שתף קטע נבחר
 

מסדר הדמעות: הקלוז'ר שמעולם לא היה לי

אתה כמו הרוח. אני לא יכולה לראות אותך או לגעת בך, אבל אתה תמיד שם. ואני? את הקלוז'ר שלי כנראה כבר פספסתי, אבל כמו לאליהו הנביא, אני משאירה גם לך את הדלת פתוחה. אולי יום אחד תשמע את המצפון שלך דופק, תזמין אותו להיכנס ותבין שקיימת בעולם הזה מישהי שפעם אהבה אותך

אומרים שכשדלת נסגרת נפתח חלון, אבל מה עושים כשלא רוצים לסגור את הדלת? מה עושים כשמעדיפים לעמוד על המרפסת ולייחל שאתה, הרומיאו מאגדה אחרת, תגיע לתקן את מה ששברת, ופתאום כבר לא תרגיש כמו פנטזיה מיותרת? כל כך הרבה פעמים רציתי להיות כמו בשיר הזה של עברי לידר. לכתוב לך את המכתב בלי פחד ולהגיד לך שהכול אפשרי אם מנסים מספיק, אבל מעולם לא היה לי את האומץ. אין סוף לסיפור שלנו כי מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לשים את הנקודה. אותה נקודה קטנה שסוגרת את הפינה ואחריה אין המשך. כל כך קטנה, לכאורה כל כך מיותרת, אבל בלעדיה הכול נשאר מבולגן ומלוכלך ואין מי שישליט סדר.

 

אבל ידעתי שאתה כזה. עוד לפני שסיימת להקליד את המילה הראשונה בשיחה בינינו, ידעתי שאתאהב בך, ועוד לפני שהגעת לפסיק גם ידעתי שתשבור לי את הלב. זה נכון. לא הבטחת לי מעולם שנמריא הרחק מעבר לעצמנו, גם לא בלילה הראשון שלנו ביחד, כשנשאת אותי בזרועותיך לתוך פנטזיה נהדרת.

עמדתי מולך חשופה בלי מגננות ובלי תירוצים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
עמדתי מולך חשופה בלי מגננות ובלי תירוצים(צילום: Shutterstock)
 

צחקתי תמיד שאני כמו הביטוח המשלים שלך. בכל פעם שהאגו שלך היה סופג חבטה היית בא אליי כדי שאלטף לך אותו, אבל גם דאגת תמיד להגיד שאסור לי. שאסור לי לחשוב שאני האחת, שאת הקריז שיש בתוכי לאהבה, לא אתה תמלא. "אני, תפקידי, לנגב לך את הדמעות", היית צוחק, ואני אהבתי. אהבתי בתמימות, אהבתי באמת, אהבתי מתוך פחד. היית הראשון שהצליח לחדור את השריון העבה שתמיד חסם את הלב שלי לאהבה. רק איתך ורק מולך עמדתי עירומה פיזית ובעיקר נפשית, חשופה בלי שום מגננות, בלי תירוצים. נקייה, טהורה ובעיקר מפוחדת.

 

פחדתי כי הנורות הבהבו כמו סניף של מחסני חשמל. ידעתי שאם אבהה מספיק בכחול העמוק של העיניים שלך, אפסיק לראות שם את האדם שהתאמתי את פעימות הלב שלי לנשימות שלו, ואראה שם רק שחור. חור ריק ושחור. במקום לראות בעיניים שלך את ההשתקפות של הילדים העתידיים שלנו כמו בכל הקלישאות, ראיתי זאב שנוגס בלב של הכבשה שמולו, מלקק בתאווה את הדם ומשליך אותה לגסוס בחושך לבד.

 

אתה גבוה ממני בראש וחצי, אבל לא משנה כמה אני קטנה, היה לך תמיד את הכישרון לגרום לי להרגיש כאילו שאני כמעט ולא קיימת בכלל. במקום להיות זה שמרים אותי כדי שאצליח לתפוס מספיק כוכבים נופלים להגשים את המשאלות של שנינו, היית זה שהוריד אותי על הברכיים כדי שלא תצטרך להסתכל לי בעיניים ולראות את הכאב של מי שיודעת שאין לה מקום אמיתי בלב שלך.

 

והייתי שם תמיד. בכל פעם שהדלתות הסתובבו ומישהי שהיא לא אני נכנסה בהן. בכל פעם שנתת את הלב שלך לאחרת. קיוויתי שיום אחד תלך בעקבות הרסיסים של הלב שלי, תאסוף אותם אחד-אחד ותגיע אליי להדביק אותם. קיוויתי שיום אחד תבין שיותר מדי סטייקים מדממים ופרוסות עם שוקולד לא יצליחו להשביע אותך, וכוכב המישלן האמיתי, זה שאתה כל כך חובב ודאגת לפזר על כל מי שהיא לא אני, נמצא מתחת לאף שלך.

 

אבל איך אמרה ג'וליה רוברטס? ביג מיסטייק. היוג'. אחרי שנים של חם וקר, הגיעה ההתנתקות החד-צדדית. גם את הפירורים שהיית זורק לי, הפסקת לחלק. נאלמת ונעלמת. הבנתי לבד שהגיעה האחת שהצליחה לשים עליך את הרתמה ולקחה את תפקיד הנהג ב- waze שבלב שלך. ואתה נכנעת. מחקת באכזריות כל זכר לקיום שלי, כאילו שמעולם לא הייתי. כאילו שלא ידעתי הרבה לפניה עד כמה הכחול בעיניים שלך ממיס, עד כמה אתה מסוגל לסחוף ולהצחיק, איך הידיים שלך מרגישות וכמה חלקלקה הלשון שלך. כאילו שלא שכבתי במיטה שלך לפניה, כאילו שלא ידעתי מה הטעם או הריח שלך, כאילו שלא ידעתי אותך מעולם. הפכתי להיות הווגינה דנטטה, הפרסונה נון גרטה, שאל לך אפילו להרשות לה לחלוף במחשבות שלך.

רציתי שתדע איך כאב לי בלב (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
רציתי שתדע איך כאב לי בלב(צילום: shutterstock)
 

ידעת שאתה שולח את הלב שלי למסע לתוך בולען שהוא לעולם לא יצליח להיחלץ ממנו. ידעת שאתהפך חודשים במיטה ואתהה אם הכול היה מזויף או שבאמת הרגשת אליי משהו שלא היה מונע מיצרים במקום מהלב, ולא היה לך אכפת לשנייה. ורציתי. כל כך רציתי להכריח אותך להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שהכול (לא) היה סתם. רציתי בפעם הראשונה בהיכרות שלנו להיות הגבוהה מבין שנינו, להיות זו שהכוח בידיים שלה. רציתי לראות אותך מתפתל ומגמגם, ובעיקר רציתי שיכאב גם לך קצת. רק קצת. רציתי שתדע איך לפעמים כאב לי כל כך בלב עד שכבר פרפרתי בין מצב של הכרה מעורפלת לעלפון. איך הטפטוף המקומי הפך לים של דמעות, והסדקים בלב לשבר הסורי אפריקאי. והבנתי הכול. האסימון נפל, אבל לא היה מדובר באסימון אלא באסטרואיד.

 

אני שונאת אנשים חלשים שבמקום לדבר הם בורחים, אבל הפכת גם אותי לכזו. פחדתי. פחדתי שמכמעט כלום אהפוך לכלום מוחלט, אז העדפתי לנהל איתך שיחות בראש או לכתוב לך עשרות פעמים מכתבים ספוגי דמעות, ולדחוף אותם עמוק למגירות של הלב שלי. הזמן, כמו מיקרוסקופ רגיש, אולי חידד את הראייה, אבל השמועות היו שגויות. לב שבור לעולם לא מתאחה. לא באמת. את ארבעת החדרים המרוסקים שלו לא יצליח לשפץ גם תמ"א 38 מקיף.

 

עכשיו אני רוצה לנוח. לחשוב עליך פחות, לכאוב אותך פחות, ובעיקר לתת ללב שלי להיפתח למישהו שראוי לאהבה שלי, אבל בינתיים זה נתקל בחומות. המרחק אולי מוחלט ואמיתי, אבל אתה כמו הרוח. אני לא יכולה לראות אותך או לגעת בך, אבל אתה תמיד שם. ואני? את הקלוז'ר שלי כנראה כבר פספסתי, אבל כמו לאליהו הנביא, אני משאירה גם לך את הדלת פתוחה. אולי יום אחד תשמע את המצפון שלך דופק, תזמין אותו להיכנס ותבין שקיימת בעולם הזה מישהי שפעם אהבה אותך ככה, והיום היא ריקה ומשותקת מפחד.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
אין לסיפור שלנו סוף כי מעולם לא הצלחתי לשים את הנקודה
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים