סקס אפיל
להיות אישה מינית ללא אשמה ובושה | #103
40:50
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל" על אשמה ובושה במיניות)
סקס אפיל הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מוזמנים ומוזמנות להאזין לנו כאן ב-ynet, וגם לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים", ואם נהניתם להאזין - נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפליקציות השונות.
והפעם: שירה זיו היא עובדת סוציאלית ומנחה למיניות. היא גדלה בבית דתי ועזבה את הדת כשהייתה בחטיבה. אבל אפילו העזיבה של הדת לא אפשרה לה להרגיש פחות אשמה בנוגע לגוף שלה. בשנים האחרונות היא עברה תהליך אישי של התפתחות עצמית, שאפשר לה ללמוד להתרווח במקום הזה, להפסיק להתכווץ ולהסתיר, ולהתחבר בצורה מלאה ואותנטית למה שהיא מכנה, "השרמוטה הפנימית" שבתוכה.
לפודקאסט "סקס אפיל" שירה הגיעה כדי לספר על האשמה והבושה שהן מנת חלקן של מרבית הנשים הישראליות בנוגע למיניות שלהן, והסבירה איך נוכל להרגיש חופשיות יותר בנוגע לגוף ולמיניות שלנו. האזינו לפרק החדש שנמצא בראש העמוד.
"בצעירותי התביישתי נורא בגוף שלי. גם היה לי שדיים די גדולים מגיל מאוד צעיר. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להסתיר את עצמי, הרבה לפני שבכלל התחלתי להתנסות מבחינה מינית. יצאתי בשאלה בגיל יחסית צעיר, בגיל 13. עברתי לבית ספר חילוני בגיל 14, התחלתי קצת להתנסות עם בנים בגיל 15, והבושה, מבחינתי, הייתה נוכחת כל הזמן. כל הזמן קינן בתוכי הפחד הזה שאם אני אלבש משהו צמוד, אז איך יתייחסו אליי? מה יגידו עליי? האם זה יהיה בטוח בשבילי?
"כשכבר התחלתי להתעסק בעולם המיניות ולדבר על זה, התחלתי לשים לב לכל מיני רגעים בשגרה שלי שאני באה לדבר על משהו, ופתאום עולה בי בושה, ובושה - מה היא עושה? היא כמו מקפיאה. היא עוצרת את הזמן, וגורמת לנו להרגיש שמה שקורה כאן הוא לא בסדר, שאני לא בסדר, שאסור לעשות את זה או לדבר על זה, אחרת ישפטו אותנו לחומרה", אומרת שירה זיו (31), עובדת סוציאלית, מנחת סדנאות ומלווה תהליכים אישיים וקבוצתיים של מיניות הוליסטית וחיבור לעוצמה הפנימית. לשירה יש הרצאה שבה היא קוראת לנשים לשחרר את "השרמוטה הפנימית" שבתוכן.
מה זה אומר, "השרמוטה הפנימית"?
"'השרמוטה הפנימית' עבורי זה מונח שמגיע מהביטוי Slut Shaming. הביטוי הזה מתייחס לביוש של נשים. זה בעצם היחס החברתי שנשים ש'משוחררות מינית', ואני שמה כאן מירכאות כפולות על המילה 'משוחרות', מקבלות. 'ריקליימינג' זה כאילו לנכס מחדש. זה לקחת את המילה שמיועדת לבייש, לגנות, להעניש ולנדות, ולתת לה כוח, לא לפחד ממנה. להחזיר אותה הביתה".
איך הגעת לזה?
"אני נולדתי דתייה, די דוסית אפשר להגיד. אבא שלי היה דתי אמריקאי מברוקלין, אז זה אומר כאילו סופר-דוסים אבל לא חרדים. אני הייתי ילדה מתוקה, ביישנית, חסרת ביטחון. רק רציתי לעשות טוב ולעמוד בחוקים ובכללים. ובאמת החינוך שקיבלתי מגיל 0 אמר לי שאני חייבת להסתיר את עצמי. אני זוכרת שהייתי בת 11 בערך, באתי לבית כנסת ועזרת הנשים, שזה החדר היחיד ששמור לנשים בלבד, עמד גבר שהיה עם הבן שלו, הוא לימד אותו לקרוא את פרשת בר המצווה שלו. בגלל שזאת עזרת נשים, ביקשתי מהם לצאת. ידעתי שזה לא צנוע, כאילו, שני בנים ובת באותו החדר כשהם לא מכירים והם לא בני משפחה. אז ביקשתי מהם בעדינות לצאת, ואז הגבר המבוגר הסתכל עליי בזלזול, סרק אותי מכף רגל ועד ראש, ואמר לי, 'עד שאת לא שמה גרביים, אין לך מה לדבר איתי'.
"עכשיו, אפשר לפרש את זה בדרכים שונות, אבל הסאבטקסט שאני קיבלתי שם זה שאני צריכה להסתיר את עצמי כי רק ככה אני אוכל לפנות לאנשים שמסביבי. כלומר, אני בעמדת נחיתות, הגברים בעמדת כוח, ולי אין קול, לי אין אפילו את היכולת לבקש משהו שאמור להיות שלי, רק כי הרגליים שלי לא מכוסות מספיק. זה היה הזוי מבחינתי.
"יש לי מלא דוגמאות כאלה. למשל כשהייתי בכיתה ז', יום אחד המורה שלי ניגשה אליי, ואמרה לי, 'תקשיבי, החולצה שלך לא צנועה'. ואני מסתכלת ואני לא מבינה למה היא לא צנועה כי היו לה שרוולים. אז היא אומרת לי, 'כשאת מרימה ידיים, רואים לך את הבטן'. עכשיו אני לא שמתי לב לזה בכלל, מי חשבה על זה?".
זה כמו כשמודדים לילדות את השורטס בכניסה לבית ספר חילוני אפילו, ואין שום דבר מיני בכך שהן מתלבשות ככה. הן ילדות. זה קיץ, הן רוצות ללבוש כבר שפחות כי חם, והן בטח לא בקטע של "לפתות את הבנים בכיתה". כשאומרים להן, "לא, אסור לכן להיכנס בצורה הזאת לכיתה", זאת ממש החפצה של גוף האישה, כי היא בעצם הופכת להיות פתיינית ולמען המיניות. זאת אומרת, כאילו אפילו כשהיא ילדה ואין שום דבר מיני ברצונות ובשאיפות שלה, היא עדיין לא יכולה סתם ללבוש בגד.
"בדיוק. הסאבטקסט של החברה שלנו כל הזמן מבהיר לנו שאישה צריכה להסתיר את הגוף שלה, אחרת היא מפתה את הגבר. עכשיו מה זה לפתות? אם בא לי ללבוש משהו כי הוא יפה בעיניי, אז אני פתיינית? יש לי באינסטגרם הרבה עוקבות שהן גם דתל"שיות כמוני, והן שואלות אותי הרבה על ההשפעות של להיות דתל"שית על תפיסת המיניות שלנו, אבל ככל שאני עוסקת בנושא הזה, גם במיניות נשית בכלליות, וגם ספציפית ב'שרמוטה הפנימית', אני מבינה יותר ויותר שזה לא שמור לדתל"שיות בלבד, שזה חברתי. גם חילוניות למהדרין, גם נשים שגדלו בבית מאוד פתוח, עדיין חוות את הבושה הזאת".
"החברה שלנו כל הזמן מבהירה לנו שאישה צריכה להסתיר את הגוף שלה, אחרת היא מפתה את הגבר. עכשיו מה זה לפתות? אם בא לי ללבוש משהו כי הוא יפה בעיניי, אז אני פתיינית?"
לגמרי. אני יכולה לתת דוגמה מעצמי שאני גדלתי בבית חילוני לגמרי, ואני עדיין אחשוב כמה פעמים אם בא לי ללבוש משהו חשוף, כי ברור לי שזה יזמן מבטים והערות ברחוב.
"בדיוק. שימי לב גם שהמסר הוא תמיד, 'את מביאה את זה על עצמך'. היו נגיד כמה סרטונים שעשיתי בתאילנד, והצטלמתי בהם בלי חזייה, כי היה לי נורא חם שם, ובמקום להתייחס לתוכן הסרטון, רוב התגובות עסקו בשדיים שלי ובערות על למה אני לא שמה חזייה".
בישראל אנחנו עוד יותר נתונות תחת עין שופטת ומבקרת כי זאת מדינה שמרנית. אבל רציתי לשאול אותך משהו ספציפי, קצת לאתגר אותך, כי הבחירה במילה 'שרמוטה' היא בחירה מאוד טעונה. בזמנו, כשהייתה את 'צעדת השרמוטות', אז הרבה נשים ערביות אמרו, "אנחנו רוצות לבוא לצעדה, אבל אנחנו לא מסוגלות לשאת את המילה הזאת".
"אז באמת יצא לי להשתמש במילה הזאת כמה וכמה פעמים בחברת נשים ערביות, גם בלימודים וגם בקורסים שאני מעבירה, וממש רואים על הגוף שלהן את ההלם. אז באמת בערבית המילה הזאת אומרת גם זונה וגם סמרטוט, או סמרטוט רצפה. זאת מילה מאוד קשה, וזה באמת-באמת מורכב.
"אני מציעה לכל אחת למצוא את המילה שלה. אף אחת לא חייבת לקחת את המילה 'שרמוטה' אם היא מפעילה אותה יותר מדי, אז תמצאו את המילה שעושה לכן טוב. אבל בתכל'ס, מה הקטע של המילה? המילה הזאת משומשת על החברה כדי לבייש נשים על זה שהן מיניות. אפשר להסתכל על זה בהכי פשוט כ'אישה ששוכבת עם כל העולם', אבל זה לא מסתיים רק בזה. נשים מקבלות את המילה 'שרמוטה' על כל דבר כמעט שהן עושות ולא מתאים לעין הבוחנת והשופטת. על לבוש, על התנהגות, על איך שאת מדברת, על הניסיון המיני שלך. זאת אומרת שהשיפוט באופן ספציפי מכוון לנשים שמעזות לעשות את הדבר 'הכי לא בסדר' במירכאות כפולות, וזה בפשטות - להיות מחוברות למיניות שלהן.
"בשנים האחרונות - וזאת מתנה מאוד גדולה שקיבלתי מהלימודים לעבודה סוציאלית - אני מסתכלת יותר ויותר על הדברים האלה ומבינה שהדברים שאנחנו חוות, הם כמעט תמיד לא אישיים וכמעט ובעיקר חברתיים. והסיפור הזה של מיניות נשית, או האיסור והשיפוט על המיניות הנשית, הוא עתיק יומין. אישה לאורך ההיסטוריה הייתה הרכוש של הגבר. המיניות של האישה היא לא דבר עצמאי שלה, היא דבר שהוא ברכוש הגבר, בבעלות הגבר. אז אישה שמעזה לעשות דבר כל כך חתרני כמו להיות מחוברת למיניות שלה בשביל עצמה, מן הסתם תזכה לגינוי, לביוש ולנידוי. זה דבר הכי קשה בעולם לאישה לעשות".
לורי שטטמאור מראיינת את שירה זיו ב"סקס אפיל"
איך את הצלחת למוסס את הבושה והאשמה בנוגע לגוף ולמיניות שלך?
"זה קרה בשלבים. למשל, יש לי חברה שהיא צלמת מקצועית, והיא הציעה לי לעשות איתה מסע של פוטו-תרפיה. היא אמרה לי, 'על איזה נושא את רוצה לעבוד?', והשבתי שאני רוצה לעשות ריקליימינג לשרמוטה שאני. בשבילי, ואני מדגישה בכוונה את המילה 'בשבילי', כי לכל אחת זה אומר משהו אחר, ריקליימינג ל'שרמוטה הפנימית' אומר ללבוש בגדים צמודים ויפים ומחמיאים, כי כל השנים עבורי, לבוש חשוף היה פחד מוות.
"אז לקחתי מחברות כל מיני בגדים קצרים ומחשופים וחולצות בטן ויצאתי להצטלם. במהלך הצילומים אני כל הזמן הרגשתי איך אני כאילו מתבקשת עכשיו לעשות פרצוף פתייני למצלמה, ואני מרגישה מזויפת. כל הבקשה הזאת של להתחבר בכלל לחלק הנשי שמחובר לחושניות שבי, היה לי מאוד זר ולא נוח. אבל הייתי שם במסע, והצטלמתי. נשמתי לזה ולאט-לאט התחלתי להרגיש קצת יותר בנוח. כמה ימים אחרי כן, איזה נהג משאית צפר לי תוך כדי שאני נוהגת, ועשה לי פרצוף כזה מגעיל, מטריד. למה? כי החולצה שלי קצת זזה, וראו לי כאילו רמז של מחשוף.
"האוטומט שלי היה להעלות מהר את החולצה כדי שחלילה לא יראו כלום, ואז הבנתי - הנה, עוד רגע של בושה. הנה את שוב צריכה להסתיר ולהתבייש בעצמך. באותו הרגע אמרתי - פאק איט. אין לי כוח. סיימתי עם זה. אני לא רוצה יותר להסתיר את עצמי, אני לא רוצה יותר לצמצם את עצמי מפחד מאחרים וממה יגידו או יעשו לי. וזה גם באמת משהו ממש עמוק בתודעה הנשית - אני צריכה להגן על עצמי על ידי כך שאני אסתיר את עצמי - אני את ההתנהגות שלי, את הגוף שלי, את המיניות שלי. עכשיו זה מבחינתי 'השרמוטה הפנימית'. שרמוטה היא לא אישה ששוכבת עם כולם, אלא אישה שמפצלת חלקים בתוכה מחשש שישפטו אותה לרעה".
"באותו הרגע אמרתי - פאק איט. סיימתי עם זה. אני לא רוצה יותר להסתיר את עצמי, אני לא רוצה יותר לצמצם את עצמי"
יש לך דוגמאות אולי לסיפורים של נשים שנשפטו לחומרה על המיניות שלהן?
"בכל פעם שאני מדברת על הקונספט הזה של 'השרמוטה הפנימית', אני שואלת נשים איפה אתן נתקלות או במילה או בבושה, והתשובות יכולות מאוד להפתיע, כי המילה הזאת לא מגיעה רק מחוויות כמו, 'התנשקתי עם בן וכל השכבה אמרה עליי שאני שרמוטה'. זה יכול להגיע גם מזה שאני מפחדת ליזום, אני מפחדת לבקש שהוא יגע בי בצורה מסוימת, אני מפחדת לבקש עוד אורגזמה, אני מפחדת להביא את האני המינית האמיתית שלי למיטה. אני מפחדת להגיד מהן הפנטזיות המיניות שלי, אני מפחדת לעשות דברים בגלל המחיר החברתי שאולי אני אשלם, כי אם אני אביא את עצמי באמת, את כל החלקים שבי, אז מה זה יגיד עליי? אם אני אהיה מינית איתו, מה הוא יחשוב עליי? כי אישה מינית נתפסת כאישה שהיא 'זולה'. שאין לה כבוד עצמי, שאין לה ביטחון עצמי".
יש גם את העניין הזה של "אני לא רוצה לפגוע בגבריות שלו". כאילו שאם אני אראה לו שאני נורא מינית, אולי הוא ירגיש מפוחד, אולי הוא יחשוש שהוא לא יצליח לספק אותך.
"וואו, ממש. קחי את כל הביטויים של 'פרוצה', 'מופקרת', 'זולה', אלו מילים שאנחנו משתמשות בהם על חפצים, על רכוש. כאילו, מה זה מופקר? זה מופקר לעין כל. או מה זה פרוץ? זה פרוץ לכולם. אלו הן ממש מילים שאנחנו עדיין משמרות בשפה, והמילים האלה משמרות את המיניות הנשית כרכוש של הגבר. וזה כל כך עמוק. נגיד, פעם עשיתי סרטון שבו דיברתי על השאלה - 'עם כמה גברים שכבת'?, וכל התגובות של הגברים היו 'אישה ששוכבת עם הרבה גברים היא אישה בלי ביטחון עצמי', או 'אישה שלא מעריכה את עצמה'. כל כך הרבה תגובות זה 'זה מגיע מביטחון עצמי נמוך', 'זה נשים שלא מעריכות את עצמן', אף אחד לא לוקח בחשבון שיש נשים שאולי בא להן".
יש לי חברה שסיפרה לי את אחד הדברים הסיפורים המזעזעים ביותר ששמעתי. היה לה בן זוג מתעלל וקנאי, שיום אחד העיר אותה מהשינה עם דף ועט. מסתבר שהוא הכין רשימה של כל הבחורים שהיא שכבה איתם לפני שהם הכירו. הוא לא יכול היה להירדם, כי הוא היה אובססיבי עם מחשבות מדומיינות על הגברים שהחברה שלו הייתה איתם לפניו.
"זה כל הזמן שם את המיניות בעמדה של השוואה ובעמדה של נחיתות, במקום בעמדה של חופש, של מותר. למה אי אפשר להיות בחופש בכאן ובעכשיו? אגב, מה זה אומר בכלל 'אישה ששוכבת עם הרבה גברים'? כאילו, כמה זה רבים?, נגיד, גבר אחד בחודש זה הרבה? אחד בשבועיים זה הרבה? מי מגדיר כמה זה רבים? האם יש איזושהי הנהלה שמוציאה כל שנה צווים שאומרים לנשים 'זה יותר מדי, זה בסדר'? האם הגברים הם אלה שקובעים?
"או בפשטות, האם אפשר כבר שנגיע לתקופה שבה כל אישה תוכל לבחור בעצמה כמה זה יותר מדי בשבילה וכמה מתאים לה? כי העניין בבושה זה שהיא רגש חברתי, היא לא רגש אישי. בושה מרמזת לנו מה מקובל ומה לא מקובל. בושה היא כמו מצפון חברתי, ושוב - זה מצפון עתיק. זה תסריט מגדרי עתיק".
בואי נדבר קצת על הנזקים הנפשיים המינים והחברתיים שאנחנו, כנשים, מקבלות הודות למסרים הסותרים שמקיפים אותנו. למשל, אומרות לי את זה הרבה נשים דתיות - "אסור היה לנו לאונן, אסור היה לנו להיות מיניות, להרגיש מיניות, להתחבר למקום המיני שבתוכנו, אבל מרגע שהתחתנו, בום! עכשיו אנחנו אמורות להיות מיניות עבור בן זוג".
"מעולה, אז זאת ממש דוגמה מדהימה כי גם נשים חילוניות חוות את זה. מספיק שילדה קטנה מאוננת, נוגעת בעצמה, אמא שלה נכנסת ואומרת לה, 'מה את עושה? זה לא בסדר', וכבר נוצרה התניה שלאונן זה לא בסדר. שלגעת בעצמי זה אסור".
גם אף אחת כמעט לא קוראת לזה בבית פות או ואגינה. הרוב יגידו "פיפי", "פשפוש", "למטה".
"אז באמת יש לנו כל הזמן את ההתניות המנוגדות של 'אל תהיי מינית', 'להיות מינית זה לא בסדר', 'זה לא מכובד', 'זה זול', 'את צריכה לשמור על עצמך', אבל בתוך המיטה מצפים ממך להיות פנתרה, לדעת מה את עושה, לבצע, לעשות את 'המוטל' עלייך".
אחרת "בעלך או יעזוב או יבגוד בך". אלו המסרים שהחברה נותנת לנשים אחרי שהן נישאות.
"בדיוק, בדיוק, ושוב, הכול עלייך. עכשיו, איך זה משפיע? קודם כול, האינבוקס שלי מפוצץ בנשים ששואלות אותי כל הזמן למה אני לא גומרת? או למה אני לא גומרת מפה? או למה אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות? המון למה-למה-למה, והתשובה היא כי אסור לך. כי החברה אומרת לך מגיל אפס שאסור לך ושזה לא בסדר. הגוף מתכווץ כל הזמן בגלל המסרים האלה, וכל הפחד והאשמה והבושה, כל הדבר הזה מגיע למיטה שלנו. ואז זה משפיע על איך אני תופסת את עצמי, וכמה אני מסכימה לעצמי לבטא את עצמי במיניות שלי, ועד כמה אני יודעת בכלל לתקשר את עצמי מבחינה מינית, וכמה אני מסכימה לעצמי להשמיע את העונג שלי".
"האינבוקס שלי מפוצץ בנשים ששואלות אותי כל הזמן - 'למה אני לא גומרת'? או 'למה אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות'? המון למה-למה-למה, והתשובה היא כי אסור לך. כי החברה אומרת לך מגיל אפס שאסור לך ושזה לא בסדר"
ואז את גם בראש כל הזמן.
"בדיוק, בדיוק. זה ממש פועל יוצא של כל הדברים האלה, כשכל השיפוט הזה למעשה מונע ממך לבטא באופן טבעי, באותנטיות, את מי שאת בעולם. יכול להיות שאם הייתי גדלה בבית אחר או בחברה אחרת, אז מגיל צעיר לא הייתי מתביישת להביא את עצמי, אפילו לדבר, כן? כאילו, הבושה שלי הייתה בכל מיני רבדים, אפילו באופן שבו נשאתי את עצמי בעולם, בשפת הגוף שלי. הייתי מסתובבת כפופה שנים על גבי שנים. אז אולי אם הייתי גדלה לחברה פחות שמרנית, לא הייתי הולכת כפופה. זה יכול להגיע גם לרזולוציות האלה, של איזה מין אישה אני בעולם".
"יש לנו כל הזמן את ההתניות המנוגדות של 'אל תהיי מינית', 'להיות מינית זה לא בסדר', 'זה לא מכובד', 'זה זול', 'את צריכה לשמור על עצמך', אבל בתוך המיטה מצפים ממך להיות פנתרה, לדעת מה את עושה, לבצע, לעשות את 'המוטל' עלייך"
אני אקח את זה עוד כמה צעדים, למשל להוציא במיטה קולות ולגנוח. הרבה נשים, גם אם יבוא להן, ישתיקו את זה בתוכן כי "אוי, רק שהוא לא חשוב שאני זולה, או שיש לי יותר מדי ניסיון מיני", אז אני מראש אצנן את זה.
"בדיוק. וואי, זה מזכיר לי שכשהייתי בהודו, הכרתי בחור שהיה לי איתו סוג של קשר רומנטי, ואז הוא שאל עם כמה גברים הייתי, וכשסיפרתי לו, הוא ממש שפט אותי לחומרה".
זאת לא שאלה לגיטימית לשאול, ואסור לשתף איתה פעולה.
"זה היה לפני, לא יודעת, כמעט עשור. אם היה לי את סל הכלים שיש לי היום, הייתי מגיבה אחרת לגמרי. אבל אז הופתעתי מהשאלה ולא ציפיתי לתגובה השיפוטית והביקורתית שקיבלתי. זה מאוד הפתיע אותי, אבל שם הבנתי שאני לא הולכת להסתיר יותר, ושאני לא הולכת לפחד ממה יחשבו עליי. סליחה? אתה מאוים? אז לך תעשה עבודה עצמית ותן לנשים להיות מחוברות למיניות שלהן".
אז איך אנחנו בעצם מחליפות את הבושה והאשמה בחיבור אותנטי יותר לאישה המינית שבתוכנו?
"אוקיי, אז קודם כל, בושה בראש ובראשונה היא תחושה שבאה לידי ביטוי בגוף שלנו. נגיד, אני מרגישה שכל הבטן שלי כזה נהיית כבדה ומכווצת, ואפילו משהו בתוכי קופא. הדבר הראשון שאני ממליצה לעשות זה פשוט להרגיש את הבושה כשהיא מתעוררת, כי לפעמים מה שאנחנו נעשה זה נתחמק מלהרגיש אותה".
אז קודם כל להבין את הרגש ולהתחבר אליו, לא לטאטא אותו.
"בדיוק. להסכים להרגיש את זה, לנשום ולתת לזה פשוט להיות. הדבר הכי מופלא בגוף זה שכשאני מסכימה להכיל רגש, אני גם נותנת לזה פתח לשינוי. מה שעכשיו מעלה בי בושה, עוד חצי שעה, שעה, יום, יומיים, חודש, חודשיים, כבר לא יעלה בי את אותה התחושה.
"יש משפט מדהים שאומר, 'בושה משגשגת בחושך ומתה באור'. כשאני מדברת על הבושה, כשאני נותנת לה מקום, כשאני פשוט אותנטית בנוגע לדבר שאני מתביישת לגביו, אני כבר בתהליך שבסיומו אני כבר לא אתבייש. זאת אומרת שאם את, מי ששומעת את הפודקאסט הזה, מזהה שאת מתביישת ליזום, או מתביישת לדבר על מין, נסי לדבר על כך. תחילה עם חברות שאת מרגישה בנוח איתן ואז עם בן הזוג. אגב, הרבה פעמים נפגוש בושה מול נשים אחרות. נשים הן אלה שבעצם מתחזקות את הפחד להיות אישה מינית, כי אישה מינית מבחינה חברתית, גם מאיימת לכאורה על נשים אחרות".
"שלא תגנוב לי את החבר".
"בדיוק, זה כאילו מערער על הסדר הקיים. אז הרבה פעמים נפגוש את זה מול נשים. אבל האם אני יכולה למצוא לי איזו חברה שאני מרגישה איתה בנוח לדבר איתה על הדברים? ואז, גם אם תעלה בושה וגם אם יעלה שיפוט, אני עדיין אוכל לאפשר לעצמי לדבר על זה.
"כשאני מתביישת בעצמי, אני בעצם מפצלת ממני חלקים. יש מורה מדהימה בשם לילה מרטין, שיש לה משפט מדהים. היא אומרת שהדרך הכי טובה להרחיק אישה מהעוצמה שלה זה לגרום לה להתבייש. להתבייש בגוף שלה, להתבייש במיניות שלה. בושה מרחיקה אותנו מכל מיני חלקים בעצמנו ומרחיקה אותנו מהטבע ומהביטוי האותנטי שלנו. כשאני עובדת על הבושה שלי וכשאני לאט-לאט ומוססת אותה, אני לומדת לאט-לאט להיות האני השלמה שאני, וזה בעצם מחבר אותי לעוצמה שטמונה בי.
"אז שכל אישה תחשוב עם עצמה - איזה ייצוג היא מפצלת? מה אסור לה להיות? נניח, יכולה להיות מישהי שיש לה ליבידו נמוך או שהיא א-מינית, ואת זה היא תפצל מעצמה כי החברה מבקרת ושופטת את זה. אז בא לי להגיד, אולי 'השרמוטה הפנימית שלך' היא לא זאת שחופשיה ומתענגת, אלא דווקא זאת שאומרת - עזבו אותי ממיניות. ולזה אפשר לעשות ריקליימינג בדיוק באותו האופן".
