"ברור לך שזו הגזמה פראית?", הוא כתב לי, אבל אני לא הרגשתי שאני עושה דרמה. הכי הגיוני היה שניפגש בסוף השבוע, ולא רק מפני שהייתה לי יומולדת יומיים קודם, אלא מכיוון שאנחנו ממילא נפגשים רק אחת לשבוע, כמו קשר של צבא, או אם תרצו - קשר עם אמא גרושה שלא מפגישה בין היזיז שלה לבין הילדה.
אז עכשיו לא נתראה שבועיים, מפני שברשימת סדר העדיפויות של הבחור מסיבה עם חברים, מסתבר, היא אירוע חשוב יותר. כל מאמנת לענייני דייטינג תגיד שבתרגום חופשי, משמעות הדבר היא שהוא פשוט לא מספיק בעניין שלי.
לא אשקר, נפגעתי.
לכתוב אני אולי יודעת, אבל לדבר – קצת פחות. כלומר, אני עלולה לפעמים להיות דברנית גדולה או קשקשנית דגולה, אבל להגיד באמת את מה שאני מרגישה או צריכה, תוך לקיחת סיכון שזה לא יתקבל אצל הצד השני, זו כבר באמת הגזמה פראית עבורי.
מאז גירושיי, כשמשהו מפריע לי בקשר, יותר טבעי לי לחתוך בבום ולא להישאר במקום שבו אני מרגישה פגועה. לחילופין, אם כבר אני בוחרת להישאר, הרבה יותר קל לי להתרחק ולהסתגר עד שההרגשה הפגיעה מתמסמסת. הסיבה העיקרית לשתיקה היא הפחד להצטייר בעיני הצד השני כמי שעושה דרמה.
כולן יודעות שמיזיז אסור לצפות
לאחרונה, הפחד הזה התגשם כשהעזתי לבטא את מורת רוחי מהבחירה לצאת עם חברים במקום לבלות איתי. מסיבה זולה וריקנית ניצחה ערב אינטימי. עלבון כבש את גרוני, אבל הפעם, שלא כהרגלי, הצלחתי גם לומר לו את מה שאני חושבת.
"כשאת מגיבה כך, אני עוד יותר נבהל מזוגיות", הוא כתב לי, והבהיל אותי לרגע מכך שהבהלתי אותו. חשבתי על כל הפעמים שבהן הבנתי, השלמתי וזרמתי עם הרצון של הצד השני, גם כשהוא התנגש ברצונות ובצרכים שלי, אבל הפעם זו הייתה אכזבה אחת יותר מדי וכבר לא היה לי מה להפסיד.
הרגשתי במקום נמוך מאוד. גם אם השלמתי עם היזיזות הזו, אף על פי שברור לשנינו שהייתי רוצה לעבור את המשוכה לעבר זוגיות, אני לא מסוגלת להשלים עם קשר שבו תדירות המפגשים נמוכה יותר מים המלח, או עם קשר שבו לצד השני לא באמת אכפת לבטל אותי סביב יום ההולדת שלי. תהיתי אם זה הופך אותי באמת לבחורה דרמטית, הרי כולן יודעות שמיזיז אסור לצפות.
ברור לי שאילו הייתי בזוגיות כהלכתה, לא הייתי נעלבת מערב שבו בן הזוג רוצה לבלות עם החברים שלו. להפך, הייתי מעודדת כל מפגש כזה. אבל כשהמפגש החד-שבועי שלנו מתבטל לחלוטין לטובת יציאה עם חברים, זה כבר לא מחליק לי בגרון ואפילו מדליק לי צ'קלקה מהבהבת ופלאשבקים מהעבר.
15 שנים אחורה, הייתי בזוגיות עם בחור שגר מרחק כמה שעות נסיעה ממני, כך שהיינו נפגשים רק בסופי שבוע. באחת הפעמים הוא אמר לי שהוא רוצה להעביר את סוף השבוע עם החברים שלו במקום איתי. גם אז נדלקה לי הצ'קלקה בבטן, ובצדק. כעבור שבוע הוא אכן נפרד ממני. עכשיו הייתה לי הרגשה של דז'ה-וו.
בניגוד לאז, הפעם אני כבר מרשה לעצמי להסתכל לאמת בלבן של העיניים ולומר את מה שאני רואה. אני יודעת שגם אם התשובות שלו יסתובבו לי כמו סכין בתוך הבטן, אני אהיה חייבת לעמוד בזה. אני כבר לא מסוגלת להעמיד פנים שזה עבר לידי, או לשחק את הבחורה המושלמת רק כדי לא להרחיק אותו מהמשוגעת הדרמטית שיצאה ממני. נתתי לעלבון לצוף מולו בלי פאסון. יש מי שיקרא לזה אינטימיות.
יום הולדת הוא תמיד תקופה של חשבון נפש, אבל כדי להוסיף סיבה למסיבה, הכנסתי את עצמי לניסוי. כחלק מקורס שאני לומדת, במשך שבוע ממוקד בחנתי את המיניות שלי וגיליתי שאני לא סתם מתייפחת כמו תינוקת, הכאב צף אצלי כמו ביוב שעלה על גדותיו. יש לי סתימה במערכת. אני אולי עושה סקס מספק אבל במסגרת מערכת יחסים שאינה מספקת.
מה הלאה? אני תוהה. בשבילי זו אכזבה אחת יותר מדי, אבל במקום לחתוך, לשבור את הכלים ולחסום אותו כמו שרציתי ברגע הראשון בלי שום הודעה מוקדמת, החלטתי הפעם לנשום לתוך הכאב הזה, להכיל את תחושת הדחייה החמוצה ולתת לדברים לשקוע בלי לברוח. ואולי, רק אולי, זה אומר שאני לא כזו דרמה קווין כמו שהוא חושב.
