"אתה מבין שזה היה סטוץ חד-פעמי וחסר משמעות? שלא לדבר על זה שזה קרה שלושה ימים לפני שבכלל הכרתי אותך". אני יושב מולה ומקשיב לכל מילה שהיא אומרת, מודע לעובדה שמה שעובר לי בראש חסר כל היגיון, ולמרות זאת אני לא מצליח להשתלט על התחושה שעוטפת אותי. תחושה שמעולם לא חשתי בעבר. קנאה. בכל שנותיי ועם כל ההיסטוריה שלי, מעולם לא קינאתי לבחורה שהייתה איתי, בין אם היא הייתה סתם מישהי שיצאתי איתה, חברה שלי או אפילו אשתי.
אנחנו יושבים מרחק ארבעה מטרים בלבד מהספה עליה התנשקנו בפעם הראשונה, שנמצאת בסך הכל כמה צעדים מהמיטה שלה שאליה המשכנו כמה ימים אחרי אותה נשיקה, ברגע שבו כבר אי אפשר היה להחזיק את זה יותר בפנים. בזמן שהיא מדברת אני מדמיין את כל השתלשלות האירועים ביניהם, בלי לדעת איזה חלק בסרט שעובר לי בראש באמת קרה ומה מנותק מהמציאות.
משהו בסיפור שהיא מספרת מרגיש לי מוכר מדי. אני זוכר מצוין איך הרגישו לנו כל שנייה, כל נגיעה וכל צעד שעשינו יחד מהרגע הראשון שבו נפגשנו ועד לשיחה הזו, אך כשאני משחזר את ההתחלה שלנו, במקום לראות את עצמי בסיטואציה אני רואה אותו, את הבחור הרנדומלי וחסר המשמעות הזה. מאחר שאין לי מושג איך הוא נראה, אני מדמיין אותו ובדמיון שלי הוא חתיך הורס. הוא חייב להיות אם הצליח לכבוש מישהי כמוה, גם אם רק לסטוץ קצר של כמה שעות.
"ברור, מה יש לך? מה זה קשור אליי בכלל, אפילו לא ידעת על קיומי", אני משקר בניסיון להסתיר את המחשבות שלי, אבל היא קוראת את העיניים שלי ומבינה שאין קשר בין המילים שיוצאות לי מהפה למחשבות שעוברות לי בראש. "שתדע לך שזה מחמיא לי ממש שאתה מקנא קצת", היא אומרת ומחייכת את החיוך שלה שממיס אותי.
"אבל אהוב שלי, אני לא מבינה למה אתה מקנא באיזה סטוץ חסר משמעות, ובאקסים שלי למשל, שעל החשובים מהם אתה יודע ומכיר את הסיפורים כל כך טוב, אתה לא מקנא? אותם אהבתי, אתה יודע. מה אתה מקנא באיזה מישהו שלא רק שלא אראה יותר, גם חתכתי ממנו ביום שאחרי? וחוץ מזה, תראה מה יש בינינו, אני לא מפסיקה לעוף עליך. למה אתה בוחר להתעסק בשטויות במקום להתעסק בנו?"
אני מסתכל עליה ורואה מולי את כל מה שרציתי וביקשתי לעצמי בבחורה. היופי שלה משאיר אותי ללא מילים, השכל שלה משאיר אותי ללא תשובות והחיוך שלה משאיר אותי ללא אוויר. אני יודע שאני חייב לשחק את זה נכון עכשיו, כי אם לא אעשה את זה, אבריח אותה. אני מנסה להסביר לה משהו על קנאה אצל גברים. מנסה להסביר לה שאני מבין ומעריך רגשות, אז אני לא מקנא בגברים שהיא אהבה, להפך. אני בכלל חושב שהם טיפשים קצת. אם הם זכו שבחורה כמוה תאהב אותם והצליחו להרוס את זה איכשהו, אז הם סתם טיפשים ומה יש לי לקנא בהם? עם כל הענווה, הם אפילו לא מהווים תחרות עבורי כי את הטעויות שלהם הם כבר עשו, וברור לי שאני לא אטעה ככה בחיים.
קנאה גברית
אני מנסה להסביר לה את זה תחת הכותרת של "קנאה גברית", כאילו שאני יודע משהו על כלל הגברים ומוסמך לדבר בשמם, אבל זה רק בגלל שזה הופך את זה לקל יותר עבורי. האמת היא שזו הקנאה הפרטית שלי. אני כל כך מתבייש בה, שאני מעדיף להשליך את זה על כל המין הגברי מתוך תקווה שזה יעשה לה קצת היגיון, למרות שאין שום דבר הגיוני בתחושות שלי. לך תסביר לה בצורה רציונלית שהמחשבה על מישהו אחר שזכה להרגיש אותה, לשמוע אותה ולהזיע איתה, בלי להשקיע טיפת מאמץ בלגרום לה להרגיש משהו, זה מה שמטריף אותך באמת.
בשלב מסוים אני קולט שמשהו במבט שלה משתנה. "אתה רוצה לדעת את כל האמת? אין לך מושג כמה כעסתי על עצמי אחרי זה. הרגשתי רע עם זה כי אני נמצאת במקום בחיים שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה, וזה ממש לא סטוצים מזדמנים, והרגשתי שזה רק מרחיק אותי ממה שאני באמת מייחלת לו", היא אומרת ואני רואה דמעה קטנה בזווית העין שלה.
"איך קראת לעצמך פעם? 'סחורה פגומה'? אז זה מה שהרגשתי. אבל שיהיה לך ברור, אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה. זה היה רגע כזה של צורך בתשומת לב והוא היה שם, אז עשיתי מה שהתחשק לי באותו הרגע. זה שלי ורק שלי, ולך אין שום זכות להיכנס לזה". אני יודע שהיא צודקת במיליון אחוז ועדיין, משהו בתוכי לא מצליח לשחרר את המחשבות האלה.
מספר ימים מאוחר יותר אני מבין את המצב שהכנסתי אותה אליו. אני מבין איזה אידיוט הייתי, ואני קולט שכל התקף הקנאה הזה הגיע ממקום של ספק שלי בעצמי, בנו, חשש פנימי שכל מה שקורה לנו הוא טוב מדי בשביל להיות אמיתי, ושזה בטח עוד רגע ייגמר.
מהשנייה שנפגשנו ניסיתי להבין עם עצמי איך זה קרה, איך זה שאי אפשר להפריד בינינו, איך זה שמישהי כמוה בכלל מסתכלת עליי ומוכנה לקבל את כל השיט שאני סוחב איתי. הרי בדיוק כשהרגשתי שמאסתי בכל חוסר המשמעות שאופף כל מערכת יחסים שאני נכנס אליה, רגע לפני שאיבדתי אמון באפשרות שיכול להיות אחרת, שנייה לפני שנכנעתי לסיפור של עצמי שאני מפנטז על משהו שפשוט לא קיים, היא הגיעה משום מקום והראתה לי שמה שאני רוצה דווקא כן קיים. וזה הטריף את שנינו, סחף אותנו למקומות שלא הצלחנו להבין.
אני מבין כמה מטומטם יצאתי בתגובה שלי כי הרי אם המצב היה הפוך, והיא הייתה זו שטוחנת סיפור שלא קשור אליה, שקרה בתקופה שבכלל לא הייתי מודע לקיומה, הייתי קם והולך או אומר לה ללכת. לא ברור לי איך היא לא עשתה את זה באותו הרגע.
אחרי כמה חודשים, כשהיא כבר כן החליטה לעשות את זה, הסיפור הזה עלה שוב, הפעם מצידה. "אתה זוכר את הסטוץ ההוא שסיפרתי לך עליו, זה שקרה לפני שהכרנו?", היא פתחה, "אז אני יודעת שהיה לך קשה איתו, ושלא באמת הצלחת לשחרר. שיהיה לך ברור, זאת ממש לא הסיבה שבגללה אנחנו נפרדים, אבל אני חייבת להגיד לך משהו כי אתה חשוב לי – בפעם הבאה תתאמץ יותר לראות את מי שעומדת מולך ולא את האגו שלך.
"לא הקשבת כשאמרתי לך שזה היה סטוץ חד-פעמי וחסר משמעות. אתה, לעומת זאת...", אני מחכה שהיא תשלים את המשפט, אבל היא רק מדביקה לי נשיקה על השפתיים, רגע לפני שהיא מתרחקת ממני ומשאירה אותי עם ההבנה שאולי אני לא צריך לדעת הכל.
