סקס אפיל
מין קבוצתי בקרב בני נוער? כמעט תמיד זו פגיעה מינית | #130
45:13
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל" על חינוך מיני לנוער בסיכון)
סקס אפיל הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים".
תקציר הפרק: טל קפלן ונמרוד איווניר הם המקימים והמנהלים של ארגון "נקודת מפגש - מיניות ויחסים בגובה העיניים". הם עוסקים במיניות מיטיבה במשולש שכולל נוער, צוותים חינוכיים והורים למתבגרים. ל"סקס אפיל" הם הגיעו בפעם השנייה, כדי לשוחח על איך מעבירים שיעורי חינוך מיני לנוער בסיכון: איך מצליחים לייצר שיח פתוח ומשוחרר עם נערים שרגילים להדוף ולייאש את המבוגרים שאמונים על שלומם, איך ממוססים טיעונים שנערים מעלים שעוסקים בהאשמת הקורבן, וכיצד הם גרמו לנער אחד להחליט שהוא מוחק תמונת עירום של נערה מהשכבה שלו – במקום להעביר אותה הלאה, וקוטע את שרשרת ההפצה. האזינו לפרק שנמצא בראש הכתבה.
נתחיל מהבסיס: מה זה בכלל נוער בסיכון?
טל: "בארגון נקודת מפגש שעוסק בחינוך למיניות בריאה, אנחנו עובדים עם נוער וגם עם נוער בסיכון, שזה נוער שמגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך, או ממשפחות עם קושי גדול מבחינת היחסים של בני המשפחה. אלו נערים שלא מצליחים למצוא את עצמם בתוך המסגרות המיינסטרימיות. אנחנו פוגשים את הנוער הזה גם בבתי ספר רגילים וגם בפנימיות ובמכינות, ובהקשר של המיניות, אז נוער בסיכון נמצא בסיכון הרבה יותר גבוה להתנהג באופנים שמסכנים אותו, או את מי שבא איתו במגע ובתקשורת".
נמרוד: "הרבה פעמים מדובר בנוער שבועט במסגרות, שלא מוצא את עצמו בתוך המסגרות. ליוויתי פעם נער שגדל עם שבעה אחים בבית, ומכל מיני סיבות הוא הגיע לכיתה ח' בלי לדעת לקרוא ולכתוב. בכל פעם כשהוא הרגיש לא בנוח בכיתה, כשדרשו ממנו משהו, אז במקום לבקש עזרה, הוא הפך שולחנות, הוא התעצבן, והוא עשה כל מה שאפשר כדי שיוציאו אותו מהמסגרת. זאת דוגמה לנער שבעקבות קשיים אישיים, לא מצא את עצמו בתוך המסגרות. בכלל, אחת ההגדרות לנוער בסיכון היא נוער בהדרה. הנערים האלה מודרים מהחברה הנורמטיבית ומהערכים הנורמטיביים".
הם גם מודרים וגם מדירים את עצמם במכוון, כתגובת נגד, כמו שסיפרת עם הפיכת השולחן.
"נכון, כי אם לא מקבלים אותי כמו שאני, או אם אני מפחד שיזלזלו בי, אז אני כבר מעדיף לא להשתייך או להשתייך רק לתת-תרבות ולחבורות שמסתובבות ברחוב במקום ללכת לבית הספר, חבורות שיוצאות למקומות מפוקפקים במקום ללכת עכשיו למקומות נורמטיביים, שצורכת תרבות שמעודדת התנהגויות בעלות רמות משתנות של סיכון. ושוב, מדובר ברצף. אנחנו רואים בכל כיתה בבית ספר את הנערים והנערות שמשהו שם לא מקליק מאיזושהי סיבה. וכשאין להם את המבוגר שיאסוף אותם בחזרה לתוך החברה, ויגיד להם, 'יש לכם מקום, אתם שייכים', הם מתרחקים".
כשאתם באים בפעם הראשונה לפגוש בחורים כאלה, איך אתם מייצרים אצלם יחסי אמון? הרי אלו אנשים שאיבדו אמון במערכת, בסמכויות, ופתאום בא אליהם מישהו שהם לא מכירים - למה שהם יקשיבו לו בכלל?
טל: "אז קודם כול, רגע להכיר בזה. זאת אומרת, הם לא עושים לי שום דבר, ויש להם סיבות מאוד טובות להתנהג באופן שבו הם מתנהגים. זה לנקות הרבה מחשבות של 'הם מופרעים', 'הם עושים לי דווקא', 'הם לא מכבדים'. כמובן שיש התנהגויות שהן לא לגיטימיות, ואז אני אציב מולן גבול, אבל נקודת המוצא היא שהם עושים את ההכי טוב שהם יכולים, בכלים שעומדים לרשותם.
"אני חושב שההבנה הכי משמעותית היא שמרגע שכן נוצר בינינו לבינם אמון, אז השינוי הכי מהותי שקורה הוא ברובד היחסים, ויחסים טובים כוללים קודם כל את ההבנה שאני פה, ושאני לא הולך לשום מקום. אני כאן, אני לא עוזב, אני יכול להציב גבולות, אבל אני כאן אתכם, אני לא שופט אתכם ומותר לכם לדבר איתי ולפנות אליי. אני לא נבהל. הרבה פעמים אומרים לי, 'וואי, אתה בטח שונא אותנו', 'וואי, בטח אתה כועס', ואז אני אומר להם - הכול בסדר, אתם לא מפעילים אותי, אתם לא הנערים הראשונים שפגשתי בחיי. כמובן שזה דורש הרבה ניסיון וחספוס".
יש לכם דוגמה כזאת ליחסי אמון שנרקמו?
נמרוד: "עבדתי עם קבוצה בקידום נוער, זאת מסגרת לנערים שלא מסתדרים במסגרות הרגילות ומגיעים למסגרת ייעודית כזאת כהזדמנות כמעט אחרונה. זאת הייתה קבוצה של חבר'ה, שכל המטרה שלהם הייתה שאני לא אחזור, כי ככה הם רגילים - בדרך כלל, מגיע אליהם מדריך חדש, הם עושים לו את המוות, הם מתפרעים ומראים לו שהם לא שמים עליו. באופן הזה הם למעשה אומרים לו - 'אנחנו בוחנים אותך עכשיו, כי כי כבר היו פה חבר'ה לפניך והם עזבו, ואנחנו מניחים שגם אתה תעשה את זה'.
"אני זוכר איך אחרי שלושה מפגשים, כשהם ראו שאני איתם ושאני לא הולך לשום מקום, פתאום אחד הנערים סיפר על חוויה שקרתה לו כשהוא החליט לעזוב את הבית, כי ההורים שלו התגרשו והוא לא מצא את עצמו. אני זוכר שוהוא כל הזמן רצה לבחון שאני שומר עליו, כדי שהקבוצה לא תצחק עליו. זאת אומרת, הוא רצה לוודא שהוא יכול לספר פה סיפור רגשי ושהוא לא ישלם על כך מחיר חברתי.
"רק אחרי שהוא הרגיש ביטחון, הוא הצליח בפעם הראשונה לשתף אנשים ברגשות שלו. לספר לקבוצה, 'כשפגשתי את אימא שלי אחרי חצי שנה שלא ראיתי אותה, אז הייתי עצוב וקצת בכיתי'. הוא אמר את זה, ואז הוא הסתכל לצדדים וראה שהקבוצה איתו. זה היה אחרי המון מפגשים שהם עשו את המוות האחד לשני וגם לי, והייתי צריך להישאר ולהתמיד ולהציב גבולות - וזאת העבודה, כאילו. זה מה שאנחנו רואים כשמצליחים להישאר איתם".
נמרוד: "הם גדלים לרוב בסביבה שלהראות בתוכה פגיעות, זה לשלם מחיר. כי כשאני מביע פגיעות, עלולים לרדת עליי, עלולים לנצל ולהרביץ לי. אנחנו מנסים להראות להם שלהבעת פגיעות יש גם צדדים חיוביים"
אתם יכולים לתת דוגמאות לסוג התוכן שאתם מעבירים לנערים האלה בהקשר של חינוך מיני?
טל: "יש שיח מאוד מעניין שמתעסק בגבריות, שזה נושא שמאוד משיק למיניות. בעיניי, זה ממש שלוב. אנחנו נותנים כל מיני משפטים, והם צריכים להגיד עד כמה הם מסכימים עם המשפטים האלה, ואז מתחיל שיח בנושא. לדוגמה, אני אומר להם משפט כמו, 'לגברים קשה יותר לבקש עזרה מנשים', ואז הם צריכים להגיב לזה, להתמקם מול זה, ולאט-לאט מתחילים לצלול לתכנים מתוך החיים שלהם.
"הם יכולים להגיד, 'כן, אבל נשים מתלוננות על כל דבר', או 'אני חזק וזה טוב שאני חזק, כי ככה אבא שלי אמר לי' - כל מיני אמירות כאלה, ואז לאט-לאט אפשר להתחיל לדבר על מה זה אומר בכלל לבקש עזרה. אפשר לבקש עזרה כשאני צריך שיקפיצו אותי למקום מסוים - זה סוג אחד של בקשת עזרה, אבל יש גם בקשת עזרה כי רבתי עכשיו עם אימא שלי, ואני מרגיש רע. האם אני יכול לדבר על זה עם חבר שלי? האם אני יכול לספר לחבר על פדיחה שקרתה לי? או בהקשר של מיניות - פניתי למישהי וקיבלתי דחייה. האם יש לי איפה לעבד את החוויה הלא נעימה שאני מרגיש עכשיו? האם אני יכול לשתף בזה מישהו? או שאני יכול לשתף רק את ההצלחות שלי".
זה מעניין כי אתם ממש מעניקים להם לגיטימציה להרגיש שהם יכולים לתת מקום לתחושה של פגיעות. לכולם קשה להביע פגיעות, אבל אין ספק שלנערים בכלל ולנערים בסיכון בפרט, הרבה יותר קשה להיות במעמד הזה.
נמרוד: "ממש כך, כי הם גדלים לרוב בסביבה שלהראות בתוכה פגיעות, זה לשלם מחיר. וכשאני מראה פגיעות, יכולים לרדת עליי, יכולים לנצל אותי, יכולים להרביץ לי. הנערים האלה גדלים לרוב עם דמויות מבוגרות, דמויות אב, דודים, שהאתוס שלהן הוא שגברים חייבים להיות חזקים ולא להפגין פגיעות. אנחנו מנסים להראות להם שלהבעת פגיעות יש צדדים חיוביים".
איך הם מגיבים לתכנים האלה?
"יש איזו תפיסה שנוער לא רוצה שידברו איתו על זה, וזה פשוט לא נכון. כשפוגשים אותם בסקרנות ולא בשיפוטיות, רואים שזה מרתק אותם. שהעולם הזה של יחסים ותקשורת ומיניות הוא אחד הדברים שהם הכי מתעסקים בו. למשל, מי אמור לעשות את הצעד הראשון? עכשיו, זה בסדר שהם חושבים שגברים חייבים לעשות את הצעד הראשון, אבל פתאום יש על זה בכלל שיחה - שלפעמים זה קשה, שיכולה להיות שם מבוכה, שיכולה להיות שם בושה. אני גם לא תוקף את העמדות שלהם. אנחנו רגע איתם שם, וכשהם מרגישים שיש מרחב לא שיפוטי, הם גם רואים שיש לי מה להציע להם כעמדה ערכית והם שמחים על כך".
נמרוד: "הוא אמר לי, 'אתה יודע, זה כל כך חשוב שעשית לנו את התרגיל הזה עם התגובות, כי לא אמרו לי אף פעם שכשלא מגיבים במיניות, אז זה אומר שלא רוצים'"
מתי הם לא שמחים?
"כשהם חושבים שאנחנו באים נגדם או מתייחסים אליהם בשיפוטיות. נער, לא רק בסיכון, כשהוא מרגיש שמבוגרים שיפוטיים כלפיו, אפילו אם זה הכי בקטנה, הוא מוריד מסך, הוא מתעצבן, הוא לא רוצה להקשיב יותר. הוא יחשוב לעצמו - 'מה הוא מבין בכלל? הוא לא מהעולם שלי. אתה היית פעם בסביבה שלי? אתה יודע מה זה? זה ג'ונגל שם'. אם אנחנו באים מעליהם, הם מרגישים את זה.
"אנחנו עובדים הרבה מאוד על הציר שבין מיניות מיטיבה למניעת אלימות מינית. אנחנו ממש רואים את זה כציר, שחייבים לדבר על שני הדברים ביחד. אם נדבר איתם רק על אלימות מינית, אז הם יתייחסו לזה כאל חוויה שיפוטית - 'מה אתה רוצה מאיתנו? מה אתה תוקף אותנו'.
"יש לנו למשל תרגיל שאנחנו עושים שעוסק בכל מיני אמירות ותגובות שאפשר להגיד במיניות: 'אני רוצה', 'אני לא רוצה', 'אני רוצה שתיגע בי ככה ולא תיגע בי ככה'. אנחנו מפזרים מלא פתקים כאלה, והם צריכים לסדר אותם מהתגובה שמראה הכי הרבה רצון להכי פחות רצון, והתרגיל הזה מיד מעורר אצלם שיחה ועניין, כי בדרך כלל אין להם בכלל את המילים למצבים האלה.
"בסוף אחד המפגשים ניגש אליי נער שראה שאני מקפל את הכיסאות לאט ונשאר לידי, אז הבנתי שהוא רוצה לדבר איתי. אנחנו כזה יושבים לדבר והוא אומר לי, 'אתה יודע, לפני שנה וחצי הייתי בסיטואציה מינית עם נערה, והייתי שם במיניות שבמהלכה היא לא הגיבה, ואחר כך הואשמתי בפגיעה מינית, והיו על זה הליכים משפטיים'. הוא אמר לי, 'במשך שנה נאבקתי ואמרתי שהיא משקרת ושזה לא נכון. לקח לי שנה של תהליך ועבודה עם עובדת סוציאלית, כדי להבין שהיא צודקת, ואני רוצה להתנצל בפניה'".
וואו.
"הוא התלבט איתי האם אפשר בכלל לפנות אליה ולהתנצל בפניה. והוא אמר לי, 'אתה יודע, זה כל כך חשוב שעשית לנו את התרגיל הזה עם התגובות, כי איתי לא דיברו על זה שכשלא מגיבים, אז זה אומר שלא רוצים'".
טל: "כשרואים את הטוב שבהם, כשמסתכלים עליהם לא בתור חבורה של חבר'ה מפחידים ותוקפניים, אז פתאום נופלים לבחורים האלה הרבה אסימונים והם יכולים להגיד, וואלה, לא הקשבתי לאקסית שלי, לא הייתי נוכח איתה, לא הייתי בסדר כששכבנו בסיטואציה ההיא. פתאום רגע להכיר בזה, זה דבר גדול"
מה ייעצת לו?
"קודם כל, מאוד חיזקתי אותו על הרצון שלו לקחת אחריות, ואני רוצה להגיד שזה ממש נער שעבר שיקום. הוא היום נמצא בזוגיות מיטיבה כבר שנה עם בת זוג. באותו הזמן התלבטנו ביחד עם העובדת הסוציאלית שלו מה כן נכון לעשות, כי היה לנו ברור שלפנות עכשיו אל הנערה, אחרי שנה וחצי, זה לא בהכרח הדבר הנכון".
בדיוק, כי יכול להיות שהיא כבר עברה הלאה עם חייה, וליצור איתה קשר, עלול לכפות עליה לחזור לאירוע הטראומטי.
"נכון, אז בעיקר חיזקתי אותו על הרצון הזה ליצור עמה קשר ולהתנצל, אבל גם הבהרתי לו וגם דיברנו על זה אחר כך עם העובדת הסוציאלית, שזה הרבה יותר מורכב. אני חושב שהרצון הזה לעשות תיקון הוא דבר מאוד משמעותי שיש בו אופטימיות".
טל: "כשרואים את הטוב שבהם, כשמסתכלים עליהם לא בתור חבורה של חבר'ה מפחידים ותוקפניים, אז פתאום נופלים לבחורים האלה הרבה אסימונים והם יכולים להגיד, וואלה, לא הקשבתי לאקסית שלי, לא הייתי נוכח איתה, לא הייתי בסדר כששכבנו בסיטואציה ההיא. פתאום רגע להכיר בזה, זה דבר גדול. לכן נורא חשוב לנו בתהליכים שאנחנו מעבירים ללמד אותם לתקשר במיניות, וגם לזהות מתי נעים להם ולהצליח לזהות מה נעים למי שאיתם.
"העיניים שלהם כל הזמן מופנות כלפי הצרכים שלהם. 'אני רוצה לאבד את הבתולים וזה הדבר הכי חשוב לי'. אבל מה קורה עם מי שמולי? מה מתאים לבחורה שאני איתה עכשיו? מה היא רוצה מהסיטואציה? צריך להגדיל את הטוב בתוכם ולפעול כדי למזער את הכוחות המאוד-מאוד שליליים שפועלים עליהם".
אמרתם לי בשיחה מוקדמת גם שבאחת הכיתות שבאתם אליהם היה דיון מאוד סוער על פרשת האונס הקבוצתי המפורסמת שקרתה באילת.
נמרוד: "אני זוכר שעבדתי עם בני נוער כשהפרשה הזאת רק התפוצצה, ואחד הנערים אמר 'צריך להרוג את כל הבחורים שעשו את זה', ואז שאלתי אותו, תגיד, יכול להיות שגם אתה מכיר חבר'ה שהיו בסיטואציה של מיניות עם מישהי שהייתה שיכורה? והוא ענה, 'כן, האמת שכן'. ושאלתי, נו, ומה אתה חושב על זה, 'לא, אי אפשר תמיד לדעת, לפעמים היא רוצה את זה'.
"צריך להבין שאת הסיטואציה הזאת הם פוגשים כל הזמן בחיים שלהם. אז לא עשרה בנים, אלא שניים, לא שיכורה מאוד אלא קצת, וכשאני עובד עם צוותים חינוכיים, אני אומר להם, 'כשאתם שומעים על מיניות שיש בה יותר משני משתתפים אצל נערים, אנחנו צריכים להסתכל על זה כעל פגיעה מינית'.
"ברור שזה לא נכון במאה אחוז מהמקרים, וזה בסדר גמור שמיניות בוגרת היא מיניות שיכולים להיות בה גם יותר מפרטנר אחד, אבל כשאנחנו מדברים על נערים - כל כך קשה לתקשר בשניים, אז בטח כשאנחנו מדברים על יותר משניים. יותר מזה, אני אגיד לרוב, מהניסיון שלנו בשטח, זה לא מחקרי, סיטואציות כאלה הן לרוב סיטואציות שנכפות על זאת שמנוצלת בתוך הסיטואציה".
טל: "נדיר שזה סיפור אהבה מרגש בין שלושה-ארבעה נערים ונערות שגילו את המיניות שלהם. יש למשל את 'הזאת מהמקלט', סיפורים ממש שוברי לב על מישהי בשכונה שיודעים שהיא 'נותנת' והם הולכים אליה".
בדרך כלל היא עצמה נערה שמשתייכת לנוער במצוקה.
נמרוד: "נכון. אז כשנערים אומרים לי, 'מה, אבל היא רוצה', אני אומר להם - האם היא באמת רוצה? או - למה שמישהי עכשיו תהיה עם שלושה-ארבעה אנשים שהיא בכלל לא מכירה? שאין לה איתם יחסים אינטימיים? ולפעמים הם גם לא מבינים את זה, ואז אני מותח קו חד-משמעי ואומר להם, היא לא רוצה. אין אף נערה שרוצה את זה. והם צריכים לשמוע מאיתנו את האמירות המוחלטות ששמות גבול ערכי מאוד ברור, כי העולם שלהם מבלבל".
3 צפייה בגלריה
הפגנת תמיכה בנאנסת מפרשת האונס הקבוצתי באילת. "נערים שואלים למה היא שתתה? וחושבים שהיא רצתה את זה"
(צילום: בראל אפרים)
אתם מדברים איתם גם על התפקיד של הנער שנגרר לאירוע כזה? זאת אומרת, הרבה פעמים יש את הדילמות בקרב הנערים עצמם שמרגישים שנעשה פה משהו שהוא לא תקין, שהוא עוול, אבל לא נעים להם להגיד משהו לחברים שלהם.
טל: "לגמרי, ולפה נכנס הניסיון לשרטט מחדש מה זאת גבריות. יש למשל סרטון שאנחנו עובדים איתו, של יובל מתוך 'ערים', שבו הוא מספר על סיטואציה שהייתה לו עם נערה שהייתה מאוד שיכורה. היא אמרה לו, 'אני לא רוצה', אבל אז היא התמזמזה איתו. הוא קלט שהוא קצת שיכור, והיא ממש שיכורה, ורגע לפני שהם ככה ממש התחילו, אח שלו דפק בדלת. אז אני אוהב לשאול אותם - מה אתם חושבים על אח שלו? אח שלו יצא גבר? כי זה קשה לדפוק בדלת ולהגיד, 'זה לא בסדר, תעצור'. אז רגע להראות איך גם לעצור סיטואציה כזאת זה להיות גבר, כי הוא גם שמר על הנערה, אבל גם שמר על אח שלו".
נמרוד: "בפרשייה של האונס באילת לא היה את הנער שדפק על הדלת ואמר, 'רגע, תעצרו'. לכן כשהבאתי את הסיטואציה הזאתי לקבוצה של נערים שהעברתי אותם תהליך, שאלתי אותם - מה אתם חושבים על זה? והם באותו רגע הרגישו שתקפתי אותם. 'מה, למה היא בכלל שתתה אלכוהול?', 'ואולי הם בכלל חשבו שהיא רוצה?', עכשיו אני תופס שם את הראש ואני אומר מה? מה קורה לכם? כאילו, אני מכיר אתכם, זה לא איך שאתם חושבים. ואני מתעצבן והם עונים לי, ואני פתאום מרגיש כמו טרקטור כזה, כמו אוטו שנחפר בבוץ ורק שוקע עמוק יותר ויותר.
"באיזשהו שלב אני עוצר, ואני אומר להם, כשאני חושב על הסיפור הזה, אני פשוט נהייה עצוב. אני עצוב על זה שנערה חוותה את הניצול ואת הפגיעה הכל כך קשה הזאת, ואני עצוב על זה שהיו שם נערים שלא עשו כלום. אפשר רגע, דקה, פשוט להיות עצובים על זה? והם קלטו אותי שאני עצוב, והתחברו אליי. פשוט היינו דקה בשקט, עצובים יחד. ואז נער אמר לי, 'אתה יודע, זה באמת עצוב'. ואז הדברים כבר נפתחו מחדש, רק שהפעם השיח כבר לא הגיע ממקום של האשמות או ממקום של בית משפט, אלא ממקום שפתח אצלם מרחב אמפתי, ממקום שמאמין שהם רוצים טוב".
ספרו לי על סיפורי הצלחה שנתקלתם בהם.
נמרוד: "לעבוד עם נוער בסיכון זה לא לחוות הרבה סיפורי הצלחה. זה להתמודד עם מציאות יום-יומית לא פשוטה, אבל היה לי מקרה של עבודה עם קבוצת נערים שנפלטה ממסגרות ופגשתי אותם במשך הרבה מפגשים, כבר היה לנו ככה קשר קרוב והם בעיקר הרגישו שאני באמת נוכח איתם בגובה העיניים ולא שופט אותם.
"יום אחד הייתה לנו שיחה מאוד משמעותית על הפצה של תמונות עירום - ואני אגיד שמבחינת הפגיעות שקורות עכשיו, הפגיעה הזאת היא הנפוצה ביותר. זה ממש קורה אצל הנוער הזה על בסיס יום-יומי. בכל רגע ורגע יש מישהי או מישהו שמופצים תמונות שלהם, תמונות עירום שלהם, סרטונים שלהם. אנחנו עכשיו מתמודדים עם סיטואציה של זיוף של תמונות עירום על ידי אפליקציות AI, שהמשמעות הפלילית של זה היא ממש כמו עם הפצה של תמונת עירום, וזה קורה על בסיס יום-יומי. אז דיברתי עם קבוצה על הנושא הזה. אנחנו תמיד מדברים גם ברובד החוקי וגם ברובד הנורמטיבי-מוסרי וגם ברובד האנושי, של מה קורה עכשיו למישהו או למישהי שמפיצים תמונה שלהם.
"שבוע אחרי מגיע אליי אחד הנערים, נער באמת לא פשוט, ואומר לי, 'תשמע, נמרוד, אני השבוע עצרתי הפצה של תמונת עירום של מישהי'. ואנחנו הולכים הצידה והוא אומר לי, 'תקשיב, אחרי שדיברנו במפגש הקודם, הגיעה אליי תמונה של מישהי שאני מכיר. וזכרתי מה דיברנו וזכרתי מה אמרת, ומחקתי את התמונה הזאת, ובאתי אליה וסיפרתי לה שזה מה שקורה, וזה היה ממש קשה. היא לקחה את זה מאוד קשה, אבל היא סיפרה להורים שלה, והם פנו ביחד ל-105', שזה מוקד של המשטרה שעוסק בעבריינות רשת של בני נוער.
"בעצם אותו נער, בזכות היוזמה שלו והאומץ שלו והערכים שלו, הצליח למזער את הנזקים, ולעזור לנערה שחווה משהו מאוד-מאוד קשה. הוא קטע את שרשרת ההפצה. זה מראה שכשאנחנו הופכים להיות מבוגרים משמעותיים בחיים שלהם, אנחנו כמו יושבים להם על הכתף בצמתים המשמעותיים בחיים שלהם, כשהם יכולים לבחור ימינה או שמאלה, והם נזכרים בנו".
ממש המלאך והשטן.
"כן. התפקיד שלנו הוא להיות המלאך, כי בחיים של הנערים האלה יש הרבה שטן".
טל: "בסוף ההתנהגות המינית היא קצה הקרחון של היכולת שלי להיות בקשר ובאמפתיה וביחסים, של איזה אדם אני. בגלל זה מבחינתנו נוער בסיכון הכי חייבים חינוך מיני איכותי, נוכח, לא מתפשר ולא מוותר, שרואה את הטוב שבהם, שעוזר להם לראות את האדם שמולם, ולזכור שיש איתם במיטה עוד אדם, עם רצונות ותחושות ורגשות, שלא תמיד תואמים למה שאני רוצה, ולהכיר בזה".
