סקס אפיל
מיניות וגבריות בשדה הקרב | #135
38:39
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל" על גבריות בשדה הקרב)
סקס אפיל הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים".
"התרגשתי מאוד לצאת לאפטר אחרי חודשים ארוכים על גבול לבנון. חלמתי כבר על השמחה שארגיש כשאפגוש את הילדים שלי ואחזור לזוגיות שלי, ופנטזתי על המיניות שתהיה בעשרים וארבע שעות האלה. ואז נכנסתי בדלת, נשכבתי על הספה, וקלטתי שאני ריק. שאני זר לחלוטין לכל מה שקורה בבית - לילדים, לאשתי, אפילו מול עצמי.
"פתאום אתה מבין שעברת משהו פסיכי, ושבאמת היית רק בתפקוד כל החודשים האלה, והמון-המון חלקים שהייתי רגיל לדבר אותם, כבר לא נמצאים. כשהתגייסתי למילואים ב-7 באוקטובר הייתי מוכן למות. בליבי כבר נפרדתי מהילדים ומאשתי, ופתאום אני חוזר הביתה ואמור לחגוג את החיים, וכלום, שקט", משתף בכנות יותם נתנאל, לוחם קרבי שבזמנים רגילים עובד כמחנך תלמידים למיניות בריאה.
בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, יותם גויס למילואים בגבול לבנון. מגבר רגיש וקשוב לגוף שלו, הוא הפך ללוחם שנמצא כל הזמן בדריכות ובסטרס. ל"סקס אפיל" הוא הגיע כדי לדבר על הדיסוננס הזה שבין הזכריות הפראית שדומיננטית בשדה הקרב לבין הגבר המודע, הרגיש והמטופל שהוא היה לפני כן.
"אני גר בישוב אפרת, ואני נשוי ואב לארבעה ילדים. אני מגיע מתחום החינוך הבלתי פורמלי, ובשש השנים האחרונות אני מלמד נערים על מיניות בריאה. הגעתי למקום הזה בגלל שאני מגיע מרקע דתי, שבו נושא המיניות הוא עדיין טאבו שכמעט ולא מדברים עליו, אלא אם יש איזשהו קרייסיס, שריפה שיש לכבות", הוא משתף. "ה-7 באוקטובר תפס אותי בבטן הרכה. שני חברים שלי נהרגו, ואני קיבלתי טלפון שאני מוקפץ מיד לצפון. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שחברים שגדלתי איתם נהרגו, ואני אפילו לא יכול להגיע ללוויה ולניחום אבלים שלהם. למעשה, ברגע ההוא נפתחה לי תקופה שבה הייתי צריך להדחיק המון-המון דברים כדי לתפקד מבחינה צבאית".
"כשחיבקתי את הילדים ואת אשתי והבנתי שאני עולה למעלה, הסכמתי עם עצמי שיכול להיות שאני לא אחזור"
לדבריו, הרגע שבו עלה על מדים ונפרד לשלום מאשתו ומהילדים, היה הרגע המפחיד ביותר שחווה בחייו. "הייתה שם הבנה אמיתית ועמוקה שיכול להיות שאני לא חוזר בחיים הביתה. לא היה לי ספק שאני הולך לפגוש עכשיו את הדברים הכי קשים שאפגוש בחיים שלי. באיזשהו נס או מזל, אני יכול לומר שהדברים היו פחות קשים משצפיתי, אבל ברור שהיינו בסכנת מוות לא פעם ולא פעמיים, והפציצו אותנו ואנשים נפצעו ונהרגו מסביבנו. אני פשוט חשבתי שאני הולך למשימת התאבדות ושלא אראה יותר את ילדיי ואת אשתי. כשחיבקתי את הילדים ואת אשתי והבנתי שאני עולה למעלה, הסכמתי עם עצמי שיכול להיות שאני לא אחזור".
זה מזעזע. איך מתפקדים בכלל במצב כזה?
"זהו, הציר שאני זז בו הוא בין החינוך המיני שאני עוסק בו, שזה המון עבודה שקשורה לגוף ולרגשות והעמקה בהם, חטף שיפט מטורף, שבו אני לא יכול יותר להקשיב לחלקים האלה. אני חייב לשים אותם בצד, להקפיא אותם. אגב, ראיתי שזה אפשרי. זה די מטורף שיש לנו את הפונקציה הזאת של להקפיא את כל מה שכרגע יכול להפריע למשימה, אבל זה קורה. הגוף שלנו הוא מכונה משוגעת.
"ראיתי כמה פעמים כשהיינו תחת הפצצות וכל מיני דברים מאוד קיצוניים, שלא באמת הייתי נוכח בחוויה ברמה של להבין מה קורה לי עכשיו. זה פשוט קרה, ורק אחרי זה התעוררתי ואמרתי, וואו, כאילו, עשיתי פה כמה מהלכים צבאיים משוגעים ולא עצרתי בכלל לחשוב עליהם. אתה פשוט זז ומסתתר ועושה הכול כמו רובוט, בלי לעכל בכלל".
"זה כמובן מאוד חריג עבורי, כי בשגרה הרגילה שלי, זאת שקדמה למילואים, מאוד השתדלתי לעשות המון דברים שתומכים בגוף שלי ובקשר שבין גוף לרגש. אני מאוד אוהב לרקוד למשל, ואני עושה גם מעגלי גברים שבהם אנחנו שואלים את השאלה המכובסת - 'איפה זה פוגש אותך?', ופתאום אין שיח ואין רגשות ואין ריקוד, ויש רק שגרה צפופה של משימות, וישנים לא טוב ואוכלים לא טוב ועובדים מאוד קשה מבחינת האימונים".
מה הרגשת מבחינת ליבידו? כי בתחילת המלחמה פרופסור עטרת גווירץ מידן עשתה מחקר בנושא, והיא מצאה שבעורף הייתה ירידה חדה מאוד בחשק המיני, אבל כשהיא התראיינה על כך, חיילים כתבו לה, "על מה את מדברת? אנחנו רק חושבים על אוכל ועל מין".
"תמיד אומרים שכשחייל שם את המדים, אז הוא אוטומטית נהייה עייף, רעב וחרמן. כאילו, זה דבר ידוע, וזה מעניין כי אתה באמת מתחבר לאיזה צד חייתי ופראי בעצמך. יש קשר בין מלחמה לתוקפנות וגם קשר למקום הזה של המיניות. אתה רק בזכריות החודרת שלך, הנוקשה, בזמן שבזמנים רגילים כל העבודה שאני עושה עם בני נוער היא ממש ההפך - היא להראות להם שהזכריות החודרת זה רק אלמנט אחד בגוף.
"אני מלמד נערים שכשהם נמצאים במיניות, אז לנסות לא לחשוב רק על הדחף שיש להם באגן, אלא לבקש להתרחב בגוף שלהם. לבדוק מה עוד הם מרגישים עכשיו ? מה קורה בלב? מה קורה להם בשאר חלקי הגוף? האם נעים להם באקט הזה? כי מה שהכי הייתי רוצה להגיד לנער, זה שהוא יכול גם להרפות רגע. שאם לא נעים לו משהו, הוא לא חייב לתפקד כמו מכונה. להזכיר להם לנשום, להניח על עצמם יד ולבדוק מה קורה איתם, ולשתף את מי שאיתם ברגשות שלהם. לכל הערכים האלה אין מקום בשדה הקרב, ופתאום הרגשתי שוואלה, זה קורע אותי לשניים.
"כאילו, יש חלקים שאני כל כך אוהב, חלקים ששינו את חיי מהקצה אל הקצה, כי באמת אין דבר ששינה אותי יותר מהתודעה הזאתי של גוף ורגש, ופתאום אין לי את זה. ואז עוברים שבועיים - סבבה, חודש - יאללה, מחזיקים, ופתאום ארבעה חודשי מילואים עוברים ואתה קולט שכל הזמן הזה הפסקת להקשיב לגוף שלך. אתה כבר בנתק מוחלט. ואז אתה חוזר הביתה לאפטר ולא מרגיש כלום".
כשאתה חוזר לאשתך ולילדים ולא מרגיש כלום, אתה פונה לזיוף? כלומר, מעמיד פנים שהכול בסדר?
"אחד הדברים שאני רוצה להגיד פה שמבחינתי הם קריטיים, זה שהזיוף הזה - אחרי פעם אחת כבר הבנתי שהוא לא עוזר. זה לא טוב, לא לי ולא למשפחה שלי. במקום זה אנחנו צריכים לדבר. פעם אחת הייתה לי חופשה יותר ארוכה, ומה שעזר לי היה להגיד לאשתי, 'תקשיבי, אני פשוט מנותק', ככה אמרתי. 'אני מנותק, אני לא מרגיש כלום, וזה כואב לי שאני לא מרגיש כלום'.
"להפתעתי דווקא הדבר הזה פתח אותנו פתאום לאיזו אמפתיה הדדית כזאת. היא ישבה ואמרה, 'מאמי, אוקיי. עכשיו אני יכולה להיות איתך ולא עם הבבואה שיצרת. אני באמת רואה אותך', וזה נתן גם לי את האפשרות לראות אותה, כי גם היא עברה בתקופה הזאת דברים בלתי נסבלים".
"מה שהכי הייתי רוצה להגיד לנער, זה שהוא יכול גם להרפות רגע. שאם לא נעים לו משהו, הוא לא חייב לתפקד כמו מכונה. להזכיר להם לנשום, להניח על עצמם יד ולבדוק מה קורה איתם. לכל הערכים האלה אין מקום בשדה הקרב, ופתאום הרגשתי שוואלה, זה קורע אותי לשניים"
ברור, היא הפכה לאם חד-הורית לארבעה ילדים פתאום.
"נכון. תחשבי גם שהייתי בלי טלפון במשך תקופה ארוכה, והיא לא יכלה לדבר איתי בכלל. זה לחיות בתוך החוסר ודאות וה'הותר לפרסום' שעשה לה התקף לב כל יום, אז אני לא מקנא בה. לא סתם ברגע ההוא גם אני הייתי במקום של אמפתיה, וזה קרה הודות לתקשורת אותנטית שנפתחה בינינו. זאת אומרת לא כזה, 'מאמי, וואי, איך אני מתגעגע' - לא. האמת שאין לי כוח להיות פה".
ואיך היה לך מבחינת חשק מיני? כי בדרך כלל, כשמדמיינים חיילים חוזרים משדה הקרב, ההנחה היא שהם רק רוצים לפרוק כל עול מבחינה מינית.
"כמובן שיש גם יצר חיים שהוא מאוד-מאוד חזק. ממש הרגשנו את זה, את היצר ההישרדותי הזה כי אתה בסכנת חיים כל הזמן, אבל שוב - אם נסתכל על הרבדים האחרים, שהם לא פחות חשובים לי בתוך קשר, אז אני חושב שבמידה רבה משהו שהשנה היינו צריכים לעבוד עליו הרבה, ואנחנו עדיין עובדים עליו מאוד-מאוד חזק, זה על התקשורת הזוגית שלנו.
"אני אשתף אותך שיש שתי מערכות שמאוד קשה לי איתן בחיים, ואני בוחר לעשות בהן שינוי. אחת מהן היא העולם הדתי שאני בא ממנו, והשני זה העולם הצה"לי. בהתחלה סבלתי מאוד בשתי המערכות האלה. הייתי סובל ואומר, 'טוב, זה מה יש', אבל ככל שגדלתי, הבנתי שדברים יכולים להשתנות. למשל, בעולם הדתי לא הסתדרתי עם הרבה מאוד דברים, אבל לא הורדתי את הכיפה, ואני בוחר לחיות עם המורכבות.
"כך גם בצבא - תקופת השירות הסדיר שלי הייתה תקופה מזעזעת. לא הצלחתי לדבר, הייתי בודד, לא היה לי שום מקום לביטוי עצמי, ואמרתי לעצמי - אם אני הולך למילואים האלה, אני לא הולך להיות קורבן של המערכת. זה לא יקרה. אני חוזר לצוות שלי ואני אומר להם, 'חבר'ה, תקשיבו, אנחנו מדברים פה'. אז בהתחלה זה היה, 'עזוב אותי אחי, מה מדורה עכשיו', כי אחרי שחזרנו מפעילות אמרתי להם, 'יאללה, בואו נעשה מדורה ונדבר על מה שהיה עברנו עכשיו, כי כולנו עברנו דברים'. אמרתי להם, 'אנחנו נעשה עיבוד של הדברים שאנחנו עוברים, נדבר עליהם מבחינה רגשית".
מה, באת למפקד ואמרת, "תקשיב אני מחנך למיניות בריאה, אצלנו עושים מעגלי גברים, בוא נעשה כזה"?
"כן, והוא עף על זה בשנייה. הוא אמר, 'יאללה, בוא נעשה משהו'. אז לאט-לאט הצטרפו עוד חבר'ה עד שהיינו משהו כמו 14 גברים. אמרתי להם, 'חבר'ה, אנחנו מדברים פה, אבל אנחנו לא מגיבים אחד לשני'. זאת אומרת, זה לא הולך להיות ויכוח ודיון. כל אחד עכשיו יביא את עצמו בלי תגובה".
שזה הפורמט של מעגלי גברים - בלי עצות.
"בדיוק. כי תמיד גברים רוצים 'לפתור את זה', וזה מאוד קשה פתאום לשמוע מישהו, להיות עם הכאב שלו, והוא אומר, 'אני מפורק. האמת היא שאני מפורק, הזוגיות שלי מתה'. היה אפילו אחד חמוד שאמר לי, 'תשמע, אני לא יודע מה אומרים פה, אז אם אתה יכול, כאילו, פשוט תשאל אותי שאלות ואני אענה'. זה היה משהו נורא חזק, שהוא אמר - אני מוכן להיות אתכם פה, פשוט אין לי את הפורמט ואת השפה של זה, אבל תעזור לי ואני בפנים.
"לאט-לאט הדבר הזה ממש קיבל מקום וזה היה מרגש, כי סוף-סוף הרגשתי שיש לי קצת מרחב תמיכה. פתאום יכולנו רגע לשבת ולדבר שנייה על מה שעברנו, על הפחד שכולנו הרגשנו בשדה הקרב, על הקושי, על הדברים בבית, על הגעגוע, על העבודה שלהם. יש חבר'ה שהתפרק להם העסק. אנשים באמת עברו דברים נורא קשים, שלפני המדורה הם לא דיברו על זה עם אף אחד, ופתאום רק לדבר על זה כבר יוצר איזשהו ריפוי שהוא מאוד משמעותי".
"מדברים המון על ריצוי מהצד הנשי, אבל גם גברים נופלים לריצוי. יש תחושה כזאת של 'אני תמיד מוכן, אני תמיד יכול', ואנחנו משלמים מחיר על הדבר הזה"
אנשים דיברו גם על המיניות שלהם?
"טוב, ברור שמילואימניקים חרמנים ידברו גם על סקס, אבל השיח על המיניות - אם אני יכול לקחת אותו רגע מהחלק השטוח הזה שמדבר רק על 'זאתי', 'ונעמיס אותה', 'לא נעמיס אותה' - כל השיח המחפיץ הזה, אז באחת השיחות לקחתי את זה למקום הרבה יותר רחב. שאלתי אותם - תגידו, אתם מסוגלים להיות עם מישהי עכשיו בלי מטרה לשכב איתה? כן להיות באיזשהו מגע, אבל ללא משימתיות ומטרה? בהתחלה חלק אמרו כזה, 'מה זה אומר?', אז אמרתי להם, 'תחשבו על זה שנייה. אתם מסוגלים להיות נוכחים עם מישהי בלי לרוץ בהכרח לחדירה?
"אז היה אחד שאמר, 'אני יכול אבל אני לא רוצה'", הוא אומר וצוחק, "אבל היו כמה שאמרו, 'כן, וואלה. בא לי כשאני חוזר הביתה לנסות את הדבר הזה', ופתאום אחד החבר'ה אמר לי, 'תשמע, זה עושה לי חופש פתאום לקלוט שאני לא צריך, שאני לא חייב כאילו לתפקד כל הזמן'. תחשבי כמה עומס יש על גבר שחוזר הביתה והוא עכשיו צריך 'לתת עבודה' מה שנקרא. כאילו, שתמיד יעמוד לו, ושיעמוד לו לכמה שיותר זמן, ופתאום אומרים לו, 'וואלה, אתה לא חייב כלום. אתה גם יכול לנוח'.
"גם הגבריות עצמה שאומרת, 'תמיד תעמוד זקוף, תמיד תהיה חזק, תמיד מתוח' - ואני אומר, לא. אתם יכולים גם להתכופף רגע. אתם יכולים לנוח. להזיז את הציפיות של כל העולם מכם, הציפיות שחונקות אתכם מכל כיוון ופשוט לנשום. תגידו שקשה לכם, תגידו שאתם לא יכולים עכשיו, מותר לכם".
"סוף-סוף הרגשתי שיש לי קצת מרחב תמיכה. פתאום יכולנו רגע לשבת ולדבר שנייה על מה שעברנו, על הפחד שכולנו הרגשנו בשדה הקרב, על הקושי, על הדברים בבית, על הגעגוע, על העבודה שלהם. יש חבר'ה שהתפרק להם העסק. אנשים באמת עברו דברים נורא קשים"
זה שיח שיכול לשנות חיים של אדם כששומעים את זה בפעם הראשונה. לצערי, אני יודעת שהרבה מהלחץ מגיע גם מבנות הזוג עצמן, שלפעמים מתות שבן זוגן יחזור כבר מהמילואים וישכב איתן, ומראש מניחות עליו הרים של ציפיות תפקודיות.
"אז אני אומר להם, 'תנסו אחרת רגע', ודווקא רוב הנשים כשחושפים בפניהן פגיעות, הן נושמות לדבר הזה. כאילו, 'פתאום אנחנו רואות אותך פגיע. פתאום אנחנו רואות אותך'".
זה מקסים כי מיניות בסוף היא לא כניסה של פין לפות. מה שחשוב פה הוא האיחוד, להיות נוכחים ביחד.
"אגב, גם אם לאישה יש ממך ציפיות שתתפקד והיא מתבאסת עליך, אז זה גם בסדר. מותר שתהיה באסה. מדברים המון על ריצוי מהצד הנשי, אבל גם גברים נופלים לריצוי. יש תחושה כזאת של 'אני תמיד מוכן, אני תמיד יכול', ואנחנו משלמים מחיר על הדבר הזה. לא סתם אמרתי לרחל אשתי, 'אני עייף, אני לא פנוי, אני לא יכול', ודווקא אז, כשהתכופפתי מה שנקרא, קרה משהו מחבר הרבה יותר".
איך גברים באמת שעכשיו בילו חצי שנה כמעט בשדה הקרב, יכולים לחזור הביתה ולהיות בני זוג נוכחים, קשובים ורגישים, שמדברים רגשות ובאים אותנטיים למפגש המיני עם הבנות זוג שלהם?
"אם דיברנו על הצורך הגברי-זכרי לפתור בעיות, אז כרגע אני יכול לומר שאני לא יודע אם יש לי פתרון. ברור לי שיש עכשיו אלפי זוגות שהם כרגע במשבר, הם כואבים ומדממים, וזה לא שיש כפתור שאם נלחץ עליו הוא יפתור את זה, אבל כן יש דרכי התמודדות שבהחלט יכולים לעזור בנושא הזה, כשאחד מהם הוא כנות.
"קודם כל תתחילו מלנסות להבין עם עצמכם מה קורה לכם, ואז תשתפו במה שאתם מרגישים. תגיד לה, 'כואב לי, אני מתאבל עכשיו על משהו, אני לא פנוי, אין לי כוח לחזור לעבודה, אין לי כוח ללכת לטיפול הדפוק הזה שאני הולך אליו ושום דבר לא זז, ואני מתעורר בלילה עם פחדים'. קודם כל, תגיד את זה לעצמך. תודה שקשה לך, ושאתה עובר את הדברים האלה עכשיו, בלי רצון לפתור שום דבר.
"אבל תגיד את זה לעצמך ולקרובים אליך, כדי שהם יוכלו לראות אותך. כדי שאתה תראה את עצמך בקושי שאתה מצוי בו. זה דבר אחד שאני מאוד-מאוד מאמין בו. הדבר השני שאני מאוד מאמין בו זה מעגל תומך. זאת אומרת, מעגל גברים במידה מסוימת יכול לדעתי להיות אפילו יותר חזק מטיפול, מהמקום של מבינים אותי, יש לי קבוצת שווים, אני מוקף באנשים שבאמת עוברים את הדברים שאני עובר, ויכולים להיות משענת בשבילי".
