"מה קורה יובל? קוראים לי רז. האמת שצפיתי בעמוד שלך והייתי מאוד שמח לצרף אותך לצוות שלנו ולתת לך הצעה עסקית, שאין ספק שתתאים לך". ההודעה הזאת הופיעה יום אחד בתיבת האינסטגרם שלי. מבט על הפרופיל שממנו נשלחה ההודעה, חשף בפניי שמדובר בפרופיל עסקי.
בביו שלו הופיע המשפט: "הכנסה נוספת בצורה יומית ובאנונימיות לגמרי. אהבת חינם היא הסוד להצלחה", לצד קישור לכתבה על בחורה שמטיילת ברחבי העולם ומרוויחה עשרות אלפי שקלים בזכות חשבון האונליפנס שלה, שבו היא מוכרת, לטענתה, "אך ורק תמונות של רגליים".
"אין ספק שהתנאים יהיו מושלמים עבורך", רז כתב בהודעה נוספת. "חשוב לי לומר לך שאני אומנם כבר מלא מבחינת צוות הבנות, אבל את לגמרי בעדיפות עליונה אצלי! אני מתחייב לך על 10,000 ש"ח בהעברה בנקאית, ובמידה ויש לך עסק, אפשר גם במזומן".
מה הקטץ'? הוא עדיין לא אמר. "מה בעצם אני צריכה לעשות"? שאלתי, והוא ענה: "אני פותח לך חשבון, כל הלקוחות הם מחו"ל ואין לאף אחד דרך לדעת שזאת את. אני כמובן מטשטש את הפנים, את הקעקועים וכל סממן מזהה". או-קיי, אבל מה בעצם העניין? למה הוא משאיר את זה לסוף? "וכל זה תמורת תמונות של כפות הרגליים שלך בלבד! אין שום קטץ'. מה שלא נוח לך, לא יקרה".
בהיתי בהודעה במשך דקות ארוכות. זאת לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הצעה מגונה שמציעה לשלם לי כסף תמורת משהו שקשור בגוף שלי. פעם, אחרי שסיימתי חזרה באזור מסחרי במזרח תל אביב, יצאתי מהבניין ובעודי קושרת את האופניים שלי, מכונית מפוארת נעצרה לידי. החלון נפתח, ואחרי שהנהג בהה בי, הוא שאל, "רוצה להשלים יומית?"
"הא?", עניתי לו. "700 שקל לכמה דקות".
רק אז נפל לי האסימון שהבנאדם הזה מציע לי כסף תמורת מין. "תעוף מפה, יא סוטה! זה שידול לזנות!", צעקתי לו. עליתי על האופניים, רועדת מרוב כעס ובושה, ורכבתי משם הביתה.
אגב, זה עוד נחשב למקרה קיצון, כי היו לא מעט פעמים שאנשים כתבו לי: "תפתחי אונליפנס ואני מרוקן עלייך את החשבון"; או "כמה תמורת תמונה לא מצונזרת?". לפעמים הגיעו הודעות עם משא ומתן אפילו יותר מסודר עבור הגוף שלי: "היי, מחפשת אולי שוגר דדי? אני מציע 500 דולר לבילוי שבועי, כיסוי הוצאות וקניות".
לפעמים ההצעה או ההזמנה לכך שהגוף שלי צריך להיות מתומחר, אפילו לא נעשית בחשאיות תיבת האינבוקס, אלא ממש נכתבת בתגובות הפומביות לפוסטים שלי, כאילו שמדובר בדבר נורמלי ושגרתי שמוטב שאעשה. מספיק שאני מעלה תמונה חשופה, וכבר מישהו כותב: "למה את נותנת את עצמך בחינם? לכי לאונליפנס ותתחילי להרוויח". כאילו שאם אני נהנית מהגוף שלי או מציגה אותו בלי לקחת עליו כסף, אזי אני פראיירית.
לכן, כשהגיעה ההודעה הזאת, שנראתה כל כך מסודרת, בזמנים בהם אונליפנס הפך לדבר כל כך לגיטימי ומנורמל, שנדמה שכבר אין דוגמנית שלא מחזיקה, חשבתי לרגע - למה לא בעצם? מה אכפת לי? מה כל כך נורא בזה? הרי מלא נשים עושות את זה! זה כולה תמונות, זה לא מפגש. זה לא אקט. הוא גם אמר שמה שאני לא רוצה - לא יקרה. אני רק שולחת תמונות שגם ככה יש לי בטלפון, ואין ספק שהכסף נשמע מפתה. אני בתקופה ממש לא קלה עכשיו, והכסף הזה בהחלט יעזור.
"מספיק שאני מעלה תמונה חשופה, וכבר מישהו כותב: 'למה את נותנת את עצמך בחינם? לכי לאונליפנס ותתחילי להרוויח'. כאילו שאם אני נהנית מהגוף שלי או מציגה אותו בלי לקחת עליו כסף, אזי אני פראיירית"
"עשרת אלפים שקלים בשביל תמונה של רגליים? ברור שהייתי עושה את זה!", אמר ידיד טוב שלי. "מאמי, זה כולה רגליים, ולא אכפת לי מי הסתומים שמשלמים על זה". אז אולי זה באמת לא כזה נורא? החלטתי לענות. "היי, אתה יכול להרחיב קצת?", כתבתי, בזמן שליבי פעם בחוזקה. הרגשתי את האדרנלין זורם לי בגוף.
"היי יובל! בטח. כל מה שצריך זה בין 25 ל-30 תמונות של הרגליים שלך. ברגע שתשלחי לי ואני אאשר אותן שהן טובות, אני מוחק את כל הסימנים המזהים ושולח לך בחזרה לאישור. ברגע שאת מאשרת, אני פותח לך עמוד, שבו אף אחד לא ידע מי את, וכפי שכתבתי - כל הלקוחות בו הם גברים מחו"ל, וזהו. מבחינתי אפשר לסיים עם זה כבר היום, ואני מעביר לך את הכסף לחשבון".
אוקיי, נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. "איך אני יכולה להיות בטוחה שאני מעבירה לך תמונות, שלא תיעלם פתאום, ושאתה באמת תעביר לי אחר כך את הכסף? הרי אין לי כל מידע עליך", הקשיתי. "יובל חיימשלי, אני לא אדם כזה! איך את יכולה להגיד כזה דבר?! אין לך מה לדאוג, הכול נעשה בדיסקרטיות. אני מבטיח לך שהכסף יעבור ושאף אחד לא ידע מי את. אבל כדי שהדבר הזה יצליח אנחנו חייבים אמון. אם את לא בוטחת בי, זה לא יעבוד".
רגע, הבנאדם הזה עושה לי עכשיו מניפולציה רגשית? הוא מנסה לגרום לי להרגיש רע שאני "מעזה לא לבטוח בו"? מה, הוא חושב שאני סתומה? "אמון זה חשוב", כתבתי, "אבל אין כאן הדדיות. אתה גם מבקש ממני שאני אתן לך תמונות וגם שאתן בך אמון, בלי שאתה נותן לי קודם איזו מקדמה או משהו כדי להבטיח את האמון הזה".
2 צפייה בגלריה
אונליפנס. התרבות נרמלה את האתר הזה והיום לכל דוגמנית שנייה יש חשבון
(צילום: shutterstock)
פתאום הופיעה שיחה על צג הטלפון. זה הבחור מהאינסטגרם. עניתי. "היי, יובל. אני מבטיח לך שאני עושה הכול איתך כאן בטלפון. אין לך מה לדאוג. אני איתך בכל צעד ולא מתנתק. את יכולה לבטוח בי. יש לי הרבה נשים בצוות, ובאמת שאני לא מכניס כל אחת, אבל את מיוחדת! כבר היום תקבלי את הסכום. לפי מה שראיתי אצלך באינסטגרם, זה גם ככה תמונות שאת מעלה להנאתך, וסתם שתדעי שזה יכול להיגמר גם בסכומים הרבה יותר גבוהים. גברים מוכנים לשלם על כל דבר שנחשב ל'חריג' - שיערות בבית שחי, שיערות בכוס, פיפי, קקי, כל דבר".
"היי היי, בוא נרגע רגע. התחלנו לדבר על כפות רגליים, שחי אולי גם זורם לי, אבל בוא נעצור". פתאום הרגשתי שאני עושה עם אדם זר לחלוטין משא ומתן על הגוף שלי, כאילו שהוא היה מוצר. זה היה מוזר. "הכול בסדר", הוא ניסה להרגיע. "אנחנו נעשה רק מה שנוח לך, אל תדאגי. את לא תשלחי מה שלא תרצי".
עצרתי לרגע, נשמתי והתחלתי לחשוב על ההצעה: זה או שאני עושה "על החיים ועל המוות", לוקחת סיכון ושולחת תמונות לא כאלה נוראיות ואפילו מטופשות של רגליים לבנאדם שאני לא מכירה, בשביל סיכוי לסכום שיכול ממש לעזור לי עכשיו, או שאני מוותרת. בסוף החלטתי שאשלח לו תמונות שגם ככה יש לי בטלפון, אבל כן, אני הולכת על זה.
התחלתי לשלוח לו תמונה ועוד תמונה ועוד אחת, וכדור השלג הזה רק הלך וגדל, עד שכבר לא הייתה דרך חזרה. "את מהממת! את מדהימה! וואו!", הוא הגיב על תמונה של כף הרגל שלי. "באמת, אנחנו נעשה כל כך הרבה כסף יחד! אבל בשביל זה אני צריך עוד קצת ממך. לא רק רגליים. יש לך תמונה של השחי?"
כאלו יש לי בשפע. "וואו, ידעתי שאת משהו מיוחד!", הוא הגיב על תמונה שצילמתי אי שם ב-2017, והרגשתי שהיא מספיק רחוקה בשביל לשלוח אותה. בתמונה אני מרימה יד וחושפת שחי פרוע. "התמונה הזאת מושלמת, את מהממת! כמעט סיימנו".
שלפתי מהאוב את כל ה'נודס' ששלחתי בעברי, או שהעליתי מתישהו לאינסטגרם. בשלב זה, אלו כבר לא היו רק תמונות של רגליים. הרגשתי שמשהו זדוני השתלט עליי. נהייתי מרוגשת, האנדרנלין זרם לי בדם ונשאבתי פנימה. על כל תמונה ששלחתי, הוא הרים לי ועודד אותי, מספר לי כמה שאני מהממת, ואיזה חזה מושלם יש לי, וכמה כסף נעשה יחד בגלל שאני כזאת שווה. פתאום המושג "שווה" קיבל משמעות אחרת. אני שווה כסף. הגוף שלי שווה כסף. העידוד שלו לגוף שלי הצליח לקחת אותי בטבעיות רחוק יותר ויותר, ופתאום תמונות הגוף כללו כבר את המותן, והבטן, והחזה, ופתאום פטמה מציצה. כי הכול מעלה את השווי שלי.
"התחלתי לשלוח לו תמונה ועוד תמונה ועוד אחת, וכדור השלג הזה רק הלך וגדל, עד שכבר לא הייתה דרך חזרה. 'את מהממת! את מדהימה! וואו!', הוא הגיב על תמונה של כף הרגל שלי. 'באמת, אנחנו נעשה כל כך הרבה כסף יחד! אבל בשביל זה אני צריך עוד קצת ממך'"
"יש לך כבר מספיק תמונות, לא? אשמח לראות את ההעברה המדוברת", כתבתי, אך בליבי הייתי סקפטית. בשלב זה כבר הרגשתי שאני מעורבת במשהו מפוקפק, ועדיין לקחתי את הסיכון. רק שבמקום להעביר את הכסף המדובר, אותו "רז" התחיל לבקר פתאום את התמונות ששלחתי. "זאת פחות טובה, תצלמי מחדש", הוא ביקש. בהתחלה עוד ניסיתי, אך בשלב מסוים התעייפתי. הרגשתי שאני בובה על מדף, והריגוש נעלם. כל הסיפור הזה כבר ממש התחיל להגעיל אותי. לא יכולתי יותר להסתכל על עצמי.
ככל שהוא הנחה אותי יותר איך לצלם ומה לצלם, כך התמונות הפכו לזולות, מעובדות ומתאמצות. הכיף והשחרור שאפיין את התמונות הראשונות ששלחתי, אלו שצילמתי בעבר עבור עצמי ולהנאתי, נעלמו מרגע שהוא התחיל לביים אותי. נוצרה אוירה של סחר, של גוף שמוצג לראווה. רציתי כבר לסיים עם הדבר הזה.
"יופי, יש לי את כל מה שאני צריך מבחינת תמונות. את מהממת!", הוא כתב לבסוף, ואז הוסיף, "עכשיו צריך לעבור לסרטונים". "רגע, מה?!". השעה כבר הייתה מאוחרת והייתי עייפה ועצבנית. למה כל פעם הוא מגלה לי פרט חדש ש"נחוץ לו כדי לסיים"? הרי הכול התחיל מתמונות רגליים! זה היה אמור להסתיים ברגליים! רגע, איך הגעתי לכאן?!
"סרטונים של הרגליים באורך של דקה, כל אחד לפי הדגשים שאתן לך. את זה נעשה יחד ואני אתן לך ממש הנחיות מה צריך להראות".
מסתבר שלעסקי ה"תשלום תמורת תמונות" יש חוקים ברורים. מדובר במבנה מאורגן שעבור כל סוג של שירות יש תמחור מקובל. לתמונה יש מחיר, ואם הגבר רוצה עוד מאותה בחורה, הוא מבקש גם וידאו. לפי הנהלים מדובר בסרטון באורך של דקה, שבו האישה מציגה כמו בובה את אותו אזור או איבר. אם הוא רוצה יותר, הוא מקבל וידאו יותר "פולשני", שכולל דגשים לפי בקשותיו של היוזר שמשלם.
הדגשים האלה יכולים לכלול ישיבה על הרצפה, הצגה של הגוף מרחוק, הצגה של הרגליים והגוף מקרוב, הצגה של רגליים ופטמה שפתאום נחשפת לה, הצגה של רגליים פלוס ישבן, הצגה של כפות רגליים מכל הכיוונים. "אבל זה וידאו מבויים, והוא נועד להציג את הגוף", סיכם. פה כבר הרגשתי כמו סוג של סחורה, או אולי זונה?
"אני לא רוצה לצלם לך סרטון. הדיאלוג שלנו התחיל בכך שאני שולחת לך תמונות. לא ציינת וידאו בשום שלב של השיחה, ולא על זה הסכמתי", התמקחתי איתו, כאילו שאנחנו בשוק. "יובל, מאמי, אין לך מה לדאוג. אף אחד לא ידע שזאת את! אנחנו כמעט מסיימים ואוכל להעביר לך את כל הסכום".
"אני לא הסכמתי על וידאו, ובטח שלא הסכמתי לצלם את הישבן שלי! הסכמתי על רגליים, ולא נעים לי שאתה ממשיך לקחת אותי יותר ויותר רחוק".
"יובל, איך את יכולה להגיד שאני לוקח אותך לאן שאת לא רוצה? את לא סומכת עליי? אני בחיים, בחיים לא אעשה דבר כזה! את לא נותנת בי אמון".
שוב המניפולציה הזאת?! התחלתי לכעוס. הרגשתי שהבחור הזה הוא סרסור שרואה בגוף שלי פוטנציאל עסקי, ולא אכפת לו באמת מהגבולות שלי. מבחינתו אני פרה, והוא יניב ממני את מקסימום הרווחים שהוא רק יכול. יש לה רגליים יפות? כסף. שיער בשחי? עוד כסף. יש לה שיער ערווה? עוד ועוד כסף.
הבנתי שהלכתי רחוק מדי. קול פנימי בתוכי צעק, "תעצרי!", אבל התקשיתי לעצור כי כבר התחלתי, כי תכף מסיימים, כי תכף יהיה לי כסף שיוכל לפתור לי הרבה צרות בתקופה כלכלית קשה, אחת הקשות שחוויתי. "אני לא מוכנה להמשיך עם זה. אני רוצה את הכסף, אפילו חלקית, על מה שכבר שלחתי לך", כתבתי והלכתי לישון.
"לרגע הייתי כזאת, הייתי זונה. גם אם לא חדרו אליי, היה לי סרסור, שלא כיבד את הגבולות שלי. הוא רצה לשאוב מהגוף שלי את מלוא הכסף שהוא יכול"
למחרת קיבלתי את ההודעה הבאה: "מחקתי את כל התמונות שלך, אין לך מה לדאוג. אני לא יכול לעבוד אם אין בי אמון". ניסיתי להגיב אבל קלטתי שהוא חסם אותי. אין לי באמת מושג אם הבנאדם מחק את התמונות, אם הוא עושה בהן שימוש למטרות רווח ומוכר אותן, או אם הוא משתמש בהן להנאתו האישית - והאמת שזה גם לא משנה לי. לקחתי נשימה עמוקה, החלטתי שאני לא נכנסת לפאניקה, ושאני שמה את המקרה הזה מאחוריי.
אבל המקרה הזה לא נעלם מהר כל כך מהמערכת שלי. ארבעה שבועות לקחו לי להפסיק להירתע מהגוף שלי, ולחזור להרגיש בנוח לצלם את עצמי באופן מהנה, בלי להיגעל, כי פתאום כל ההנאה שהייתה לי פעם, נצבעה באור אחר. כי כשהסתכלתי על עצמי, ראיתי מוצר. גם החשק המיני שלי נפגע כתוצאה מהמקרה הזה. לפחות הפסקתי להרגיש כמו זונה, כי לרגע הייתי כזאת, הייתי זונה. גם אם לא חדרו אליי, היה לי סרסור, שלא כיבד את הגבולות שלי. הוא רצה לשאוב מהגוף שלי את מלוא הכסף שהוא יכול.
הקטע העצוב הוא שכשאני נהנית מהגוף שלי ובוחרת להציג אותו איך שאני רוצה ובהתאם לגבולות האישיים שלי - הסביבה קוראת לי "זונה", או "פראיירית", כאילו שהתרגלנו שגוף של אישה הוא מטבע עובר לסוחר. הצטלמת בעירום כי את חושבת שזה יפה ובא לך על התמונה הזאת? את סתם פראיירית שנותנת את עצמך בחינם.
אבל הגוף הזה הוא שלי. היצירה הזאת היא שלי, ועירום זה לא רק מיניות. זה גם מכאובים, וקמטים, והיסטוריה. וכשאני מעלה תמונות שחושפות את הגוף שלי, אני עושה את זה כי אני אוהבת את הגוף הזה, וחושבת שהתמונה הזאת יפה ושהגוף שלי יפה, ושמדובר ביצירה שבא לי לחגוג.
כשאני עושה את זה "בחינם", בלי לבקש תמורה כספית, אז אני "זולה", וכשאני מבקשת כסף, אני "זונה". הלוואי שיום אחד נצליח לנתק את הקונוטציות המיניות מהגוף העירום, ונתרגל לראות יותר עירום נשי במרחב. כשזה יקרה, הגוף הנשי פשוט יהיה גוף, ולא רק משהו שצריך לשלם עליו.
