 'קונטקט' כבר כמה שנים, וזה מבחינתי עולם שממש חוקר את התנועה של שני גופים או יותר שנכנסים לתוך ריקוד שראשיתו בגוף אחד. ריקוד הקונטקט גם חוקר את החיבור עצמו וגם את היחסים שנרקמים במהלכו".
האהבה שלה לשיבארי נולדה עוד לפני שהיא נחשפה למושג הזה בכלל. "זה התחיל מתוך חזון פרפורמטיבי- אמנותי - חיפשתי איך לשלב את האהבה לחבלים עם עבודת גוף, ופשוט התחלתי ליצור. יש לי בובת דיגום, ואת הגוף שלי, אז לקחתי חבלים וחוטים והתחלתי לקשור ולפתח כל מיני פרקטיקות של קשירות שנראו לי אסתטיות.
6 צפייה בגלריה
יובל לוי והדס במופע של יובל. שיבארי היא פרקטיקה שראשיתה בעינוי אסירים יפנים
(צילום: הדס טובל)
"יום אחד ביקרתי חברות בברלין. אני יושבת איתן בפארק ומראה להן צילומים של מלבושי החבלים שהכנתי, וחברה שלי אומרת לי, 'וואו, זה נראה כמו שיבארי', ואני, שמעולם לא שמעתי על המילה הזאת לפני כן, פותחת גוגל ונכנסת להלם. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי. הרגשתי שכל החיים שלי התנקזו לדבר הזה, שבעצם יש כבר אינטליגנציה שעושה את החיבור הזה בין הגוף והחבל - שאני יכולה ללמוד אותה, שהיא נועדה לי ומחברת עבורי את כל העולמות שמסקרנים אותי.
"הרגשתי שאני חייבת להתקדם מהר וללמוד מה זה הדבר הזה, ואיך אני מפתחת אותו. מסתבר שהייתי במקום מעולה ללמוד בו שיבארי כי בברלין יש סצנה מאוד מפותחת ומגוונת, בעיקר בזכות הפתיחות הרדיקלית ותרבות הסקס פוזיטיב שקיימת שם. החברה שישבה איתי קישרה אותי למישהו, הגעתי אליו הביתה, התיישבנו בסלון, דיברנו ממש קצת ואז הוא קם, לקח חבלים ואמר לי, 'בואי'.
"הוא הראה לי את עמדת הקשירה שלו, ואז הבנתי שאם אני באמת רוצה להבין מה זה הדבר הזה, אני חייבת לחוות את זה בעצמי. הוא הורה לי לשבת בישיבת 'סייזה' על הרצפה (ישיבה שבה הישבן מונח על כפות הרגליים כאשר הן מקופלות, י"ל), ואז הוא לקח את שתי הידיים שלי וקשר אותן מאחורי גבי".
נלחצת?
"כן. אני בבית של גבר גרמני גדול שאינני מכירה, אף אחד בעולם לא יודע שאני שם, אני קשורה, אין לי חופש תנועה והגבר הזה בעצם שולט בי עכשיו. גם לא הייתה שום שיחת הכנה או שיחת ציפיות לפני, מה שבדרך כלל מתקיים לפני סשן שיבארי. ואז הבנתי את המשמעות של זה".
"אני בבית של גבר גרמני גדול שאינני מכירה, אף אחד בעולם לא יודע שאני שם, אני קשורה ואין לי חופש תנועה, והגבר הזה בעצם שולט בי עכשיו"
מה הבנת?
"הבנתי מה זה אומר להיקשר על ידי מישהו זר שאינני מכירה, ועוד לא ביססתי איתו קשר של אמון. הדבר הכי גרוע בעולם עלול לקרות עכשיו, אבל אין לי מה לעשות לגבי זה. זה מה שזה, אין לי שליטה כרגע על כלום, אז יהיה מה שיהיה. ואז חוויתי מין דיבור עם בורא עולם, ואמרתי לו, קח אותי. זאת הייתה חוויה מאוד עמוקה של שחרור ואחד הרגעים הכי חזקים ועמוקים בחיים שלי, הבנה פנימית של מהי התמסרות".
וואו. ואז מה קרה?
"לאחר מכן, כתבתי לכל הקושרים והקושרות המפורסמים שנמצאים בברלין, ומצאתי מישהו שהיה פנוי כדי ללמד אותי. הלכתי אליו לשיעור פרטי, ואחר כך התחלתי ללכת לג'אמים של שיבארי, שזה גם משהו שמאוד נפוץ בברלין. מאז אני חוקרת את התחום ואפילו טסה לכנסים בינלאומיים. כשהקורונה הגיעה הסתגרתי בבית והתחלתי לקשור ולתלות את עצמי".
מה גילית על עצמך הודות להתנסויות הללו?
"בזכות הקשירה העצמית פיתחתי מיומנויות מאוד גבוהות. היום, אם אני עוצמת את העיניים, אני יודעת באופן די מדויק איפה האיברים שלי ממוקמים, גם אם אני הפוכה והרגליים שלי מאחורי הראש. זה גרם לי להכיר את הגוף שלי הרבה יותר טוב, וגם ברמה הפנימית - זה לימד אותי להכיר את השרירים שלי יותר טוב. אני יודעת גם להיות בפעולה וגם להיות בהרפיה. אני שמה לב שהגוף שלי מיישם את הלמידה של הקשירה גם מחוץ לשיבארי. למשל, אם אני רוקדת ומשהו בגוף כואב לי, אני יודעת היכן להרפות כדי לשחרר את הכאב".
"ואז חוויתי מין דיבור עם בורא עולם, ואמרתי לו, קח אותי. זאת הייתה חוויה מאוד עמוקה של שחרור ואחד הרגעים הכי חזקים ועמוקים בחיים שלי, הבנה פנימית של מהי התמסרות"
אז איך מתנהל סשן?
"החבל הוא כלי לתקשורת. אפשר להעביר דרכו איכויות, רגשות, מצבים מנטליים, ולעבור יחד מסע. הקשר מתחיל בתקשורת הראשונית. קשר ותקשורת - שימי לב עד כמה השפה שלנו משתמשת במושגים ובדימויים של קשירות והיקשרות בכל כך הרבה צורות. זה מרתק בעיניי.
"כל סשן מתחיל בשיחת בירור - להבין מה מקור המשיכה של אותו אדם לשיבארי, מאיפה הוא בא, מה הוא רוצה לחוות, מה הציפיות ומהם הגבולות, ומהשיחה המקדימה אני מתחילה לקבל השראה בנוגע לאיכות הסשן עצמו. הכי חשוב זה לבסס חוויה של אמון וביטחון, כי אם אין את זה, אי-אפשר להיקשר. חשוב גם להבין מצבים רגשיים ופיזיים, כי זה תרגול שעלולות להיות בו סכנות בריאותיות".
כמו מה?
"חשוב להבין באנטומיה כדי לדעת לא לפגוע במפרקים ובעצבים. אפשר גם לקבל כוויות מהחבל, למרות שהחבלים של השיבארי הם חבלים ייעודיים לדבר, שהם יותר נעימים לעור מחבלים רגילים. יש סשנים שהם רק על הקרקע, ויש כאלה שגם מערבים תלייה, כמו מה שאת חווית על בשרך. התלייה דורשת הרבה יותר אמון והרפיה, והיא לא פעם גם יותר כואבת.
"בגדול, סשן זה לא משהו שידוע מראש, זה תהליך יצירה, כי לא משנה כמה אני אתכונן מראש לסשן, בסוף אני פוגשת גוף ונפש ואז מתחיל תהליך של גילוי. אני תמיד אומרת שאומנם אני בשליטה, אבל בעצם אני זאת שמובלת על ידי הנקשר.ת".
"סשן זה לא משהו שידוע מראש, זה תהליך יצירה כי לא משנה כמה אני אתכונן מראש לסשן, בסוף אני פוגשת גוף ונפש, ואז מתחיל תהליך של גילוי"
מה האחריות שלך כקושרת?
"זה מאוד משתנה. יש הזמנה בתרגול הזה לעבור לתקשורת שהיא לא מילולית, שהיא דרך הגוף ודרך אנרגיה וזה ממד מאוד קסום של הוויה, שיכול להכניס גם למצב מדיטטיבי מסוים שנקרא 'סאב-ספייס'. ישנה גם הפרשה של הורמונים ממשפחת הדופמינים שעושים תחושה של 'היי', או תחושה עמוקה של הרפיה וניקיון, כמו ריקון מוחלט ממחשבות. האחריות שלי כקושרת היא להיות מותאמת, להקשיב באופן הכי עמוק וללכת יחד עם הנקשר.ת במסע הזה, תוך הקדשת תשומת לב לצרכים שלו או שלה".
אילו תחושות עולות במהלך הסשן?
"יש הרבה תחושות לא מוכרות שיכולות לעלות, שהן לאו דווקא כאב, והן מבהילות כי הן לא מוכרות. האם זה בסדר? האם זה פוגע בי? האם היד שלי תחזור לתפקד כרגיל? אבל התרגול, אם באמת עושים אותו כתרגול שחוזר על עצמו, יאפשר להסיר מעט את החששות האלה תוך כדי תנועה. פתאום תגלי שכבר פחות מפחיד אותך להרגיש את מה שאת מרגישה, ושאת יכולה לשהות במקום הזה עוד קצת, עד ששוב תגיעי למקום שיפחיד אותך, ותרצי להפסיק. ואז שוב ושוב' עד שלאט-לאט תצליחי להרחיב את הגבולות ולהתמסר.
"זה באמת תהליך שמשתנה מאדם לאדם. הגוף שלנו שונה, הנפש שלנו שונה והגבולות שלנו שונים. יש גם את מה שאני מזהה אותו כפוטנציאל להתמרה של הכאב, כי דרך השהייה וההרפיה לתוכו הוא למעשה משתנה. ויש גם את הדחיסה אל מרכז הגוף, שיכולה להרגיש כמו חיבוק טוב".
מה את מעדיפה, להיקשר או לקשור?
"אני מאוד אוהבת את החוויה של להיקשר, אבל לצערי לא יוצא לי לחוות אותה מספיק. אני מרגישה שלקשור זאת מתנה שקיבלתי ודרכה אני יכולה לעבוד עם אנשים אחרים ולהחזיק להם מרחב. אני מרגישה שנועדתי להוביל וללוות תהליכים, לכן אני מושקעת בזה הרבה יותר, ואני גם קושרת את עצמי כמובן, ולומדת המון מהתרגול הזה. תהליכים שעברתי בתור נקשרת, בתור קושרת ובתוך הקשירה העצמית העצימו בי מאוד את האוטונומיה שלי כאישה ואת חוויית הבחירה והעוצמה הפנימית".
