דמיינו את הסיטואציות הבאות: אתם נמצאים בבית חולים, מבקרים מישהו, לא משהו חמור חלילה, ולפתע מערכת הכריזה קוראת בדחיפות: "ד"ר כהן לחדר ניתוח ד'". או שאתם יושבים באולם בית משפט והשופט פונה בשאלה ל"עו"ד לוי", בעמדת התביעה. בדמיונכם, ד"ר כהן ועו"ד לוי הם נשים או גברים?
"זה בסדר, גם אני דמיינתי גבר", אומרת הסופרת, העיתונאית והפעילה הפמיניסטית הבריטית קרוליין קריאדו-פרז. בספר חדש שהפך לרב מכר היסטרי ולשיחת היום בכלי תקשורת וברשתות החברתיות בשלל מדינות, מוכיחה קריאדו-פרז שההטיות המושרשות לטובת הגברים לא מתחילות ומסתיימות בשפה. למעשה, היא טוענת, העולם סביבנו מעוצב כולו עבור גברים - לעיתים מדובר בשאלות של נוחות בלבד, כמו למשל האופן שבו שירותי נשים מעוצבים, ולעיתים המשמעות היא סכנת חיים של ממש.
"אחת הדוגמאות שגרמה לי להבין שאני צריכה להתחיל לכתוב על הנושא היא התקפי הלב", היא אומרת בראיון טלפוני. "התסמינים שנשים חוות בהתקף לב הם שונים לחלוטין מהתסמינים שחווים גברים. כולנו יודעים שכאב בחזה ובזרוע שמאל עשויים להצביע על התקף לב, אבל מסתבר שנשים בדרך כלל לא חוות את התסמינים הללו בעת אירוע לבבי. למעשה, רק אחת משמונה נשים חווה כאב בחזה בזמן התקף לב. קיים סיכוי גבוה יותר לכך שנשים יחוו תסמינים כמו כאבי בטן, קשיי נשימה, בחילה ועייפות. ולמרות שכל התסמינים הללו מאוד שכיחים, רופאים לא תמיד מייחסים אותם להתקף לב. באותו אופן, הרבה נשים לא מודעות לכך שהן עוברות אירוע לבבי, וגרוע מזה, רופאים לא מצליחים לאבחן אותן. פערי המידע האלה גורמים בסופו של דבר לכך שהסיכוי של נשים שעוברות התקף לב לקבל אבחון שגוי גבוה ב-60 אחוז מזה של גברים. מה גם שלנשים יש סיכוי גבוה יותר למות בסופו של דבר מהתקף הלב".
איך זה קורה?
"הרבה מזה קשור לאופן שבו עולם הרפואה התפתח סביב הגוף הגברי - לא רק במובנים סימפטומטיים, אלא גם באופן האבחון וביצוע הבדיקות. הן משוחררות מבית החולים עם כאב בחזה שלא אובחן, מה שמסתכם הרבה פעמים במוות. זה זיעזע אותי. במאה השנים האחרונות השיח בחברה הוא שיש חוסר ייצוג של נשים בתרבות, אבל כשגיליתי שזה זולג לתחומי המדע והרפואה הזדעזעתי עוד יותר. חשבתי שדווקא בעולם הרפואה אני לא אמצא הבדלים תהומיים בין נשים לגברים. הדוגמה הזאת גרמה לי להבין מה לעזאזל קורה כאן. נחשפתי אליה בשנת 2014, וחשבתי לעצמי איך זה אפשרי בכלל במאה ה-21?"
ספרה של קריאדו-פרז, 'נשים בלתי נראות: לחשוף את הטיות הנתונים בעולם שעוצב לגברים' (Invisible Women: Exposing Data Bias in a World Designed for Men), שופע עוד אינספור דוגמאות כאלה, כל אחת מרגיזה יותר מהשנייה. מתברר, למשל, שהרפואה מזניחה נשים לא רק כשזה מגיע לאבחון ולטיפול בהתקפי לב, אלא כבר בשלב המחקרי, שנוטה פשוט להתעלם מהמורכבות של הגוף הנשי. "גיליתי שהגוף הנשי מושלך אל השוליים בכל הקשור למדע", היא אומרת. "רוב המחקר המדעי מתבצע על זכרים באופן כללי - בעלי חיים ובני אדם - וכתוצאה מכך הטיפול הרפואי הניתן לנשים הוא הרבה פחות יעיל משל גברים".
תסבירי.
"כשזה נוגע לתרופות, הרבה פעמים הן לא משפיעות על נשים כמו שהן משפיעות על גברים. או שהן לא משפיעות בכלל, או שהן אפילו עשויות להיות מסוכנות עבור נשים. העובדה שאנחנו כבר מודעים לבעיות הללו והחוקרים עדיין ממשיכים להמציא תירוצים כדי לא להכליל נשים במחקרים מזעזעת בעיניי. קחי למשל את תרופת הוויאגרה. תחילה היא נחקרה כתרופה למחלות לב לגברים בלבד. בזמן המחקר נתגלה כי יש לתרופה תופעת לוואי שעשויה לסייע לתפקוד המיני של גברים, ולכן התרופה ירדה לייצור בתהליך מהיר יחסית.
"במחקר נוסף שנעשה תוך שימוש במרכיבי הוויאגרה נמצא שהיא עשויה להיות מועילה גם בהקלה על כאבי מחזור. אבל לצערנו המימון של המחקר הסתיים עוד בטרם הצליחו החוקרים להוכיח חד-משמעית את ההשערה, והבקשה שלהם למימון נוסף נדחתה פעמיים מכיוון שהנושא 'לא בחשיבות עליונה'. ומובן שאין שום תרופה כזאת כרגע בשוק שמיועדת לטיפול בכאבי מחזור בלבד. נותרנו עם המחשבה של מה היה קורה אם במחקר הראשוני היו משתתפות גם נשים ולא רק גברים. אבל כנראה שזה לא נמצא בראש סדר העדיפויות של בריאות הציבור".
איך החוקרים מצדיקים את זה?
"הם טוענים שהגוף הנשי מסובך מדי והורמונלי מדי, והתירוץ שהכי מרתיח אותי הוא הטענה שבגלל שבעבר לא נעשו מחקרים על נשים, מסובך מדי להתחיל לעשות את המחקרים עליהן עכשיו, כי אין מספיק מידע להתבסס עליו. זה רק מחמיר את המצב בעיניי".
זה לא נגמר בפערי ידע רפואיים. גם אם במקרה יצאת מהרופא שלך עם אבחנות נכונות ותרופות שמתאימות לגופך, קריאדו-פרז מתריעה שהעולם סביבך לא בהכרח בטוח. בעוד יש שלל מחקרים שבודקים את ההשפעות הבריאותיות של מקצועות גבריים בעיקרם - כמו בנייה למשל - מידע בנוגע למקצועות שבהם יש רוב נשי, כמו ניקיון או קוסמטיקה, נותרו מתחת לרדאר. "מסתבר שמנקה מרימה משא כבד יותר במהלך משמרת ממוצעת מאשר פועל בניין, וזה עוד בלי לקחת בחשבון שיכול להיות שהגוף הנשי מגיב אחרת מהגוף הגברי להרמת משאות כבדים", היא אומרת.
אפילו כשאישה נכנסת למכוניתה היא עשויה להיות חשופה ליותר סכנות מאשר גבר. "מושב הנהג עוצב למידותיו של גבר ממוצע, ולכן הסיכוי של אישה המעורבת בתאונת דרכים להיפצע קשה גבוה ב-47 אחוז, והסיכוי להיהרג גבוה ב-17 אחוז", היא מפרטת. "בובת הריסוק שמשתמשים בה היא גבוהה מדי וכבדה מדי בהשוואה למידותיה של אישה ממוצעת - ליתר דיוק היא בגובה 177 ס"מ ובמשקל 77 ק"ג, עם חלוקת מסה שמאפיינת גבר ממוצע. תנוחת הישיבה הסטנדרטית שאמורה לשמור על הנהג אם הוא נקלע לתאונה לא מספקת את השמירה הזאת עבור אישה. אישה לא מסוגלת לשבת באותו אופן, משום שלרוב רגליה קצרות מדי והיא לא מגיעה לדוושות. נשים בדרך כלל מקרבות את כיסא הנהג להגה, כי רק כך הן יכולות לנהוג בנוחות, וזה רק מסכן אותן עוד יותר אם הן נקלעות לתאונה. נמצא במחקרים שהמושבים ברכב קשיחים מדי ולא מספקים את ההגנה הנדרשת לנשים, מכיוון שמשקלן בדרך כלל נמוך ממשקלם של גברים".
ב-1999, 700 שוטרות בריטיות הגישו תלונות רשמיות על מבנה אפודי המגן שלהן, לאחר ששוטרת נאלצה לעבור ניתוח להקטנת חזה כדי שתוכל ללבוש אותו מבלי לסבול מכאבים עזים. שגרירת בריטניה במקדוניה שיתפה את קריאדו-פרז בעובדה שסבלה מפגיעת גב ופריצת דיסק לאחר שמטען חבלה התפוצץ לידה בעת סיור באפגניסטן, ומכיוון שהשכפץ שלה לא ישב עליה צמוד - כי בכל זאת, היא אישה עם שדיים - הוא הוטח בגופה מעוצמת הפגיעה. "קסדות שלא מותאמות למבנה הראש של אישה, מסכת הגנה עבור העיניים שלא מותאמת למבנה הפנים, ואפילו אפודי מגן שלא מותאמים לחזה, המותניים והכתפיים הנשיות מותירים נשים רבות במקומות העבודה שלהן פשוט לא מוגנות", אומרת קריאדו-פרז. "הרבה נשים שעובדות במוקדי חירום ואפילו במעבדות מחקר מדווחות על חוסר התאמה של ציוד המיגון שלהן למבנה גופן, מה שהופך את עבודתן לקשה הרבה יותר ומסוכנת".
בגיל 34 בלבד, קריאדו-פרז נחשבת לאחת הפעילות הפמיניסטיות הבולטות בבריטניה. כעיתונאית צעירה, היא החלה לפעול למען הנכחה של נשים בתקשורת וב־2012 הקימה מאגר של נשות מקצוע מתחומים שונים שיוכלו להתראיין, כדי שהתירוץ 'לא מצאנו' יפסיק להיות לגיטימי. "אחת מתוכניות הבוקר הפופולריות ביותר ברדיו בבריטניה ערכה ספיישל של ארבע שעות על חוויותיה של אישה: על חוויות מגיל ההתבגרות, על אופן ההתמודדות עם סרטן השד, דברים כאלה", היא אומרת. "אף אישה לא השתתפה בפאנל הזה, אפילו לא אחת. וכשפניתי להפקה בשאלה מדוע, הם אמרו לי שהם פשוט לא מצאו אישה שתתאים. זה פשוט מגוחך בעיניי שהם לא מצאו אישה שתדבר על החוויות שלה בעולם ועל ייצוג נשי".
ב-2013 הייתה הכוח המניע מאחורי ההחלטה להחזיר דמות נשית לשטרות הבריטיים. "במשך שלושה שבועות בכל יום ובכל דקה קיבלתי איומים באונס ואיומים על החיים שלי", היא נזכרת. "ההחלטות הללו שנראות כאילו הן מתקבלות באופן אובייקטיבי, מתקבלות לרוב על ידי גברים לבנים".
ב-2016 היא דאגה שבין כל הגברים שמונצחים בפסלים בכיכר הפרלמנט בלונדון, יהיה גם פסל אחד של אישה - הסופרג'יסטית מיליסנט פוסט - שנחנך בשנה שעברה. ספרה הראשון, Do It Like a Woman, מ-2015, עוסק בנשים פורצות דרך. "לא גדלתי כילדה פמיניסטית וגם פוליטיקה לא ממש עניינה אותי", היא מספרת על נביטת המודעות הפמיניסטית שלה. "אבל כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה התבקשתי לקרוא את הספר Feminism and Linguistic Theory (של דבורה קמרון, ג"ק), והוא שינה את החיים שלי.
"היה שם חלק שבו נכתב על ברירת המחדל הגברית בשפה. כשאנחנו מדברים על אדם אנחנו מדמיינים גבר לפני שאנחנו מדמיינים אישה. בפעם הראשונה בחיים הבנתי שאני מדמיינת גבר כשאני חושבת על אדם. הייתי צריכה לקרוא את זה כדי להבין שבמשך 25 שנה אני מדמיינת גברים".
המחקר הקדחתני והמרשים שערכה עבור "נשים בלתי נראות", ספרה השני, לקח לה כמעט שלוש שנים, שבמהלכן למדה שיש הסבר לכמעט כל חוסר נוחות שנשים חוות. אפילו על השאלה למה לעזאזל תמיד קר לנו - בעבודה, בקניון, בקולנוע - היא ידעה לענות. "מסתבר שטמפרטורת מערכות מיזוג האוויר נקבעה לפי מנגנון מטבוליזם של גבר בן 40 במשקל 70 ק"ג, ולכן הטמפרטורה במשרדים היא תמיד בחמש מעלות נמוכה יותר מהטמפרטורה הנוחה עבור האישה הממוצעת. לכן נשים תמיד מכוסות בסוודרים ושמיכות באמצע הקיץ וגברים מסתובבים בחולצות קצרות.
"גם המדפים בסופרמרקט מותאמים לגובה הגבר הממוצע, שלהזכירך, הרבה יותר גבוה מאישה ממוצעת. כך גם ידיות אחיזה באוטובוסים וברכבות, שממוקמות גבוה יחסית לגובה ממוצע של אישה. במאמר מפורסם של אחד הארכיטקטים החשובים משנות ה-30 הוא טען ש'בניינים צריכים להיבנות סביב בני האדם ולא להפך'. אבל מה שהוא שכח לציין שמבחינתו אדם הוא גבר בגובה 1.80 עם זרועות ארוכות".
ויש עוד ועוד - לא רק שאנחנו נאלצות לעמוד על קצות האצבעות ולנתר קלות כדי להגיע לצנצנת במדף העליון, נגזר עלינו לעמוד בתורים ארוכים מחוץ לשירותים שמעוצבים לפי סטנדרט שלא מבדיל בין צרכים של נשים לצרכים של גברים, להשתמש בסמארטפונים שלא מותאמים לגודל כף היד שלנו, להסתבך עם משאבת הדלק המגושמת ולהרגיש איך דלת הבגאז' ברכב חומקת לנו מבין האצבעות. אפילו העזרים הקוליים בטלפונים הניידים או בג'י-פי-אס מכילים בתוכם את העיוורון הזה: אחוז הטעויות של תוכנות לזיהוי קול, כמו אלה שעומדות בבסיס סירי או אלקסה, גבוה ב-70 אחוז כשמדובר בקול נשי. "נשים כותבות לי ברשתות החברתיות: 'תודה לאל שכתבת את הספר הזה! כל החיים שלי חשבתי שמשהו בי לא בסדר, ועכשיו אני סוף־סוף מבינה שזה לא קשור אליי'", היא אומרת. "התגובות האלה גורמות לי סיפוק מאוד גדול, אבל מצד שני, המצב גורם לי כעס מאוד גדול".
איזה תגובות קיבלת מגברים?
"קיבלתי גם הרבה תגובות חיוביות מגברים שעוסקים בתחום עיצוב המוצר. הם סיפרו לי שהם בדיוק עובדים על פרויקט מסוים, ובזכות הספר שלי החליטו לחזור ולוודא שהמוצר שהם מפתחים לא סובל מפערים מגדריים. ניתוח מגדרי אמור להיות נוהל קבוע בתחילתו של כל פרויקט עיצובי. מובן שאני גם מקבלת תגובות ביקורתיות מאוד מגברים שלא מוכנים לקבל את כל מה שאני כותבת עליו. אני לא מצליחה לדמיין אדם שקרא את הספר שלי וחי בשלום עם זה שכשאמא שלו נכנסת לרכב היא נמצאת בסיכון גבוה יותר מגבר להיפצע ולהיהרג בתאונת דרכים, או שאם היא תעבור אירוע לבבי היא תהיה בסיכון הרבה יותר גבוה מגבר למות כתוצאה מאבחון שגוי. זה לא משנה אם הם תומכים בפמיניסטיות או לא, זה קשור לעובדה שהם אוהבים את אמא שלהם ורוצים בטובתה. התגובות הקשות מגברים מגיעות מאותם גברים שפשוט לא קראו את הספר. הם אומרים שכל מה שאני טוענת זה שטויות ושהמצאתי את הכל. אם אותם גברים לא מעוניינים לשתף איתי פעולה, אז שיהיה! אני מסרבת להבין אותם".
הרבה מהרעיונות של קריאדו-פרז למחקר הגיעו מהפעילות האינטנסיבית שלה ברשתות החברתיות, ובייחוד בטוויטר, שם נשים משתפות אותה בחוויות היומיומיות שלהן בעולם שלא מתאים להן. אבל הפלטפורמה הפתוחה הזאת נותנת פתח גם להרבה רפש שמוטח לכיוונה מצד גברים שעצם המילה "פמיניזם" מעוררת בהם פרצי אלימות. לקריאדו-פרז אין יותר מדי סבלנות לגבריות שברירית כזאת, אבל היא יודעת שגם הם בסופו של דבר קורבנות של השיטה. "הרבה גברים מתגוננים וחושבים שאם נשים מדברות על הבעיות שלהן, הן בעצם מבטלות את כל הבעיות שגברים צריכים להתמודד איתן, וזה לא נכון", היא אומרת. "יש גברים שמפרשים את הטענות שלי כמתקפה עליהם, כאילו הם לא יכולים להתלונן יותר על דבר. לדעתי יש כמות לא מבוטלת של גברים שמרגישים מאוימים על ידי נשים, כי המשמעות של מה זה להיות אישה השתנה רבות במאה השנים האחרונות, בעוד המשמעות של מה זה להיות גבר השתנתה מעט מאוד: אנחנו רואים הרבה יותר נשים שמופיעות בטלוויזיה, הרבה יותר נשים בפוליטיקה ובתפקידי מפתח במשק.
"תפיסה של גבר מצליח היא בדרך כלל גבר דומיננטי, כוחני, שלא מפגין רגשות ושולט על נשים אחרות. להיות האדם הזה שמדבר בציבור וכל העיניים נשואות אליו. אני חושבת שזה מאוד מפחיד עבור גברים, כי נאמר להם שזו הדרך היחידה שלהם להיות מצליחים בעולם. אז כשהם רואים אישה שמופיעה בציבור הם רואים אותה כאיום, כמי שלוקחת מהם את האפשרות להצליח בחיים, וזה מאיים. אבל אני חושבת שהתשובה לזה לא צריכה להגיד לנשים לחזור למטבח אלא להגדיל את השיח בינם לבין עצמם ולהרחיב את גבולות ההגדרה של מה זה אומר להיות גבר מצליח. לבני אנוש יש רגשות, כולנו מרגישים דברים, ולגברים נאמר שאסור להם להרגיש ולהפגין רגשות, והרגש היחידי שכביכול הותר להם להפגין הוא כעס. וזה קשה מאוד. גברים צריכים להגדיר מחדש מה זה אומר להיות גבר מצליח במאה ה-21, אני חושבת שזה יגרום לפמיניזם להיות הרבה פחות מאיים".
