סקס אפיל
חיבור חייתי: איך לייצר כימיה מינית? | #89
44:21
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל" על כימיה מינית)
"סקס אפיל" הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מדי שבוע נדבר עם מומחה או מומחית מעולמות הסקס, היחסים והמיניות. מוזמנים ומוזמנות להאזין לנו כאן ב-ynet, וגם לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים", ואם נהניתם להאזין - נשמח מאוד אם תדרגו אותנו בחמישה כוכבים באפליקציות השונות.
והפעם: לפעמים אנחנו נמצאים עם מישהו או מישהי ומרגישים שיש בינינו התאמה מינית גבוהה ומענגת, משהו שקשה מאוד להסביר במילים. "יש בינינו אחלה כימיה", נספר לחברים הטובים. אבל מה זה אומר שיש בינינו כימיה מינית או רומנטית, איך עובדת מערכת ההתקשרות מבחינה כימית וביולוגית, מדוע זה קשור לקשר הראשוני עם הדמות שטיפלה בנו, כיצד נראה סנכרון בין ההורה לתינוק, ובין אדם אחד לשני, וכיצד נוכל, בעזרת מניפולציות מרתקות ומוכחות מחקרית, לייצר סנכרון גם עם הדייט או עם הפרטנר שאיתו אנחנו שוכבים.
אורח: ד"ר עמוס גדליהו, ד''ר לחקר המוח, מרצה בתוכנית לטיפול מיני בשיבא ובחוג ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב. כותב הבלוג "מין בלוג שכזה" על מיניות ומוח, ומנחה הקורס "מין מוח שכזה". האזינו לפרק המלא שנמצא בראש הכתבה.
3 צפייה בגלריה
ד"ר עמוס גדליהו. בעזרת מניפולציות ניתן לייצר סנכרון וכימיה בין שני אנשים
(צילום: אריה לאון דון)
"ד"ר שיר אציל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לקחה אנשים לבליינד-דייט, הסתכלה על ההתנהגות שלהם ומדדה את מוליכות העור שלהם. מוליכות העור זה מה שמודדים נגיד בפוליגרף, וזה משהו שקשור לעוררות הגופנית שלנו, זה לא משהו שאני יכול לשלוט עליו. היא זיהתה שכשאנשים מתואמים האחד עם השני, הם מסונכרנים גם בהתנהגות וגם במוליכות של העור, והכי חשוב - הם גם רוצים לצאת האחד עם השני", מסביר ד"ר עמוס גדליהו, ד''ר לחקר המוח, כשהוא מדגים את המצב שיכול לנבא כימיה מינית - סנכרון ביולוגי-גופני בין שני אנשים שונים.
לפני כמה זמן הלכתי לסדנה שנערכה כולה בחושך מוחלט. כל אחד קיבל כיסוי עיניים, והיה צריך לשלוח את הידיים שלו קדימה בכל פעם שהמנחה הורתה לנו לעשות את זה, ומי שנגעתי בו ראשון, הפך לפרטנר שלי באותו תרגיל. ואז התבקשנו לרקוד בכל מיני צורות, ופשוט ראיתי איך בעיניים עצומות עם אדם אחד יש לי כימיה מטורפת, ושנינו מצליחים לרקוד ואני מובילה או שהוא מוביל אותי, והכול משתלב בצורה הרמונית. ואיך עם אדם אחר אנחנו נהיים מסורבלים ונופלים על זוגות אחרים וזה פשוט לא עובד. אז הזמנתי אותך ל"סקס אפיל" כדי שננסה להעמיק במקום הזה, של מה גורם לשני אנשים באמת להרגיש את התחושה הזאת שיש ביניהם כימיה. בבלוג שלך אתה מתחיל לדבר על כך מהמקום של היונקים.
"נכון. 95 אחוז מהיונקים לא יוצרים קשר רומנטי, אבל הם כן יוצרים קשר אימהי. האמא מטפלת בצאצאים, היא נקשרת אליהם, שומרת עליהם, מניקה אותם, המטרה היא שהם לא יהיו לבד בעולם. הצאצאים יודעים שכשהם בסטרס, יבואו לטפל בהם. זאת מערכת מאוד קדומה של התקשרות. ואז השאלה היא איך זה קורה?
"הסיפור מתחיל ב-1980. פרופסור סו קרטר ילדה את בנה הבכור. היא כבר ידעה שהורמון האוקסיטוצין גורם לכיווצים ברחם ובנרתיק שדוחפים את התינוק החוצה, והיא מספרת שבזמן הלידה, בהיותה מוצפת באוקסיטוצין, פתאום עלה לה רעיון שאולי האוקסיטוצין גם גורם לקשר אימהי. היו מאז המון עדויות שאכן מראות שזה נכון. מחקר שהופיע ב-Nature לפני שנתיים, של רוברט פרומקי מדגים את זה. הוא לקח חולדות, וחולדות לא יוצרות קשר זוגי אבל יש להן קשר אימהי. כשהגורים זוחלים החוצה מהקן והולכים לאיבוד, הם מתחילים לבכות והם נורא מסכנים. האימא שומעת את הבכי, הולכת לחפש אותם, מוצאת אותם ומחזירה אותם לקן - זאת ההתנהגות האימהית. אבל מתברר שאם ניקח חולדות בתולות ונשים אותן באותו הכלוב, הן ישמעו את הבכי של הגורים שהלכו לאיבוד ואותן הבכי הזה רק יעצבן".
טוב, כי זה לא הילדים שלהן. הרי גם אנשים, בני אדם, יאהבו את הילדים שלהם ולא יסבלו את שאר הילדים בגן.
"נכון, אבל נמצא שלפחות אצל החולדות, האמא ממש מלמדת את הבתולות איך להתנהג לגורים האלה שהלכו לאיבוד. ואז הן לומדות אחרי יומיים-שלושה להחזיר את הגורים לקן, במקום להתעצבן עליהם ולאכול אותם. ומה מתברר? במקום שהאמא תלמד את הבתולות לדאוג לצאצאים, אפשר לתת להן אוקסיטוצין, ואז זה גורם להן לבוא אל הגורים האלה ולהחזיר אותם לקן. כלומר, התחלנו את ההתנהגות האימהית אצלן בעזרת אוקסיטוצין, וזה מדהים כי באמת זאת התנהגות מאוד-מאוד מורכבת, לחשוב שחומר אחד יגרום למשהו כזה".
ואיך זה מתקשר לבני אדם?
"הרעיון היה שאם נחקור את הביולוגיה של הקשר ההורי, נוכל ללמוד גם על הקשר הזוגי. יש לזה שני רבדים - יש את הרובד הפסיכולוגי ויש את הרובד הביולוגי, כי התגלה שהאוקסיטוצין לא משתחרר רק בלידה, הוא משתחרר גם בסקס, וכמו שבזמן הלידה האמא מפתחת את הקשר האימהי לצאצא, אז בזמן הסקס אנחנו נקשרים האחד לשני ונוצר קשר זוגי.
"מחקר שנערך על נברנים מסביר את זה. יש כל מיני סוגי נברנים, יש סוג נברנים שיוצר קשר זוגי אחרי הסקס, ואז - זהו, הם כל החיים ביחד, ויש נברנים שלא יוצרים קשר זוגי. אבל גם הנברנים האלה, שהם כאילו 'הפוסטר-בוי' של מונוגמיה, אז חלק מהם, אם הם מתרחקים מהקן, נגיד זה זכר שהולך לחפש אוכל והוא רחוק ופתאום הוא פוגש נברנית שהיא לא בהיריון והיא לא עם אף אחד, הוא בהחלט יזדווג איתה, אבל אחר כך הוא יחזור לקן שלו ויתייחד עם הנברנית שלו. העיקר שיש קשר - שיש לו נברנית והוא קשור אליה. סו קרטר ניחשה שהאוקסיטוצין הוא מה שעושה את ההבדל בין שני סוגי הנברנים, ואכן מצאה שאצל הנברנים שיוצרים קשר, אז במקום להזדווג אפשר פשוט לתת להם אוקסיטוצין ו-בום! הם נקשרים האחד לשני. אבל כשהיא שמה את האוקסיטוצין על הנברנים שלא יוצרים קשר זוגי, הם עדיין לא יצרו קשר זוגי".
"התגלה שהאוקסיטוצין לא משתחרר רק בלידה, הוא משתחרר גם בזמן הסקס, וכמו שבזמן הלידה האמא מפתחת את הקשר האימהי לצאצא, אז במהלך יחסי המין אנחנו נקשרים האחד לשני ונוצר קשר זוגי"
מה ההסבר של זה?
"אז התברר, וזאת כבר עבודה של לארי יאנג, ביולוג וסטודנט של שותף של ד"ר סו קרטר, זה שהאוקסיטוצין, כדי לפעול, צריך להתקשר לקולטן, כמו מפתח ומנעול. ואם אין לנברנים שלא יוצרים קשר זוגי את הקולטן שמתאים לאוקסיטוצין, אז מראש לא יעזור שתשפכי עליהם אוקסיטוצין. אבל - בהנדסה גנטית כן אפשר לגרום להם לייצר את הקולטן במקומות המסוימים האלה במוח, ופוף! את הופכת נברן לא מונוגמי למונוגמי, או להפך. אפילו אפשר לקחת עכברים שהם לא מונוגמיים, להכניס לתוכם את הגן מהנברן ולהפוך אותם למונוגמיים. הבעיה היא שבני האדם הם לא נברנים גדולים. ואצלנו הסיפור מורכב קצת יותר.
"הסתכלו על 550 שבדים שהם היו כולם ביחסים ארוכי טווח של לפחות חמש שנים. מסתבר שאצל אלו שנושאים צורה מסוימת של גן שנקרא וזופרסין, יש הרבה יותר בעיות בזוגיות שלהם. למשל, פי שניים יותר מהאנשים האלה חשבו על פרידה בשנה האחרונה, לעומת אלו שאין להם את הגן הזה. פי שניים מהם גרו ביחד בלי להתחתן".
יש להם בעיית מחויבות או פחד מאינטימיות?
"משהו כזה, אבל זה לא שאת עכשיו תבדקי גבר מסוים, תראי שיש לו את הסוג הזה של הגן ותגידי, 'הממ, חבל לבזבז עליו את הזמן".
זה דווקא יעזור לנו הרווקות להימנע מהגברים הלא רציניים והמתישים האלה!
"אז אפשר לקנות טסט גנטי שאת יכולה לבדוק בעזרתו את הגנטיקה של הגבר הפוטנציאלי, ולראות אם יש לו את הגן הזה, אבל הדברים האלה נכונים על קבוצה ועוד אין להם יכולת ניבוי מרשימה במיוחד. כלומר, עדיין אי אפשר להשליך מזה על גבר בודד".
3 צפייה בגלריה
"פי שניים יותר מהאנשים האלה חשבו על פרידה בשנה האחרונה, לעומת אלו שאין להם את הגן הזה"
(צילום: Shutterstock)
אז מה הקשר בעצם בין ההתקשרות להורים שלנו להתקשרות לפרטנרים הרומנטיים?
"אז יש לנו מצד אחד, את כל הסיפור הביולוגי שקשור לאוקסיטוצין, ויש לנו את הצד הפסיכולוגי. מבחינה פסיכולוגית, מסתכלים על מערכת ההתקשרות הראשונה בין התינוק לבין ההורים בתור משהו שמעצב את המערכת של ההתקשרות, ומשפיע אחר כך גם על ההתקשרות הרומנטית שלנו, כבוגרים.
"בתור תינוק אתה חסר יכולות. אתה לא יכול לדאוג לעצמך, אתה צריך את המבוגרים, אתה תלוי בהם. בכל פעם שהתינוק במצוקה, ההורים מרגיעים אותו - זה המצב האידיאלי. אבל אם זה לא קורה, אם הוא בוכה ואף אחד לא בא, והוא רעב והוא עם קקי, ואף אחד לא מנקה אותו, אז הוא גם לומד. ואז הוא יכול ללמוד שני דברים שונים: הוא יכול ללמוד שאי אפשר לסמוך על המבוגרים, כי אף אחד לא יבוא לעזור לך כשאתה צריך אותו ועל כן אתה יכול לסמוך אך ורק על עצמך, ואז מתפתח מבוגר שהוא עם דפוס התקשרות נמנע. הוא סומך רק על עצמו.
"או שהתינוק לומד שהוא עצמו לא ראוי לאהבה ובגלל זה לא עוזרים לו, ואז נוצר אצלו דפוס התקשרות חרדתי, דפוס שאומר, 'אני לא יכול לבד. אני כל הזמן צריך עזרה', וזה דלי עם חור כי כמה שיעזרו לו, הבן אדם תמיד ירגיש שהוא צריך עזרה. אז דפוסי ההתקשרות האלה שנוצרים בילדות, המחשבה היא שהם מאוד משפיעים עלינו גם אחר כך כמבוגרים".
"אני יכול לראות מישהו שמתאים פוטנציאלית להיות בן זוג או בת הזוג שלי, וממש להרגיש את המשיכה בגלל אותה למידה של הילדות, שמי שמסונכרן איתי הוא זה שיתמוך בי"
איך הסנכרון מתקשר לזה?
"גם לסנכרון יש שתי רמות, ביולוגית ופסיכולוגית. אנחנו יכולים לראות מבחינה התנהגותית שהורים וילדים מתואמים ביניהם. פתאום ההורים מתחילים לדבר כמו תינוקות, מחקים האחד את השני, וכל הצדדים שואבים מזה הרבה סיפוק. אלו מנגנונים מאוד קדומים שמפעילים אותנו, וזה מייצר סנכרון בין שני הצדדים. התינוק הוא חסר ישע. אין לו שפה. אי אפשר להגיד לו הכול יהיה בסדר, אני עכשיו מכינה לך אוכל. צריך לתקשר איתו בדרך אחרת שהיא לא מילולית. אז אם אנחנו מסונכרנים האחד עם השני ואת רגועה, אז התינוק, בגלל שהוא מסונכרן איתך, גם יכול להירגע בגלל שאת רגועה.
"התינוק מסתכל על האמא והאבא בתור דמויות ההתקשרות שלו, הדמויות שהוא יכול לסמוך עליהן שכשהוא יהיה במצוקה, הם יבואו לעזור לו. אותו תינוק לומד שאותן דמויות הן גם מסונכרנות איתו. אבל זה לא רק סנכרון התנהגותי, יש גם סנכרון ביולוגי: פרופ' רות פלדמן מאוניברסיטת רייכמן הייתה החלוצה של הדבר הזה. היא ראתה שיש התאמה בין התינוק לבין ההורים, בדברים שאנחנו לא שולטים עליהם - ברמות ההורמונים בדם, בגלי המוח, ובכל מיני דברים מהמערכת הלא רצונית שלנו. אז יש סנכרון ביולוגי, יש סנכרון התנהגותי בין ההורים לבין הצאצאים, ואת אותו דבר רואים גם בין בני זוג, החל מהשלב שנפגשים אנחנו רואים את זה, וגם אחרי. וגם - רואים שסנכרון גורם למשיכה.
"לכאן נכנס את הרעיון שלי - מאחר שבתור תינוקות אנחנו למדנו שדמויות ההתקשרות מסונכרנות איתנו, אז הלמידה הזאת נשארת אצלנו. אנחנו לא מודעים אליה, אבל אחר כך, כשאנחנו מבוגרים, אני יכול פתאום לראות מישהו שמסונכרן איתי והוא מתאים פוטנציאלית להיות בן זוג או בת זוג, אז אני ישר אומר, 'אה, הנה. היא מסונכנת איתי אז היא מתאימה להיות דמות התמיכה שלי'. אני פשוט מרגיש את המשיכה בגלל אותה למידה של הילדות, שמי שמסונכרן איתי הוא זה שיתמוך בי".
3 צפייה בגלריה
התינוק לומד מי הם דמויות ההתקשרות שלו וזה משליך אחר כך על תפקודו מבחינה זוגית
(צילום: Shutterstock)
אז אני בעצם משחזרת בדייט את אותה חווית ילדות שהייתה לי עם דמות ההיקשרות.
"במובן מסוים, כן. גם פרופ' גורית בירנבוים מאוניברסיטת רייכמן מראה את זה. היא אפילו לקחה את זה לעוד שלב. היא ממש גרמה לסנכרון בין אנשים".
יצרה מניפולציה של סנכרון.
"בדיוק. היא פשוט אמרה להם לנסוע על אופניים כמו שמפדלים בחדר כושר, כשהם מסונכנים וכשהם לא מסונכנים, ואחר כך בדקה את רמת הקרבה ביניהם. אנשים שעשו פעולות מוטוריות מסונכרנות, אמרו שהם מרגישים יותר קירבה האחד לשני".
בדרך כלל, אומרים שמיניות עם אדם בפעם הראשונה היא לא הכי טובה כי עוד לא מכירים מספיק האחד את השני ומה כל אחד אוהב, אבל לפעמים יש מין ראשוני והוא מטורף, ושנינו מסונכרנים בלי להכיר, והתחושה מאוד גבוהה ונשגבת.
"נכון, יש הרגשה של חיבור, של התמוססות הגבולות. ככל שיש יותר סנכרון וסנכרון מאוד חזק, אז יש יותר הרגשה של התמזגות עם הבן אדם השני, וזאת הרגשה מאוד טובה. יש לנו נטייה שבערך חצי מהזמן אנחנו לא פה. אנחנו מפליגים במחשבות לעתיד, לעבר, לכל מיני מקומות, והפעילות שבמהלכה בני האדם עושים את זה הכי פחות היא ביחסי מין. זה מאמר של דן גילברט שהראה שבחצי מהזמן אנשים נמצאים במקום אחר, נודדים במחשבות לעבר, לעתיד, ואז בדרך כלל גם פחות טוב להם, הם יותר עצובים".
אכן מיניות טובה היא המיניות שבמהלכה את נמצאת ברגע ושוכחת מכל המחשבות האחרות. אבל תהיתי אם מישהו מוצא חן בעיניי ואני רוצה להסתנכרן איתו, מה יכול לעזור לי לעשות זאת?
"מוזיקה זה הדבר הכי טוב. יש לה קצב, מקצב, ואז גם את וגם הוא מסתנכרנים עם המקצב ואז אתם מסתנכרנים האחד עם השני. אפשר לשמוע מוזיקה ביחד, אפשר ללכת להופעה, לרקוד ביחד. ואם אתם כבר קרובים ואתם רוצים להגביר את המשיכה עוד יותר, אז אפשר לנשום ביחד. כל המסורות הטנטריות מדברות על זה.
"נגיד את בדייט עם מישהו והוא מוצא חן בעינייך ואת רוצה גם למצוא חן בעיניו, אז יש לך את כוס היין לפנייך ואם את רואה שהוא מלטף את כוס היין, אז גם את יכולה ללטף את כוס יין שלך. חשוב שאלו יהיו אותן תנועות כדי לייצר סנכרון. גם דברים רגשיים מייצרים סנכרון. אם נחווה ביחד את אותו הרגש, זה גם יסנכרן בינינו. אם נלך לסרט שיפעיל אותנו מבחינה רגשית, שנינו נופעל רגשית באותה צורה".
"נגיד את בדייט עם מישהו והוא מוצא חן בעינייך ואת רוצה למצוא חן בעיניו, את יכולה לשין לב אם הוא מלטף את כוס היין בצורה מסוימת, ולחקות אותו. חשוב שאלו יהיו אותן תנועות כדי לייצר סנכרון"
או מופע סטנד אפ ונצחק ביחד.
"בול. צחוק מסנכרן בין אנשים. הרעיון הוא שאותם דברים באמת עבדו כל ההיסטוריה כדי לסנכרן את השבטים ואת הקהילות. מעניין לגלות שגם קצב הלב של הקבוצה מסתנכרן ככל שיש יותר אחידות וגיבוש בקבוצה. שני מחקרים שאיתם אסיים מראים שיש גם סנכרון במוח. חוקר בשם הונג הסתכל על עכברים, והתברר שעכברים - ברגע שהם האחד ליד השני בכלוב - יש ביניהם סנכרון.
"מסתבר שלכל עכבר יש שתי קבוצות תאים - קבוצה אחת שהפעילות שלה מראה את הפעילות של העכבר עצמו, וקבוצה אחרת של תאים שהפעילות שלה מראה את מה שהעכבר השני עושה. נגיד, עכבר אחד מלטף לעצמו את הפנים. אז יש לו תאים שמגיבים לזה שהוא עושה את הפעולה הזאת. אבל אצל העכבר השני יש גם תאים שמגיבים לכך שהעכבר הראשון ליטף לעצמו הרגע את הפנים. כלומר, יש בסיס תאי לסנכרון הזה, ואז ברגע שיש סנכרון בין שתי קבוצות תאים ששתי קבוצות התאים האלה מקודדות את ההתנהגות של עכבר א', ולעכבר א' יש תאים שמקודדים את ההתנהגות של עכבר ב', זה מראה שיש לנו סנכרון ברמת המוח, וזה אפילו מנבא התנהגות עתידית של העכברים.
"המחקר השני הוא ממש עתידני: לקחו קבוצה של עכברים ולשני עכברים מתוך הקבוצה הם באופן מלאכותי סנכרנו את המוחות עם איזושהי טכנולוגיה חדשה שיש היום, ואז מצאו שהעכברים שהמוחות שלהם הסנכרנו באופן מלאכותי, העדיפו להיות האחד עם השני. כלומר, הם גרמו בלחיצת כפתור לשני עכברים להימשך אחד לשני. זאת טכנולוגיה שנקראת אופטו-ג'נטיקס, זה מחבר אופטיקה וגנטיקה. מדובר בדרך שמאפשרת להפעיל תאי עצב באמצעות אור. כלומר, אנחנו לא חודרים למוח, לא עושים שום דבר חודרני, רק מאירים על המוח, וכך אנחנו יכולים להפעיל רשתות עצביות ספציפיות. זה מכניס לנו לראשונה אפשרות לבדוק קשרים נסיבתיים. בעתיד אפשר יהיה לפתח את זה לכל מחלה, אבל זה עוד רחוק".
