כשאין לי בן זוג לשתף, אני בורחת לפייסבוק
ברור לי שאף אחד לא יכול לגרש את הבדידות בשבילי. זו רק אני שצריכה להעיף אותה מחיי. זה יכול היה להיות קל, אלמלא בעיה אחת - בדידות היא החברה היחידה שאני מחבקת בלילה
שבע בבוקר ואני בביקור השנתי במוסך. בין מכוניות שבורות, חלקי מתכת מפויחים, חבורת גברים מיוזעים שהמכנסיים לא יושבים עליהם כמו שצריך, ונורית המזכירה, האישה היחידה בנוף הגברי המסוקס הזה, אפשר בהחלט לומר שאני מתעבת כל רגע בביקור הזה. כולם מדברים פה סינית שוטפת, והדבר היחיד שאני מצליחה להבין הוא שכנראה עובדים עליי.
לכאורה, זו יכולה היתה להיות פסגת התסכול שלי, בנוסף כמובן לידיעה שהתענוג המלבב הזה עולה לי כמה אלפי שקלים. אבל יותר מזה אני מתוסכלת שאני לא יכולה לשתף אותו, את הגבר היחיד בחיים שלי שאינו אבא שלי שלא מבין ברכבים, או גיסי שכבר אכלתי לו את הראש יותר מדי פעמים. אני לא יכולה לסמס לו כי הוא לא חבר שלי. כלומר, הוא חבר בגדול וספציפית גם שוכב איתי, אבל הוא לא בן הזוג שלי, ויש לו את הפריבילגיה להיעלם לי מהחיים מעת לעת, ולא להיות איתי בקשר רצוף או לבדוק כל רגע האם אני נושמת או סתם רוצה תשומת לב (אני תמיד רוצה תשומת לב).
אני לא יכולה לסמס לו כי אתמול הוא התעלם משתיים מההודעות ששלחתי לו בערב. וזה לא שאני קטנונית, אבל בואו, ברור שעכשיו תורו. יש גבול לכמות ההודעות הרצופות שאני יכולה לשלוח בלי לקבל מענה ולצאת אישיות לוחצת. ועדיין, אני רוצה להאמין שיש סיבה שבגללה הוא לא ענה. פעם סימסתי לו באמצע ליגת האלופות. תסלחו לי על הגישה של נשים בשופינג - גברים בכדורגל, אבל עם כל הכבוד, מאין לי לדעת שיש עכשיו כדורגל? (רגע, ליגת האלופות זה כדורגל?).
ברגע של אומץ (או טיפשות) הצעתי בקול רם שישלח לי לו"ז של כל המשחקים שהוא מתכנן לראות, כדי שלא אלחץ בכל פעם מחדש כשהוא נעלם מהשטח. ובכן, טרם קיבלתי לו"ז כזה, ולמען האמת בחור כזה, יש להניח שבכל רגע נתון הוא רואה משחק כלשהו, מהליגה האנגלית והמונדיאל, ועד הפועל קריית אונו, טורניר פוקר, אליפות טניס או גמר נשים בג'ודו. אבל גם בלי התירוצים, הוא פשוט לא חייב לי שום דבר, והוא בטח שלא מוכרח, למזלו, להיות מחובר אליי באינפוזיה. יש לו את החיים שלו, כך מסתבר, ובזמן שאני במוסך בוהה בתמונות של הבאבא סאלי או של באבא ז"ל אחר, הוא בעבודה, עונה בוודאי על שאלותיו של הבוס.
אתם בטח תוהים מה אני רוצה ממנו, אם אני כבר יודעת את כל זה, ואני אסביר - זה הרצון הטיפשי שלי להיות חלק מהשגרה שלו, להיות שזורה בתוך רגעי היומיום, לקבל עדכונים שוטפים במקום תקציר מרוכז בדייט ביתי אחת לשבועיים. אני רוצה לשמוע איך הוא קם בבוקר, ואיך ישן בלילה, לדעת האם היו לו חלומות? אני רוצה לשמוע אם הבוס בעבודה עלה לו על העצבים ואם הוא הצליח לפרוק אותם בחדר כושר השכונתי. בא לי שהוא יספר לי אם הוא אכל היום פסטה או ניגב חומוס? בא לי לדעת הכול, גם את הפרטים השוליים ביותר, חסרי החשיבות לכאורה, כיוון שהם חלק מהחיים שלו ולכן הם מעניינים אותי, נורא.
בא לי להרגיש חופשייה לשתף אותו ברגעים הרגילים והיומיומיים שלי, אבל כשהוא לא עונה לי, אני קופצת למסקנה הברורה מאליה - שהחיים שלי מעניינים אותו כמו סייל בזארה, ולכן גם ממש לא אכפת לו שהכנתי מרק ירקות מושלם (אלא אם זו הזמנה לסקס מנחם של ראשית החורף).
ואז, מה שקורה זה שבמקום לשתף אותו ישירות, אני מעלה סטטוסים ותמונות לרשתות החברתיות. משתפת חברים שהם לא חברים, ואפילו אנשים לגמרי זרים. אני מספרת להם שהאוטו עבר טסט (יאיי!), שחבילת שוקולדים חיכתה לי על השולחן במשרד, אני מעלה תמונה של המרק המושלם שהכנתי ותראו איזה יופי של שקיעה ראיתי. ככה זה. כשאין לי חבר, יש לי חברים. גם אם וירטואליים.
זו בדידות מודרנית. לא משנה כמה לייקים נגרוף, אפילו אם הם לייקים בצורת לבבות, וגם אם ירעיפו עלינו מחמאות, שום דבר לא ימלא את הבדידות (אותה יכול למלא בדרך כלל רק אדם אחד שבשבילו נועדו הסטטוסים האלה מלכתחילה). בו זמנית אני יודעת שזו אשליה שמישהו יוכל למלא לי את החלל הריק. בדידות אינה חלק חילוף שניתן להחליף במוסך, וברור לי שאף אחד לא יכול לגרש את הבדידות בשבילי. זו רק אני שצריכה להעיף אותה מחיי. זה יכול היה להיות קל, אלמלא בעיה אחת - בדידות היא החברה היחידה שאני מחבקת בלילה.
