כבר הרבה זמן שאני עוקבת באינסטגרם אחרי אמן מרתק שממש עושה לי את זה. על פי התמונות שהוא מעלה, זיהיתי את בית הקפה שבו הוא נוהג לשבת כמעט מדי יום, והחלטתי שאקפוץ לשם בשביל לנסות ולראות אותו "באקראיות". גררתי את ידידי אלי וישבנו יחד, לוגמים קפוצ'ינו על חלב שקדים, בוהים בכיעורה של דרום תל אביב ומחכים שהאמן והמרגריטה שלו יפסעו פנימה. שעתיים אחרי כן, הוא סוף-סוף הגיע! בגב זקוף וגוף בנוי היטב, הוא צעד אל תוך בית הקפה והתיישב לבסוף במרפסת.
מי שלא ראתה "הכלה מאיסטנבול" לא תצליח לדמיין את המנגינה שהתנגנה ברקע. נשבעת, התרגשתי. אלי לא הבין את פשר המבטים שהגנבתי אל קצה המרפסת. כמו שרואים כוכב בטלוויזיה, זיהיתי את הבחור שאני מחבבת, וזה עוד לפני ששמעתי אותו מדבר. ניסיתי למשוך את מבטו ותהיתי אם יזהה אותי. אחרי הכל, גם הוא עוקב אחריי, הוא אפילו עשה לי לייק לפני כמה ימים. הייתי מהופנטת. בחנתי כל צעד שלו – את הדרך בה ישב ואת האופן שבו אחז בכוס האספרסו הקטנה. האם יצלם אותה לסטורי שלו?
"יאללה כבר, לכי תתחילי איתו!", אמר לי אלי שסבלנותו פקעה כשהבין שאני מרוכזת באחר ובקושי מגיבה אליו. מה, באמת להתחיל איתו? זהו? זה הרגע? שאלתי את עצמי, והלב שלי החל לדפוק. שכחתי איך מתחילים עם בחור פנים אל מול פנים, ועוד בשעות הבוקר, כשאני לא שיכורה. זה קביל? זה יעבוד? מה בעצם להגיד לו? שאלות רבות הטרידו את מנוחתי, אבל הנדסתי את כל הלו"ז שלי בשביל להגיע לבית קפה הזה, והיה לי ברור שאסור לי לפספס את ההזדמנות.
מוזיקת מעליות וחיוך של משוגעת
לקחתי אוויר וקמתי מהכיסא. צעדתי לכיוון השולחן שלו בביטחון מלא. כשהתקרבתי אליו בדיוק הנייד שלו צלצל והוא ענה, אז המשכתי להתקדם ועברתי אותו. נעמדתי מול עמדת המים, מזגתי לעצמי כוס ושתיתי. ואז שוב מזגתי ושתיתי. דרך החלון קלטתי איך אלי בחן כל צעד שלי, מתאפק שלא לשלוף את הסמארטפון ולתעד אותי.
המשכתי להשקיף אל המתרחש עד שרגע האמת הגיע - האמן הניח את הנייד על השולחן. עוד שלוק נוסף מהמים ויצאתי מחוץ לבית הקפה. היו לי עוד לפחות חמישה צעדים בשביל להתחרט ולחזור לשולחן שלי. מוזיקת המתנה שהזכירה מנגינת מעליות בקעה מתוך המכשיר שלו, שני כלבים רחרחו האחד לשני את הטוסיק, מכונית כמעט התנגשה ברוכב קורקינט. חמשת הצעדים תמו ומבטינו סוף-סוף נפגשו.
"אני ממש אוהבת את האמנות שלך", יריתי. הוא פער את עיניו וחייך חיוך גדול. "איזה כיף, תודה". שקט של שלוש שניות שרר בנינו. "באמת, אני... בכל פעם שאתה מעלה פוסט אני...", חיפשתי את המילים שיעזרו לי להביע עד כמה הוא מוצא חן בעיניי, ואז אמרתי, "הכול עוצר". דיברתי בתנועת ידיים מוגזמת על מנת להעצים את הערצתי לאמנות שלו (וגם לפלג גופו העליון והחטוב).
ידיו הונחו על ליבו בהוקרת תודה. "וואו... תודה רבה לך", אמר. "בשביל זה אני עושה את זה". חיוך עצום השתלט על פניי, חיוך של משוגעת. מוזיקת ההמתנה המשיכה להתנגן ושתקנו. הזמן לא שיחק לטובתי, הראש שלי עבד מהר, המוח ניסה לאותת לפה שלי לסתום, אבל כוחן של המילים גבר על ההיגיון.
"אנחנו עוקבים אחד אחרי השני באינסטגרם", עדכנתי אותו, כשבאמת רציתי להגיד, "אתה לא מזהה אותי? זאת אני, טל. עשית לי לייק לפני כמה ימים". ציפיתי שהוא יתפעל וישאל ישר לשמי, אולי גם יציע לי לשבת לצידו, אבל הוא הסתפק במילה אחת בלבד, "וואלה".
מזווית העין ראיתי את אלי מתפקע מצחוק. טוב שהוא צחק כי משם המצב רק הידרדר. בראשי החלה לצפצף אזעקה, מתריעה מפני גל צונאמי של מילים לא קשורות שעתיד להגיע ולהציף את כל האנשים שנכחו במקום. "אני גם יוצרת", המשכתי בשיחה שנכפתה עליו. "כלומר, אני כותבת. אז כשאתה מעלה תמונה באינסטגרם אני...", האזעקות בראשי הדהדו, מפריעות לי לשמוע את המחשבות שלי. אלי כבר כמעט ושלף את הנייד שלו כדי לתעד אותי ברגע השפלתי. "אני פשוט עוצרת את כל מה שאני עושה באותו הרגע ואז כותבת בהשראתך", שיקרתי לו.
האמן זז בחוסר נוחות בכיסאו. נשארתי לעמוד שם כמו סתומה ומוזיקת המעליות מהנייד שלו צרמה לי באוזניים, בזמן שהוא שקע בחזרה אל הנייד והפסיק להסתכל עליי. הבנתי שזה לא צלח. תוך כדי מלמול של "טוב, תודה, ביי", צעדתי מושפלת וחפוית ראש בחזרה אל השולחן.
"אלוהים, את מוזרה", אלי פסק וראיתי שהוא מתאמץ שלא להתפוצץ מרוב צחוק. "בשביל זה גררת אותנו לכאן?", התרעם. "בשביל להתחיל עם בחור מאינסטגרם? למה פשוט לא שלחת לו הודעה וחסכת מעצמך את הפדיחה הזאת? קצת הזוי, לא?"
למה זה הזוי? ניסיתי להבין. הרי כשהיינו בתיכון, היינו עושות רונדלים מסביב למסדרונות בית הספר בשביל להיתקל בשמיניסט שהיינו דלוקות עליו. כשקיבלנו רישיון היינו נוסעות עם הרכב הלוך-חזור ברחוב שהוא גר, רק בשביל הסיכוי שאולי הוא יצא רגע לזרוק את הזבל. בימים שלפני הרשתות החברתיות היינו באמת מכינים את השטח, בודקים איפה ומתי נוכל להיתקל במושא אהבתנו, ואז קופצים לשם בכל הכוח.
רק שפעם לא קראו לנו הזויות. זאת הייתה הנורמה. הרי את רוב הגברים שהכי אהבתי בחיי הכרתי באופן לא מתוכנן, מבלי לדעת שהם קיימים בכלל לפני כן. בין אם זה היה במסגרות של לימודים ועבודה, בהודו, במסיבה היפסטרית ביפו ואפילו בחומוסיה השכונתית. זה פשוט קרה באופן אקראי.
ואתם יודעים מה? עם כל המבוכה, לפעמים זה נחמד להתרגש כמו בת 16 גם כשאת בת 34. הרי אם נישאר מוגנות מאחורי המסכים, איך נדע שאנחנו יכולות להרגיש דברים בהכי אמיתי שיש? לטוב ולפחות טוב, כי שום דבר רע לא באמת קרה, מקסימום הוא יחשוב שאני עוד גרופית הזויה.