"אני סוכנת חופשיה", אמרתי לה בחיוך ממזרי.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה בתהייה.
"אין לי לחץ, לא מגבלה, לא לוחות זמנים, לא רשימת מכולת. אני יכולה פשוט להסתובב בעולם, להיות אני ולעשות את הבחירות שלי".
"אז למה לא יכולת להיות ככה גם לפני כן?"
משהו בשאלה שלה החזיר אותי לתקופה ההיא. ישבתי בכיתה, וכמו כל הסטודנטים שהיו איתי בשיעור, לא באמת הקשבתי. הראש שלי היה עסוק במשהו אחר - בלמצוא את הטבעת המושלמת שאיתה בן זוגי דאז, יציע לי נישואים. ידעתי שזה לא אמור להיות ככה, ושהוא אמור לבחור בעצמו ולהציע לי בהפתעה, אבל יותר משרציתי למצוא את הטבעת המושלמת, רציתי שהוא כבר יציע לי, שארגיש "נבחרת".
הכרנו באוקיי-קיופיד, בדיוק ברגע שבו התכוונתי לעזוב את האפליקציה. הייתי אחרי סריה של שלושה דייטים כושלים, ופתאום הוא כתב לי הודעה. זה היה ב-2013, בימים בהם פרופיל באתר היה דף A4 של תוכן. היכולת לקבל הצצה אמיתית ליותר מ-180 תווים כבשה אותי בזמנו.
הוא היה חמוד במיוחד, חכם, מצחיק. מהר מאוד עברנו לדבר בטלפון ומשכתי אותו בשיחות שבועיים וחצי עד שהוא אמר, "טל, אנחנו חייבים להיפגש כבר". לבסוף נפגשנו. הוא היה מקסים וחייכן והציץ לי במחשוף רק לפעמים וממש ניסה שלא אשים לב, ג'נטלמן. הוא גם היה חכם ודביל במידה, בדיוק איך שאני אוהבת אותם.
סיימנו את הערב בנשיקה ארוכה, שהשאירה אותי במחשבות ואותו עם כאב ביצים כל האוטובוס מחולון לראשון לציון. יומיים אחר כך יצאנו לדייט שני, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ובאותו הרגע כבר ידענו שאנחנו יחד כדי להישאר.
הוא היה חכם, אדיב, רגיש, מתחשב, עם תפקיד בקבע וראש על הכתפיים, ויותר מהכול, הוא אהב אותי, כמו שאני, משהו שלא הכרתי לפני כן. כמובן שמהרגע הראשון דמיינתי איזה בעל הוא יהיה והאם הוא יהיה אבא טוב, ועל הדרך הסכמתי להתעלם מהמון דברים שהפריעו לי, מתוך הבנה שכלום לא מושלם "ואולי בעתיד נצליח להתגבר על זה".
לא שמתי לב לעובדה שאני לא באמת ממוקמת אצלו במקום הראשון. היו זמנים שגם לא הייתי השנייה או השלישית בעדיפויות. גם התכחשתי לעובדה שאנחנו לא מתקשרים באותה השפה - אני פועלת לפי אינטואיציה והוא זקוק לרשימות. אני זקוקה לספונטניות והוא לתכנון, אני זקוקה לאנשים סביבי והוא זקוק לשקט.
"מהרגע הראשון דמיינתי איזה בעל הוא יהיה והאם הוא יהיה אבא טוב, ועל הדרך הסכמתי להתעלם מהמון דברים שהפריעו לי, מתוך הבנה שכלום לא מושלם ואולי בעתיד נצליח להתגבר על זה"
כל אלה הופיעו כבר מהיום הראשון, אבל אני, שתמיד רציתי שיסמנו עליי "וי", שיאשרו אותי בחברה, במשפחה, מול האהובים שלי, כל כך רציתי מישהו שיאהב אותי, והנה הוא אוהב ואני אוהבת אותו בחזרה, אז למה לא? חוץ מזה, אומרים ש"הפכים נמשכים", אז אולי זה בכל זאת "זה"?
אני זוכרת את ימי הלחץ של ההרגשה הזאת שאני כבר רוצה להתחתן. כאילו כל המודעות בפייסבוק שקשורות לחתונה החליטו להתמקד דווקא בי, ומה אגיד לכם? זה עבד. המודעות הממומנות של מעצבות השמלות, חנויות הטבעות, טיפולי היופי, היעדים לירח דבש, האולמות, הקייטרינג, הפייסבוק שלי נראה באותה תקופה כמו הלובי במשרד של אירית רחמים, ואני נלחצתי והוא נלחץ מהמלחץ שלי, ושנינו החלטנו להתחתן קצת לחוצים.
אבל לא רק סטרס ליווה אותנו בתקופה ההיא, גם הספקות התחילו להיערם. היו ימים שהרגשתי שכל חלק בגוף שלי צועק עליי שאני עושה טעות, אבל אני, שכל כך רציתי להיות מאושרת ושיאשרו אותי מבחינה חברתית, העדפתי להתעלם מהכול ולהמשיך בשלי. כל מה שהיה לי מול העיניים זה להספיק לראות את סבא שלי רוקד אצלי בחתונה ואת אמא שלי מרוצה ממני, ומבחינתי זה היה יותר חשוב מכל ספק שהתעורר ועלה על כמה הוא ואני באמת מתאימים.
אחרי ארבע שנים מאתגרות של נישואים, פירקנו את החבילה. החלטתי שהספקות האלה שהדחקתי, דופקים לי בדלת בחוזקה והרעש כבר בלתי נסבל. ההבנה הייתה שאנחנו כל כך שונים, שהשילוב ביננו רק מוריד אותנו למטה במקום להצמיח אותנו למעלה. הרגשנו כמו שותפים לדירה בלי הרבה נושאי שיחה.
"היו ימים שהרגשתי שכל חלק בגוף שלי צועק עליי שאני עושה טעות, אבל אני, שכל כך רציתי להיות מאושרת ושיאשרו אותי מבחינה חברתית, העדפתי להתעלם מהכול ולהמשיך בשלי"
אני זוכרת אותנו יוצאים למסעדות וכל מה שהטריד אותי היה "על מה אדבר איתו רק שנינו עכשיו?". לא התלהבתי לצאת לטיולים איתו, לא התעניינתי מספיק בדברים שחשובים לו, הרגשתי שאני צועקת מנוגה והוא לוחש ממאדים. לא הגיע לנו להמשיך ככה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הגענו למסקנה שהאושר שלנו יותר חשוב מכל דבר אחר, ושמוטב כי נגיד תודה על שמונה שנים מופלאות ושנמשיך הלאה. וכך עשינו.
שק של כאבי לב מעולם הדייטים המנוכר
עכשיו אני שוב בעולם הדייטים, כמעט שנה אחרי הפרידה, במין סטטוס קצת מוזר. אני בת 33, גרושה אבל זה לא רשום לי בתעודת הזהות, ללא ילדים (נושא גדול מדי שאולי יפורט בעתיד). גם לא מעניין אותי להתחתן יותר, ואין הרבה כמוני מסביב.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו בדיוק נכנסתי לסופר. לידי הרבה נשים עם עגלות וראשן תקוע בתוך רשימת הקניות. הן הולכות על המותגים המוכרים, על האריזות המרהיבות, על המבצעים הכי קורצים. ואני? הראש שלי מורם. אני עוברת בין המדפים, מסתכלת לעומק על המרכיבים, לא מתחייבת למותגים, לא נמשכת לאריזות נוצצות (כי כבר למדתי שממלאים אותן רק עד האמצע). אין לי שום רשימה שמגבילה אותי, שום רצון לסמן "וי" על אף מוצר.
אני מסתכלת מסביב על נשים אחרות בגילי ורובן או נשואות או רווקות שמחפשות את החתן העתידי שלהן. רובן נשים מופלאות, שסוחבות איתן שק שלם של כאבי לב מעולם הדייטים הקר והמנוכר. כשהן באות לדייט, הן נושאות עמן את התסכולים מחמשת הגברים האחרונים. כל גבר שלא מסתדר עם "רשימת הקניות" שהן רשמו מבעוד מועד, מיד נפסל, ואני רואה איך זה אוכל אותן מבפנים.
עוד אכזבה, עוד לב שנפתח והתרסק, עוד טריגרים להוסיף לרשימה. אלא שבינתיים, הגברים המופלאים שלא נמצאים ברשימת הקניות, מאותתים להן מכל מקום אבל הן עם הראש בפיסת הנייר, נאחזות בה כאילו מדובר במפה לאושר, כשלמען האמת זאת מקסימום המפה ל"אושר-עד" בשישי בבוקר.
"כשהן באות לדייט, הן נושאות עמן את התסכולים מחמשת הגברים האחרונים. כל גבר שלא מסתדר עם רשימת הקניות שהן רשמו מבעוד מועד, מיד נפסל, ואני רואה איך זה אוכל אותן מבפנים"
"אני סוכנת חופשיה" אמרתי לה כששאלה איך זה מרגיש. אני לא מחפשת יותר את ה-Happily ever after. אני מחפשת את ה-Happily right now. את הגבר שיהיה באותו הראש, עם אותם הדברים שמשמחים אותנו, זה שידבר איתי באותה השפה. לא מעניין אותי כמה הוא מכניס בחודש, אם הוא גרוש או רווק, אם יש לו ילדים או לא, אם צעיר ממני או מבוגר.
תנו לי לטייל ולחוות לכאוב ולקום. תנו לי רומן לחודש, לשנה, לעשר, לא אכפת לי כמה זמן זה יימשך, אני לא מחתימה כרטיס. תנו לי להתרגש, להתאהב, להיסחף. אין לי את מי להרשים, נגמר לי את מי לשמח, אין לי את מי לרצות מלבד את עצמי.
בחורה של לטייל בסופר
מאז שאמא שלי נפטרה ואובחנתי במחלה גנטית (זה קרה באותו השבוע), הרגשתי שאני חייבת להתחיל להקשיב לעצמי, למה שבאמת-באמת יעשה לי טוב עכשיו, עם הגרסה שאני היום, ולא עם הפרדיגמה של מה שחשבתי שאני פעם. עברתי עם עצמי חיפושים ומסעות ושבירת כל הגדרה שאי פעם הגדרתי, הפכתי והפכתי עד שהבנתי שההגדרה החדשה שלי היא "לשחרר ולהיבנות".
אני בטוחה שעוד אחווה שיברונות לב ואני מחכה לחוות את הריגוש ואת הסערה של לפני. מעניין אותי לגלות מה זאת אהבה מתאימה ללא ספקות, כשאין סימן שאלה שמרחף מעל הראש. אני רוצה להשוות אהבה לאהבה, לגלות סוגים אחרים שאולי לא גיליתי. אך בשביל זה, אני צריכה זמן, ולעומת הלחץ שחוויתי כמעט לפני עשור, היום יש לי את כל הזמן שבעולם.
"אני מרגישה כמו סחורה פגומה בשוק", היא אמרה לי בכאב.
"אבל למה?"
היא ענתה לי שאומנם הייתה במערכת יחסים ארוכה, אבל איך יסתכלו עליה עכשיו, כשהיא בת 35 ושוב רווקה? בטוח יחשבו שמשהו בה לא בסדר. ואני, שנזכרתי בלחץ המטורף שהייתי בו בגיל 27, ברצון הזה ל"וי" הנכסף, רק רציתי לצעוק לה: אבל עשית את הבחירה הנכונה! בחרת בעצמך, בלהכיר את מה שאת באמת רוצה בחיים, בלנסות, להיכוות, בלקום מחדש. לא היית ילדה שנכנעה לחוסר הביטחון הטיפשי שנכפה עליה. את עכשיו אישה, בשיא נשיותך, בתחילתה של קריירה מזהירה, בשלב שבו האופי שלך הכי בשל.
עכשיו זה בדיוק הזמן הנכון לקבל את ההחלטות האלה. לבחור נכון ולא רק לפי רשימת המכולת אלא לפי הרשימה שבלב, זאת שאנחנו נוטים להשתיק ולקוות שאף אחד לא יצליח למצוא את השלט שידליק אותה.
אבל במקום לצעוק לה את זה, חיבקתי אותה ופשוט הבנתי. קשה להיות רווקה בגילי ה-30 פלוס. תמיד מנסים לקשר את ההצלחה שלך לזוגיות, לא משנה כמה דרך עברת, כמה לבבות נשברו, כמה צלקות התאחו, איזה לקחים נחשפו, איזה שיעורים נלמדו, מבחינת החברה הישראלית, אם את רווקה, משהו בך פשוט לא מספיק.
לחיות שנים במערכת יחסים שתמיד קיים בה ספק גדול, זאת הרגשה נוראית, הרגשה של בדידות, של קושי, של שאילת שאלות בלתי נפסקת, של סערה רגשית אינסופית, שבה כל דבר קטן שלא מסתדר ישר נכנס לערימת הספק הפנימי.
אז אני לא מתחרטת חלילה על הבחירה שלי להתחתן איתו. הוא היה מתנה לחיים שלי, נתן לי תחושת שייכות, אהבה וביטחון. כל הדברים שגרמו לי בסופו של דבר ללמוד איך להקשיב לעצמי, איך להיות בת זוג טובה יותר. אבל היינו צריכים להבין שגם לאהבה שלנו היה סוף ושצריך לכבד אותו.
אז אחרי יותר מדי שנים של לבטים, מחשבות, קושי והתמודדויות, בא לי טבעי, רגוע, לא מאולץ, נעים, סוער, תשוקתי, מרגש. בסופו של דבר, אני לא בחורה לחתונה, אני בחורה של לטייל בסופר.
