עמדתי בפתח הדירה שלו, הוא פתח לי את הדלת והזמין אותי להיכנס למה שהסתמן כקשר חדש. "שוב רווק תל-אביבי?! את לא לומדת מטעויות?", הדהדו בראשי מילותיה של איילה. באופן מפתיע זו היתה דירה נקייה, שלא לומר מצוחצחת. הנה, אולי לא כל הרווקים התל-אביביים דומים זה לזה, חשבתי לעצמי. גם לא לכולן מזל כמו שלי - בשנייה שמסתיים קשר אחד, למצוא את עצמן עם מה שנדמה כמו פוטנציאל לקשר חדש, או לפחות לדייט שני.
מיכל למשל מקפידה לציין בכל שיחה שהיא כבר נצח בטינדר, ובקושי דייט שפוי אחד היה לה. היא מזכירה לי להודות ליקום ששומר עליי, ושולח אליי גבר שיחזיק לי את יד ואולי עוד כמה איברים, ויש בזה משהו. אני באמת בת מזל במובן מסוים. אז למה לכל הרוחות אני לא מצליחה להתרגש מהמעמד ומתנהגת כמו גווייה נטולת שמחת חיים? התשובה הברורה היא שזה הרגע חוויתי פרידה, והתחלה חדשה היא קודם כל גם סוף, חותמת מכאיבה על תעודת הפטירה של הקשר שנגמר. בנוסף לכך, אני בכלל לא מחבבת התחלות, ממש כמו שאני שונאת להיכנס לבריכה ברגע הראשון כשהמים קרים מאוד. אני רוצה להיות בשלב שבו כבר מתרגלים לטמפרטורה, שלא לומר נמצאים עמוק בתוך הקשר.
זה ידוע שהמגע הראשון הוא גם המרגש מכולם, קצת כמו הסוכריה הראשונה שטועמים אחרי שפותחים את הצנצנת. יש אנשים שאפילו מכורים לפתיחת צנצנות, להתרגשות שמציפה אותם אחרי שהם צולחים את האתגר ההתחלתי והטעם מתגלה על הלשון. אני נמנית עם המכורות לטעם. כשטעים לי אני נשארת. ועכשיו, כשנפרדתי מהטעם המוכר, אני צריכה להיגמל.
אבל זה לא מספיק רק להיגמל מהאקס. צריך גם להימנע מההשוואה הבלתי אפשרית בינו לבין התחליף המר שלו. וקשה לי להימנע מהשוואות. אני מחפשת את החיבוק הצמוד, את הסקס האלוהי, כמהה לאינטימיות ולחברות הטובה שהיתה לי – ולא מוצאת דבר מכל אלה, למרות שברור שאי אפשר להשוות היכרות ראשונית לקשר שנבנה והעמיק במשך שנים. אלא שהמחשבות שלי מתרוצצות כמו אש בשדה קוצים, דוחקות את קול ההיגיון לפינה שולית ולא רלוונטית במוחי הקודח, וכופות עליי את ההשוואה הבלתי נמנעת, השוואה ששום טוב לא יכול לצאת ממנה.
הוא כמו פלסטר כשאני צריכה חוסם עורקים
אומרים שאין כמו קשר חדש כדי להתגבר על קשר ישן, כך שאולי שלב הריבאונד שאני נמצאת בו כרגע הוא טבעי ובלתי נמנע. מצד שני, הבחור הזה מקבל אותי מרוסקת כמו אוכל של תינוקות, לא מקום טוב או בריא מדי כדי להתחיל ממנו את הזוגיות החדשה שלי. אני גם קצת מרגישה שעם כל הכבוד לריבאונד ולשרירים שלו, הבחור הזה יכול אולי רק לאלחש לי את הכאב, אבל הוא אפילו לא פלסטר כשאני צריכה חוסם עורקים. לא די בכך שהוא לא מרפא דבר כרגע, אלא שהוא אפילו מחמיר את המצב ומעמיק בתוכי את הפצע. אני שוב מתקשה להתנער מההשוואות, והבחור החדש נופל בכולן.
בשורה התחתונה, נראה שבמקום לרוץ לגבר הבא, וחרף הרצון לשקם את האגו המרוסק, להימנע מלהיות לבד ובעיקר להסיח את הדעת, נחוצה לי תקופת צינון. כדי להתחיל מחדש המערכת צריכה להתנקות מכל הזיכרונות שעדיין טריים אצלי בחושים. ועד שיגיע איזה מנעולן טוב ללב החסום שלי, אני מעדיפה לשבות. בלי מערכות יחסים, בלי דייטים, בלי קשרים מזדמנים ובעיקר בלי השוואות. כמו תמיד, זה ממילא רק הזמן שמרפא את הכול, לא משנה כמה ריבאונדים יהיו לך וכמה שרירים יהיו להם.
