גם אני: העדות של יהודה שוחט
בין שלל העדויות שפורסמו לאחרונה, חסר לי קול אחד שעדיין מושתק רוב הזמן: קולן וגם קולם של נשים וגברים מהמגזר החרדי. לכן החלטתי לספר גם על עצמי: על תלמיד הישיבה החסיד שהחליט שזה לגמרי לגיטימי לשלוח ידיים ולגעת לי במקום שבו אסור לגעת. אגב, הייתי אז בן חמש, ואפילו לא הבנתי מה הוא עושה
אבל בין שלל העדויות, חסר לי קול אחד שעדיין מושתק רוב הזמן: קולן וגם קולם, של נשים וגברים מהמגזר החרדי. אלו שנפגעו ומעזים לדבר הם בעיקר יוצאים בשאלה שכבר אינם חלק מהקהילה, ומערכות ההשתקה וההפחדה אינן פועלות עליהם עוד. ודווקא שם, במחשכים, הקולות הללו חשובים במיוחד. לכן החלטתי לספר, גם על עצמי: על תלמיד הישיבה החסיד שהחליט שזה לגמרי לגיטימי לשלוח ידיים ולגעת לי במקום שבו אסור לגעת. אגב, הייתי אז בן חמש, ואפילו לא הבנתי מה הוא עושה. או הנער המוכר בישוב, שהתיישב עליי וניסה לטחוב לפי את הטינופת שלו. "בצחוק", ברור שבצחוק. וזה רק מדגם מייצג.
ה"אצלנו זה לא קורה", והדריסה המוחלטת של נפגעים ונפגעות בחברות סגורות כאלה.
עד שהסכר יפרץ, אני לוקח לעצמי את החירות לדבר גם בשמם ובשמן: למשל מ', שהרב הצדיק והמכובד מחב"ד התעלל בה במשך תקופה ארוכה באופן שאי אפשר אפילו לדמיין, בזמן שהוא מטיף לאחרים על טהרת המשפחה והצניעות; או י', שהאברך השכן חילל את גופה כשהייתה בקושי בת ארבע. הן, הם ועוד הרבה מאוד אותיות. אנחנו צריכים להמשיך לדבר ולספר עד שנמגר את הרוע הזה מהעולם.