סקס אפיל
איך להשאיר את עזה מחוץ לחדר המיטות? | #107
43:16
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל": איך להשאיר את עזה מחוץ לחדר המיטות)
סקס אפיל הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מוזמנים ומוזמנות להאזין לנו כאן ב-ynet, וגם לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים", ואם נהניתם להאזין - נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפליקציות השונות.
תקציר הפרק
מילואימניקים ומילואימניקיות רבים חזרו לאחרונה הביתה, אחרי שהות ארוכה בשדה הקרב, וכעת מצופה מהם (או שהם עצמם מצפים) שהמיניות שלהם תחזור להיות בדיוק כפי שהייתה לפני 7 באוקטובר. לעיתים הציפייה היא שהמיניות תהיה אפילו טובה יותר, כי מזמן לא נפגשנו ויש געגוע ותשוקה מאוד גדולים. אלא שהמצב הרבה יותר מאתגר משנדמה לנו: אנשים שנמצאים בשדה הקרב נמצאים במצב נפשי של סטרס ודריכות, בזמן שמיניות מצריכה מאיתנו להיות בדיוק במצב ההפוך - לבוא רגועים, בטוחים ולהיות נוכחים ברגע.
בפרק 107 של "סקס אפיל" אירחתי את ד"ר טלי סמסון, עובדת סוציאלית ומומחית לבריאות מהמחלקה לרפואת משפחה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, ובמרפאה לבריאות מינית בסורוקה, כדי לשמוע ממנה מה לעשות אם נתקלים בפלאשבקים או במחשבות טורדניות, ואיך לייצר יחד מיניות קשובה ומותאמת, שמתחשבת באנשים שחוו טראומה, ומנסים לחזור כעת לשגרה הרגילה. האזינו לפרק החדש שנמצא בראש העמוד.
תמלול הפרק המלא
"יש לנו איזושהי תמונה רומנטית לפעמים, שכשנחזור משדה הקרב, הלוחם או הלוחמת, הזוגיות והמיניות שלנו פתאום ישתפרו פלאים. אבל יש היסטוריה, ויש יחסים, והם אלו שינהלו את מה שיקרה לנו. הם לא נעלמים. גם אם יש לנו עכשיו יומיים של אופוריה כי היה איזשהו מפגש מיני מסעיר אחרי תקופה קשה, עדיין יש את מערכת היחסים שקדמה. ואז, אחרי שהאופוריה תרד, כנראה שתחזרו למצב הזוגיות הקודם שלכם. החדשות הטובות הן שככל שמערכת היחסים שקדמה ליציאה למילואים הייתה יציבה, גמישה ומסתגלת, אז גם הסיטואציה החדשה תיטמע בתוך כל האיכויות הללו", אומרת ד"ר טלי סמסון, עובדת סוציאלית, מומחית לבריאות מהמחלקה לרפואת משפחה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון ובמרפאה לבריאות מינית בסורוקה.
בואי נתחיל מהבסיס - מה עובר אדם, גבר או אישה, שנמצא בשדה הקרב?
"המציאות בסביבה מסוכנת יוצרת תגובה של דריכות מוגברת. נדרשת עוררות מאוד-מאוד גבוהה, החושים צריכים להיות מאוד-מאוד חדים, הגוף מגיב במהירות לכל גירוי שמופיע. מדובר בהתנהגות מכוונת הישרדות. על מנת לאפשר את זה, הגוף מפריש הורמונים ספציפיים שתומכים בעוררות הנדרשת. יש פעולה שלמה שהמערכת הסימפתטית מפעילה, על מנת לאפשר את הדריכות המוגברת הזאת לאורך זמן.
"עכשיו, המערכת הסימפתטית נכנסת לפעילות בשנייה. למשל, כשאנחנו מתקרבים למעבר חצייה, קולטים רכב דוהר לכיוונו ומיד מגיבים ועוצרים. לעומת זאת, המערכת הפרא-סימפתטית שהיא המערכת של הרגיעה, נכנסת לפעולה בהדרגה, כי הגוף נותן לנו את ההזדמנות לבדוק האם הסכנה אכן חלפה. יש בזה הגיון אבולוציוני, הישרדותי. למשל, שלא תרגישי רגועה ובטוחה כל כך בכביש, רגע אחרי שהסכנה עברה, ואז רכב חדש יעבור וכמעט יפגע בך. לכן, גם היום זה רלוונטי שניכנס לתגובה מהירה והישרדותית, ושהרגיעה תתרחש בהדרגה".
"אנחנו מדברים פה על מעבר מאוד חד מסביבה רווית אלימות, ששולטת בה אנרגיה לוחמנית ותחושת דריכות מתמדת, למיניות שדורשת מאיתנו השתקעות בחוויה, רוגע, נינוחות והתמסרות. יש פה משהו פרדוקסלי"
אז אנשים בשדה הקרב נמצאים כל הזמן במצב של דחק. הם בסטרס, הם בעוררות יתר, הם לא ישנים טוב ולא אוכלים טוב. מה קורה כשהחייל או החיילת חוזרים הביתה? אילו רגשות מלווים אותם ובמה הם עלולים להיתקל?
"כל קשת הרגשות תלווה אותם במערכת הזוגית, ההורית, החברתית והעסקית, אבל אם נתמקד במפגש האינטימי, אני רוצה להזכיר לכולם שאנחנו מדברים פה על מעבר מאוד חד מסביבה רווית אלימות, ששולטות בה אנרגיה לוחמנית ותחושת דריכות מתמדת, לאחת הפעולות שהכי דורשות מאיתנו השתקעות בחוויה, רוגע, נינוחות והתמסרות. יש פה משהו פרדוקסלי.
"יכול להופיע דיסוננס מאוד גדול בין ההבנה והידיעה שיש מציאות נוספת למציאות שנמצאת כאן במיטה, שבה ייתכן והחברים שלי עדיין נמצאים בסכנת חיים. הברית שנוצרת בין הלוחמים והלוחמות במצבי מלחמה היא אינטנסיבית, עמוקה ומידית. יש ברית אחים כזאת שנוצרת, וזה מעורר הרבה פעמים תחושות של אשמה".
עצם זה שהמלחמה עדיין נמשכת גם תורם לזה מאוד. זה לא כמו מצב שעכשיו כל הלוחמים חזרו הביתה ומתחילים מחדש.
"יש פער כל כך גדול בין החוויות שזה באמת מאוד-מאוד קשה".
זה מעלה לי גם את רגשות האשמה שעלולים מלכתחילה לצוץ בעת גירוי מיני. איך זה ייתכן שבא לי סקס עכשיו כשחברים שלי עדיין נלחמים?
"נכון. המחשבות האלה הן חלק מההשפעות הקוגניטיביות שעלולות לעלות ברגע אינטימי, אפילו לא ארוטי-תשוקתי, אלא סתם ברגע אינטימי עם בן/ת הזוג, כמו להיות מחובק יחד על הספה. קורה בינינו משהו רך ונינוח, ופתאום עולה בתוכי מחשבה - 'איפה הם ואיפה אני', ואז מגיעה עם תחושת אשמה, בדיוק התמונה ההפוכה מהמצב שאני אמור להיות מצוי בי. באותה מידה עלולה גם להופיע תחושת בושה.
"כשאנשים נמצאים בשדה קרב, יש להם לגיטימציה או אפילו דרישה חברתית לעשות פעולות שנוגדות את המוסר הבסיסי שלנו. הם עסוקים לעיתים בהרג, בהישרדות ובהרג. החוויות האלה צריכות לעבור עיבוד ואינטגרציה לעולם הערכי שלנו כבני אדם, ואז יכולה לעלות תחושת בושה בגלל שאני נזכר פתאום ברגע מסוים שבמהלכו לא פעלתי כמו שהייתי מצפה מעצמי, והיום במבט לאחור אני מרגיש שאולי הייתי צריך לפעול אחרת.
"אז חרטה ובושה ואשמה, כעס ותסכול. כעס מאוד גדול על המציאות המאוד קשה. כעס על הרג של אזרחים, חברים, אפילו אנשים ששמענו אליהם רק דרך התקשורת, במסגרת החטופים למשל, ונוצרת בינינו איזושהי שותפות, ופתאום קורה משהו. אנחנו מכירים אנשים שפונו, מכירים אנשים שמחכים לאהובים שלהם, אנחנו מוקפים בכל כך הרבה דברים שמעוררים בנו רגשות כל כך סותרים ומבולבלים, ולצד זה יש גם, בואי נאמר, את תחושת ההקלה, שגם בה אנשים מתביישים. כי מה זה אומר עליי שאני שמח על זה שאני פה, כשאנשים עדיין נלחמים בשדה הקרב או כלואים במנהרות החמאס?".
או שדווקא אני נשארתי בחיים והם לא.
"נכון, זאת 'אשמת הניצולים' שמדברים עליה. לצד זה, יש גם לעיתים שמחה מאוד גדולה לחזור הביתה, ואיתה מגיעה ציפייה מאוד גדולה למשהו עוטף ומקבל ורך. זאת אומרת, יש גם קשת של רגשות חיוביים שמגיעים עם השיבה הביתה משדה הקרב, והחייל או החיילת יכולים ממש להיכנס לרכבת הרים, שפעם אני פה ופעם אני שם, ומבחינת בת הזוג למשל, קרק לפני רגע הלכתי להכין קפה והיית במצב רוח מסוים, אבל כשחזרתי פתאום אתה מזעיף פנים'.
"זאת אומרת, יש איזושהי רכבת הרים שמקיפה כמעט את כל קשת התגובות האנושיות, והיא יכולה להשפיע באופן ישיר עם בני בנות זוג ועל הילדים. כולם נמצאים בתוך הדבר הזה. לכן, ככל שמערכת היחסים שקדמה ליציאה למילואים היא יציבה, גמישה ומסתגלת, אז גם הסיטואציה החדשה תיטמע בתוך רכבת ההרים הזאת. מערכת יחסים קונפליקטואלית לעומת זאת, תתקשה לקבל את השינויים החדשים".
צפו בשיחה בין לורי שטטמאור לד"ר טלי סמסון
"אנשים שנמצאים במערכות יחסים מרובות קונפליקטים סביב המיניות שלהם, זה אומר שיש ציפיות, אכזבות וויתורים, שגורמים לכך שהמיניות הבסיסית בין שני האנשים הללו היא לא במיטבה. זה כולל לא פעם סוגיות של תקשורת. על מה מדברים ועל מה לא מדברים. מיניות היא טאבו. מלחמה היא טאבו. מוות הוא טאבו. איך מכניסים את כל הדבר עכשיו פתאום ליום-יום שלנו, כשיש כל כך הרבה נושאים שקשה לדבר עליהם? לכן זוג שידע לתקשר את הדברים, יצליח להסתכל על המציאות החדשה בצורה מיטיבה ומהירה יותר, מאשר זוג שגם ככה מחזיק אצלו חסמים תקשורתיים רבים".
"מיניות היא טאבו. מלחמה היא טאבו. מוות הוא טאבו. איך מכניסים את כל הדבר עכשיו פתאום ליום-יום שלנו, כשיש כל כך הרבה נושאים שקשה לדבר עליהם? לכן, זוג שידע לתקשר את הדברים, יצליח להסתגל למציאות החדשה בצורה מיטיבה ומהירה יותר, מאשר זוג שגם ככה מחזיק אצלו חסמים תקשורתיים רבים"
זה מעלה לי שגם אם יש תקשורת טובה בין בני הזוג, לא בטוח שבן/ת הזוג שהיו עכשיו בשדה הקרב, ירצו לשתף את כל מה שהם עברו.
"נכון, כי לא רוצים להפיל את כל הזוועות, את כל החששות, את כל הטעויות, את כל ההצלחות, את כל הכישלונות".
מצד שני, אם לא נדבר על הדברים עלול להיווצר פער מאוד גדול, כי בעצם אני עברתי עכשיו המון-המון דברים קשים, והאדם השני לא מודע בכלל לדברים האלה.
"את אומרת 'לייצר פער', אני אומרת יש פער. אנחנו לא מייצרים אותו, הפער מלכתחילה קיים. איש אחד היה פה, אחד היה שם, הפער קיים. וכשמגשרים על הפער, אני תוהה הרבה פעמים עם אנשים מה מתוך הפער הזה הם רוצים בכלל לגשר?
"אתמול ישבתי עם משפחה שמתמודדת עם סיטואציה מסוימת בעקבות 7 באוקטובר, ושאלתי האם הם ירצו שנגשר על הפערים בתקשורת בסוגיה מסוימת, והם ככה חשבו ואמרו, 'לא. רק תגידי לנו שהם בסדר'. כלומר, הם לא רוצים לשמוע מה היה שם לגמרי. הם רק רוצים לדעת שהדבר הזה עובר עכשיו תהליך של עיבוד. שהיקר להם עובר תהליך שיעזור לו בהחלמה".
את כל יתר הפרטים הם לא צריכים. זה סתם יסב להם כאב והם לא יודעים איך הם יתמודדו עם כמות המידע שתנחת עליהם.
"בדיוק, בדיוק. לכן, גם כשמדברים על פער, צריך קודם כל לקבל את זה שבין בני זוג יש פערים, ואז מדברים על מה מתוך הפערים האלה שווה לתקשר החוצה. אפשר לדבר על התחושות ועל הרגשות שעולים אצלי עכשיו, לא צריך לדבר ולספר את כל הפרטים הגרפיים של מה שקרה לנו בשדה הקרב. אפשר להגיד 'הרגשתי שם כך וכך'.
"אם אנחנו חוזרים למפגש המיני, אז גם בתוכו, כשיש ניתוקים, או כשהזיכרונות חוטפים את האדם מתוך מה שקורה כאן ועכשיו, לא חייבים להגיד מה עבר לי בראש באותו רגע שבו הנחת עליי את היד, אבל אפשר להגיד, 'וואו, התנתקתי לרגע', וזה מספיק".
"כשיש ניתוקים פתאום באמצע המיניות, או כשהזיכרונות חוטפים את האדם מתוך מה שקורה כאן ועכשיו, לא חייבים לספר על כל מה שעבר לי בראש ברגע שהנחת עליי את היד, אבל אפשר להגיד, 'וואו, התנתקתי לרגע', וזה מספיק"
מה באמת אמורים לעשות אם חס וחלילה נתקלים במקום הקוגניטיבי הזה של מחשבות טורדניות ופלאשבקים בזמן המיניות? בשיחה מוקדמת איתך אמרת לי שגם כל מיני דברים פיזיים יכולים להזכיר לנו את המקומות האלה, אפילו ריחות.
"כל החושים שותפים לחוויה הטראומטית, ממש כמו במיניות עצמה, כשכל החושים מעורבים בחגיגה, אחרת יש לנו חוויה מצומצמת. אז ריח יכול לזרוק את האדם מתוך הסיטואציה לאי שם, מגע פתאומי יכול פתאום להקפיץ. וכן, זה לפעמים פוגע בצד השני. 'כאילו, מה, רק שמתי עליך את היד ואתה קופץ'. אז קודם כל, חשוב שנזכור שכל מה שקורה, הוא טבעי. לפה נכנס עניין התקשורת. אם האדם משאיר את זה בינו לבין עצמו, וכל הזמן נמצא בבקרה עם עצמו, אז אנחנו נהיה במינוס על מינוס.
"לכל אדם יש איזושהי זיקה למיניות במצב הניטרלי. כלומר, כשהוא לא עסוק בפעילות מינית. אם פתאום תצוץ הזדמנות למיניות, האם הזיקה שלו תהיה, 'איזה יופי, למה לא?', או שהיא תהיה - 'חס וחלילה, מה פתאום'? אלו הם שני הקצוות. עכשיו, הזיקה למין במצב הניטרלי מנבאת חלק גדול מאיכות המפגש המיני. שם למעשה מתחיל רצף התגובה המינית.
"אדם שיש לו בסך הכול זיקה חיובית, יעלים עין מדברים שפחות מוצלחים, ידייק את המפגש ויסכם אותו בצורה חיובית, ועם המטען הזה הוא יגיע למיניות הבאה שלו, ואז הזיקה תהיה עוד יותר חיוביות. אירועים כמו שהזכרת, שכוללים להגיע למפגש המיני הבא מראש עם חששות, מטים את הכף, ואז הזיקה מושפעת לרעה, והמיניות הופכת מפעילות מהנה לפעילות שהיא מראש נגועה באיזושהי חרדה, אי-נוחות וחשש".
לאחרונה שמעתי פודקאסט של טיפול זוגי בלייב, וכשביקשו מהאישה לספר מה האתגר הזוגי שלהם, היא אמרה – "הלוואי שלא הייתה קיימת מיניות בעולם, ושלא הייתי צריכה להתעסק בזה".
"סופר זיקה שלילית, לגמרי. זה ממש מבטא את הרעיון. אם אנחנו מדברות על רצף התגובה המינית, אז ההשפעות של עודף הקורטיזול בגוף, של דריכות היתר, של הקושי למקד את הקשב, למעשה משפיעות על כל רצף התגובה המינית. אנחנו שומעים על ירידה משמעותית בחשק, על אנשים שאומרים שהראש שלהם לא שם, אם זה אחים שכולים, אם זה לוחמים, אם זה הורים. הם לא פנויים לזה רגשית פשוט בכלל, ואז, גם כשיש להם את ההזדמנות להיכנס למיניות עם אדם אהוב, הם לא ירצו בכך.
"אנחנו שומעים על פגיעה בעוררות המינית, כלומר שגם כשיש חשק, אז הגוף לא מגיב. על כשל בזקפה, או אצל נשים יש קושי בלחוות את הלחות הנדרשת כדי לאפשר את הכניסה לגוף. נשמע גם על חוויה של אורגזמה שמאוד מאוד נפגעת, או לא קיימת, על שפיכה שלא מתרחשת. כל הדברים המאוד בסיסיים האלה, יכולים להיות מושפעים".
והם כולם נורמליים, כל מה שתיארת עכשיו.
"כן, הדברים האלה קורים גם בלי טראומה. זה ממש חלק מהחיים. וכרגע בשלב הזה של ההסתגלות מחדש לחיים שאחרי המילואים, הם בהחלט עשויים לקרות".
הם גם תקופתיים. זאת אומרת, כנראה שרוב האנשים בשלב מסויים בחייהם יחוו איזושהי תקופה של בעיות תפקודיות מסוימות במיניות שלהם.
"נכון, שלא לדבר על כך שעם הגיל, והשינויים שמתרחשים בגוף, הדברים האלה הופכים להיות חלק מהחיים, וחלק מהמפגש המיני".
"אנחנו שומעים על פגיעה בעוררות המינית, על כשל בזקפה, על קושי לחוות את הלחות הנדרשת כדי לאפשר את הכניסה לגוף. נשמע גם על חוויה של אורגזמה שנפגעת או נעלמת, על שפיכה שלא מתרחשת. כל הדברים המאוד בסיסיים האלה, יכולים להיות מושפעים מהמצב החדש"
מה יכול לסייע לבני זוג שחווים את האתגרים האלה במיניות שלהם עכשיו?
"קודם כל, תקשורת. לשתף, לומר. לא כדי להגיד, 'לא בא לי'. התקשורת היא על מנת להגיד, 'זה הלך הרוח שלי כרגע, זה ה-State of Mind'. לכאן נכנס שלב הציפיות. אמרת לי בצדק כשדיברנו בטלפון, שאנחנו לא קדושים, ושאין כזה דבר לבוא בלי ציפיות למפגש המיני, וזה נכון. השאלה היא ציפייה למה. אם הציפייה היא למפגש, לאינטימיות, לחמלה, לביחד, לעונג שיפתיע, אם יש איזושהי סקרנות באשר למה יביא המפגש, אז אני במאה אחוז ניצחון. הכותרת של כל הדבר הזה היא מה שנקרא, Non demanding sex. לא לבוא למפגש המיני עם איזושהי דרישה מעצמי או מבן/ת הזוג, למשל - 'אם אין מין אוראלי זה לא שווה', או 'אם אין את זה, אז זה לא סקס'".
כן, אנשים שמתייחסים למיניות בצורה מצומצמת, כאילו שאם אין כניסה של פין לפות, אז לא היה לנו מין.
"לגמרי. אז ה-Non demanding sex אומר שאנחנו לא באים עם דרישה למשהו ספציפי מעצמי או מבן הזוג, אנחנו רק באים כדי לבלות ביחד ונראה מה יקרה כבר. ואז אנחנו פותחים פתח לאיזשהו מרחב, שאפשר לומר שהוא ממש אינסופי. ולבוא עם הרבה מאוד חמלה, הרבה מאוד חמלה לעצמי ולאחר.
"יש נקודה מאוד-מאוד משמעותית סביב כל העניין של ההשתקעות. כי אמרנו שצריך להשתקע במיניות כדי ליהנות ממנה, אבל איך עושים את זה כשחוטפים אותנו מפה? כי פתאום הדלת נטרקה, או שפתאום עלה לי פלאשבק. אז פה אני אשתמש באיכויות המיינדפולנס, שמערב בתוכו שתי מיומנויות בסיסיות - האחת היא ערות לחושים, והשנייה היא השתקעות בחוויה.
"בסיטואציה כזאת, כשאני נחטפת מפה וחוזרת לעזה, להשתקע בחוויה זה להעמיק בתוך הסבל. לכן, כרגע המיומנות שנדרשת פה היא להיות ערה לחושים. להיות באיזושהי מודעות עצמית, תוך כדי המגע, תוך כדי התהליך, ואז, ברגע שעולה משהו לא נעים, לעצור, לא להתעקש. לעצור ולהתקרקע, להחזיר את עצמי לכאן ועכשיו".
אבל איך אפשר לדעת מה מקרקע האדם?
"שווה לבדוק, לבוא בסקרנות. אני יודעת מזוגות שאחד הדברים שהכי מקרקעים הוא קשר עין. אנשים עושים סקס ועוצמים עיניים, אבל אם נמצאים באיזושהי התנתקות ועוברת איזושהי מחשבה מבהילה, איזשהו גירוי לא נעים, איזשהו רעד בגוף, איזשהו כיווץ, אז מיד לפקוח את העיניים וליצור קשר עין עם האדם שאיתי. מערכת ההתקשרות שלנו מיד תרגיע אותי ותזכיר לי שאני לא לבד".
מה עם ליטוף או להחזיק ידיים?
"ליטוף פחות עובד פה, אבל מגע אוחז כן. מדע אדמתי מה שנקרא, אם זה על הירך, אם זה בכתף, יכול לעשות 'גראונדינג' נהדר כשנמצאים בזוג. אבל בואי נזכור שאנשים עוסקים בעינוג מיני גם כשהם לא בזוג, לכן חשוב שגם במצבי אוננות, זה בסדר לפקוח את העיניים, וזה בסדר אם החשק רגע ברח, אם הזקפה ירדה. כל הרעיון הוא לא לעצור שם. לעשות את ה'גראונדינג' ולנסות להמשיך הלאה עם המיניות".
מה עם נשימות עמוקות?
"נשימה חשובה מאוד, אם היא עובדת. היא יכולה להיות טריקית כי במצבי סטרס גם הנשימה מושפעת. אז מי שזה עובד לו, מי שיודע לנשום נשימה מרגיעה, אז זה כלי מדהים, על זה עובדים במדיטציות, ביוגה, בהרבה דברים. לעומת זאת, אם הנשימה היא נשימת סטרס, זה לא יעבוד. בסוף אין פה משהו אחד שנכון לכולם, לכן צריך לעשות איזושהי בדיקה.
"כשאנשים נמצאים יחד, קל מאוד להשתמש במערכת ההתקשרות - קשר עין, מגע מקרקע, חיבוק, יד על החזה, כל דבר שאומר, 'היי, אנחנו פה ביחד, הכול בסדר'. כשהאדם לבד חשוב מאוד לזהות מה מקרקע אותו, ואז לא לעצור שם. הטעות היא שכשזה קורה, אנשים נזרקים למקום אחר, ואז הם קמים ומתלבשים. הם מסובבים את הגב ואומרים, 'לילה טוב, לא הפעם', אבל הרעיון הוא לא לעצור שם. לעשות קרקוע, לנשום רגע ביחד, ולחזור בדיוק לאותו מגע שהיינו בו לפני כן. ואם לא חזרה הזקפה, עדיין חשוב שיישאר משהו אינטימי.
"אני תמיד מפרקת עם אנשים סוגים שונים של מגע - יש מגע אינטימי, יש מגע ארוטי, יש מגע תשוקתי. תשוקתי זה כשרוצים לגמור. ארוטי זה כל מה שקשור לגירויים הגניטליים, לאיברי המין, כל מה שלפני. אני תמיד אומרת תסתכלו על אנשים שרוקדים סלסה. כמה ארוטיקה יש שם, אבל 99% מהם לא יעשו סקס און סטייג' ולא תהיה שם תשוקה. אולי הם ילכו הביתה ויעשו משהו עם התשוקה הזאת בבית, אבל על הבמה זה יישאר ברמה הארוטית. לצד זה יש גם את המגע האינטימי, שהוא מגע מכיל, מרגיע, משולל מיניות. המפגש המיני נע בין שלושת הדברים האלה. וגם אם כרגע לא בא לי יותר מגע תשוקתי, אפשר להישאר במגע מיני או ארוטי".
כלומר, לא להחליט שזהו, שוברים את הכלים ולא משחקים בגלל שמשהו אחד לא עבד.
"בדיוק".
"כשאנשים נזרקים למקום אחר, הם הרבה פעמים מסובבים את הגב ואומרים, 'לילה טוב, לא הפעם', אבל הרעיון הוא לא לעצור שם. לעשות קרקוע, לנשום רגע ביחד, ולהמשיך עם המיניות"
מה תייעצי באמת לבני ולבנות זוג ששמים לב שהצד השני מתנתק או חווה עכשיו משהו?
"אז אפשר לעשות את כל הדברים שסיכמנו עליהם שעוזרים לקרקע, ואם זה קורה בפעם הראשונה, זה בסדר גם להתבונן, וכשהדברים טיפה נרגעים לשאול מה שלום הפרטנר".
כי זה יכול להבהיל, אני מניחה, את הצד שלא מכיר את זה.
"זאת יכולה להיות חוויה מאוד מבהילה, זה נכון. ואז חשוב באמת להתבונן, לראות מה קורה, לבדוק האם האדם אוסף את עצמו, האם הוא חוזר אלינו. מה שחשוב מאוד זה להימנע מאשמה".
זאת אומרת, אם ירדה לו הזקפה, אל תיקחי את זה על עצמך עכשיו, זה לא קשור אלייך.
"נכון. נכון. ואותו דבר אם מדובר באישה ובאת אליה ולא בא לה כרגע והיא לא שם. בסוף, צריך לזכור שרוב האנשים מסתגלים וחוזרים לתפקוד הקודם. מה שנרצה לראות זה האם העוצמה של התגובות מתמתנת ומתרככת עם הזמן, או שיש חלילה הסלמה, העמקה, התגברות, החמרה במצב רוח, החמרה בשינויים במצב הרוח.
"אני חושבת שנכון לומר שהשיפור או השינוי הוא לא ליניארי. יש לו עליות וירידות, כשבהדרגה נרצה לראות התמתנות של המצב עד שנקבל קו כמעט ישר, כי אף אחד מאיתנו הוא לא קו ישר מוחלט, בלי קשר לאירועים טראומטיים. יש לנו תמיד תנודות כאלה ואחרות. חשוב לומר גם שיש לפעמים גם התפרצויות. יכולות להיות גם התפרצויות אלימות, ואז בהחלט נצטרך לטפל ולערב איש מקצוע. לסיום, חשוב לי לבקש שגם אם מאתגר עכשיו, אל תוותרו על המיניות שלכם. סבלנות, חמלה עצמית, סקרנות, ועם הזמן אצל מרבית הזוגות, הדברים יסתדרו".
