יום ועוד יום עוברים ושנה ועשור חולפים. אתמול הינו בני 20, ופתאום אנחנו כבר סביב 40, מסתכלים אחורה ומתקשים להבין איך ייתכן שהזמן עבר ועדיין לא מצאנו זוגיות. לא פעם אנחנו תוהים מה לא בסדר בנו, ומדוע כל כך קשה לנו למצוא אהבה. הרי משהו חייב להיות "דפוק" אם אני לא מגשימה את השלב הזה בחיים, ובניגוד לכל חברותיי, מתקשה להתפקס על בן/ת זוג סבירים, כדי לבלות איתם את חיי.
החקירה הזאת ממלאת ומאמללת את יושבי הקליניקה שלי באופן תדיר, ואני באמת מבינה את האנשים האלה. זה כל כך מתסכל וכואב לא להגשים את השאיפה הזאת. מניסיוני, כשבאים להבין את השורש לקשיים במציאת זוגיות, בסופו של דבר מגיעים לפחד. קוראים וקוראות יקרים, אנחנו מפוצצים בפחדים והגיע הזמן שנסתכל להם בעיניים.
תקראו לי אופטימית, אבל אני באמת מאמינה שאם נאיר עם פנס את הצללים שלנו, נוכל להתגבר עליהם. אך השלב הראשון תמיד מתחיל בזיהוי הקושי. אז בואו נזהה. איך שאני רואה את זה, קשיים במציאת זוגיות נוגעים בשתי קטגוריות מרכזיות - קשיים היסטוריים ופסיכולוגים, וקשיים חברתיים וטכניים. במאמר זה אתמקד בקטגוריה הראשונה.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כשתינוק נוגע בפעם הראשונה בלהבת אש, הוא נכווה באצבעו. פעולה פשוטה זו מלמדת אותו עקרון שילווה אותו כל חייו - אש אומנם חמימה, אך גם מסוכנת אם נוגעים בה. המוח לומד את האזהרה, ומיישם אותה מאותו הרגע ועד יומנו האחרון. אפשר לומר שבדומה לכך, כל כוויה רגשית שחווינו באהבה, נצרבת בהארד דיסק של המוח שלנו, ומלמדת אותנו להיזהר. מהי אותה כוויה רגשית? פרידה מכאיבה, חוסר הצלחה, פגיעה פיזית או רגשית, דחייה חברתית, בגידה, משבר אמון ועוד.
אבל מה שהכי משפיע על הקשרים הרומנטיים שלנו - ופרויד הרי עשה מזה קריירה - כלל אינו קשור לתחום הרומנטי, אלא לדינמיקה ולמערכות היחסים שלנו עם ההורים או עם הדמויות המטפלות העיקריות שלנו בילדות. באיזשהו מקום, אנחנו נולדנו לתוך מורכבות, נולדנו לתוך קושי היסטורי. כל אחד ואחת מאיתנו חוו אי אלו פגיעות בילדות, נקודתיות או מתמשכות, קלות או קשות. בין אם זה מההורים, מהסביבה הקרובה ומילדים בבית הספר. אם זה לא מספיק, אנחנו גם אוצרים בעצמנו את מערך האמונות של דורותינו הקודמים.
"כמו בבושקה של אמונות מגבילות, אני מכילה בתוכי את כל אמונות החיים של אמא שלי ושל אמא שלה ושל הסבתא רבתא, כך שאפילו אם נולדתי בארץ ולא ידעתי מחסור במזון או סכנת חיים, האמונה ההישרדותית של סבתא וסבא שלי מימי השואה עדיין נמצאת בתוכי, וכך גם האמונה של אמא שלי שגברים הם שקרנים"
כמו בבושקה של אמונות מגבילות, אני מכילה בתוכי את כל אמונות החיים של אמא שלי ושל אמא שלה ושל הסבתא רבתא, כך שאפילו אם נולדתי בארץ ולא ידעתי מחסור במזון או סכנת חיים, האמונה ההישרדותית של סבתא וסבא שלי מימי השואה עדיין נמצאת בתוכי, וכך גם האמונה של אמא שלי שגברים הם שקרנים.
למה? כי זה חוצה דורות וגנטיקה ומושרש לנו דרך החינוך שקיבלנו, דרך הסביבה שבה גדלנו, דרך התרבות שהקיפה אותנו ודרך הגנים שנולדנו איתם. זאת אומרת שנקודת ההתחלה וההשקפה שלנו על החיים מלכתחילה אינה נקייה לחלוטין. מספיק שסבתא רבה שלי נבגדה, כדי שאני אחיה כאילו שחוויתי זאת בעצמי. אפשר לומר שהכתובת נמצאת על הקיר מיום לידתנו, והופכת להיות כתובת קעקע בבגרותנו.
הכול צפוי והרשות נתונה
כל האפיגנטיקה הזאת יוצרת אצלנו קשיים פסיכולוגים, ואנחנו מעמיסים על עצמנו עוד ועוד מנגנוני הגנה ונטיות, שאומנם מנסים להגן עלינו, אבל גם עושים לנו חיים קשים מאוד, כי הם מובילים אותנו לא פעם לחרדה ולהימנעות. כדי להבין זאת חשוב לי להבחין בין פחד לחרדה.
במהלך חייו אדם חווה כל מיני פחדים: פחד מבושה - בגוף שלו, בעבר שלו, באישיות שלו, ביכולות שלו ובהישגים שלו. פחד שאני לא מספיק ופחד שאני לא ראוי. פחד להיפגע - למשל שיישבר לי הלב או שאחוש דחייה, שאשחזר טראומה או שאייצר לעצמי חדשה, פחד שיבגדו באמון שלי, פחד שאהיה בדיכאון שוב. יש גם פחד מאשמה - שאדפוק משהו טוב שקורה לי כמו דייט חדש שהכרתי והתלהבתי ממנו, פחד שאני פשוט לא טובה בזוגיות, פחד מדייטים, פחד מאהבה, פחד מבחירות שגויות ופחד לטעות. יש את הפחד שאאבד את עצמי בתוך הזוגיות, שאבלע, שאשכח מי אני ואשכח מהחיים האינדיבידואלים שלי. פחד מהחמצה של משהו יותר טוב, יותר מדויק, יותר מושלם. פחד שזה יגמר.
כל הפחדים שתיארתי עשויים לשמש כדחף או כמוטיבציה לעשייה, וזה מעולה. אולם חרדה היא כבר פחד מוגבר, שמייצר מניעה. במקום לעשות, אני מחליטה שאני נמנעת בכלל מלצאת לדייטים, לא נכנסת לזוגיות, לא מוכנה להיות במצבים אינטימיים וכן הלאה.
חרדה היא פחד משתק, ממש כמו לעמוד על צוק גבוה ולקפוא, או כמו לראות נחש ולא להצליח לברוח. חרדה היא לא ללכת לישון בלילה כי מסתובב בחדר ג'וק. נורא קל לבוא ולהגיד - "אל תתני לפחד להגביל אותך", אבל אי אפשר לומר- "אל תתני לחרדה למנוע ממך לזוז", כי כל תפקידה של החרדה הוא להגביל אותנו. כך עובד המנגנון.
"אם במהלך חיי יצאתי למלא דייטים כושלים, נחלתי אכזבות ונפגעתי שוב ושוב, זה די ברור שאהיה קטנת אמונה ומיואשת. ברור שאשקול צעדיי לפני שאחזור לצאת עם גברים ולנסות לבנות מערכות יחסים חדשות. הימנעות תהפוך להיות אזור הנוחות שלי, היכן שהחרדה יכולה לנוח ולשקוט"
הימנעות היא תוצר ישיר של תחושת החרדה והיא די מוצדקת כשחושבים עליה. אם ההיסטוריה המשפחתית והביוגרפיה הרומנטית שלנו נצרבת אצלנו על הגוף, זה רק הגיוני שנימנע בכל תוקף מלשחזר אירועים שעלולים לייצר עלינו צריבות חדשות. המוח לא באמת מבדיל בין הבחור המקסים והחף מפשע שיושב מולך בדייט, לבין הדון ג'ואן ששבר לאמא שלך את הלב.
בנוסף, אם בחיי יצאתי למלא דייטים כושלים, נחלתי אכזבות ונפגעתי שוב ושוב, זה די ברור שאהיה קטנת אמונה ומיואשת. ברור שאשקול צעדיי לפני שאחזור לצאת עם גברים ולנסות לבנות מערכות יחסים חדשות. הימנעות תהפוך להיות אזור הנוחות שלי, היכן שהחרדה יכולה לנוח ולשקוט. אבל בזמן הזה שאהיה רגועה בתוך הבועה שלה, אני אשאר תקועה במקום. המחיר ידוע מראש - אם אני לא במגרש אני לא נפגעת, אבל גם בטוח לא משחקת. לא סתם הימנעות היא הקושי הבעייתי ביותר של רווקים ורווקות. מייאש, אני יודעת.
גלולת אומץ
מאז ומתמיד אהבה היתה מגרש המשחקים של האמיצים. הדרקונים האמיתיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם הם הפחדים שלנו בתחום האהבה. אבל מה עושים אם אין לי גלולת אומץ? מה עושים אם באמת כבר אמרתי נואש?
ההבנה של איך ההיסטוריה שלנו משפיעה על הקשיים שלנו בזוגיות, היא קריטית ומרתקת. אתם לא סתם מתקשים – יש לכך סיבה היסטורית! אבל האם זה מצדיק את ההתקרבנות? חברים, כולנו צרובים, אתם לא מיוחדים. זאת לא אשמתכם שאתם ככה, אבל זאת כן האחריות שלכם לעשות משהו בנוגע לזה. אם תשלימו עם המצב, הוא בוודאות לא ישתנה.
טיפול מוצלח בחרדה הרבה פעמים יתחיל מצעדים קטנים, מחשיפה הדרגתית שנועדה לעזור לנו להתגבר על מנגנוני ההגנה שלנו. אנחנו לא נקום יום אחד ונפסיק לחוש את הפחד הזה, אבל אנחנו כן יכולים ללמוד לעבוד איתו ולעבור דרכו. אי אפשר ולא רצוי לחסל בבת אחת את מנגנוני ההגנה שלנו, ולהשאיר אותנו חשופים. כן מומלץ לבנות מנגנוני הגנה חדשים, שמתאימים לסיפור החדש שאותו אנחנו רוצים לכתוב.
הדוגמה הכי טובה לזה היא ללמוד להציב גבולות. השמת גבולות היא טכניקה ולמידה של מנגנון הגנה מצוין במקום הימנעות. הוא מחזיר אלינו את תחושת הכוח והשליטה, ובכך אני יודעת שיש לי פחות סיכוי להיכוות. חוץ מזה, ככל שנחווה יותר הצלחות, כך יהיה לנו קל יותר להיות אמיצים, ומבחינתי הצלחה היא כל מעשה קטן שמתגבר על איזשהו פחד ולאו דווקא השגת הזוגיות הנכספת.
התגמול לחרוצים ולמתמידים הוא הגדלת הביטחון והערך העצמיים. האהבה כבר תגיע בהמשך הדרך. אבל כל זה לא יתאפשר אם לא נחזק ו"נשפץ" את מערך האמונות שלנו בנושא. על כך ועל הקשיים הטכניים במציאת זוגיות, בטור הבא.
ליגד גרנית מאמנת אישית ועסקית מתמחה ביצירת אותנטיות במערכות יחסים, מנחה ומרצה בעלת הסדנה להגשמת זוגיות
