את יותם הכרתי בקפה מתחת לבית. הלכתי לשם לאכול צהריים כי האוכל שאמא שלי הביאה לי נגמר, וזה היה או לאכול סנדוויץ' בבית קפה, עם מעט מדי מילוי ביותר מדי כסף, או לגווע ברעב. אז הלכתי על האופציה הראשונה. לקחתי איתי את הלפטופ כדי לכתוב, ואמרתי לעצמי שהפעם אני באמת אכתוב, ולא רק אשתמש בו כדי להתחבא מאחורי המסך, ולהציץ על בנים חתיכים בניסיון לנחש האם הבחורה שהם יושבים איתה היא חברה שלהם.
זה היה יומיים אחרי שחתכתי מאיתי. לא כי רציתי, פשוט כי הזמן שלקח לו לענות לי להודעה התארך בהדרגתיות ובאופן עקבי. באיזשהו שלב, החלטתי שהגיע הזמן לשים לו דד-ליין – יש לו עד יום אחד לענות לי להודעה - וגם זה בלחץ, אחרת אני חותכת.
כשזה הגיע ליומיים החלטתי לחתוך. הוא אמר שהוא מכבד את ההחלטה שלי ומקווה שאני לא מתבאסת עליו או משהו, ואני אמרתי לו שאני ממש לא מתבאסת ושאני מקווה שהוא יידרס על ידי משאית. באותו היום גמלה בליבי ההחלטה - אני לוקחת הפסקה מבנים. די. הבנים בחיים שלי סתם שואבים ממני אנרגיה שאני יכולה לנתב למקומות הרבה יותר טובים, כמו לכתוב עליהם טורים למשל.
אז הלכתי לקפה, וקלטתי שיותם, המלצר החתיך, בוחן אותי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. אבל הייתי חזקה וכמעט שלא עשיתי לו עיניים בחזרה. זה לגמרי עבד, ובסוף, כשהזמנתי חשבון, הוא בא ושאל בצורה הכי ישירה אם הוא יכול לקבל את המספר שלי. ניסיתי לנסח משפט שאומר בצורה יפה ולא מעליבה שאני כרגע פחות בעניין של להכיר, ובאמת הוא לא נעלב בכלל כשאמרתי לו שכן, בטח שאפשר, וכתבתי לו את המספר שלי על מפית כי אסור להם לשלוף פלאפון במשמרת. באמת שרציתי להגיד לא, אבל הוא מאוד גבוה ולי יש מעט מאוד אופי.
הלכתי הביתה והבטחתי לעצמי שהפעם לא אחכה להודעה. אני, כאמור, מנתבת את האנרגיות שלי למקומות אחרים. ומה אתם יודעים? ההודעה הגיעה כבר באותו היום! מסתבר שהודעות מגיעות הרבה יותר מהר כשלא מחכים להן.
הוא היה חמוד, דאג לשאול לשלומי, ושאל אם אני רוצה להיפגש בערב. סך הכול, הודעה די סטנדרטית ונורמטיבית, אבל במונחים של תל-אביבית שרגילה, ובכן, לבנים תל-אביבים, זאת כבר הודעה אליפות. 10 נקודות ליותם! חייכתי לעצמי. התחלה טובה מאוד!
כבר התחלתי לחשוב שאולי הוא יפתיע אותי לטובה, והוא באמת הפתיע אותי לטובה. בניגוד לאיתי, ולכל הטעויות שקדמו לו, הוא היה רגיש, מתעניין ומשתף, ובגדול מאוד נוכח, עד שהוא נהיה יותר מדי נוכח. יותם רצה להיפגש כל הזמן, הגיע לבקר אותי בעבודה, שלח הודעה בערך שלוש פעמים ביום, ודאג להזכיר לי כמה שאני נדירה ומהממת בכל פגישה שלנו (מה שנכון. אבל עדיין, תרגיע קצת, גבר).
קצת קריפי, אבל חמוד
ההתנהגות הזאת גרמה לי לתהות - למה לבנים אין אמצע? כאילו, זה או שהם שולחים לך הודעה פעם בשבוע, ובכללי נותנים לך הרגשה שכל דבר בחיים שלהם כרגע מעניין אותם יותר ממך, או שהם מתקשרים אלייך חמש פעמים ביום, עושים לך לייקים לתמונות מ-2013 כאחרוני הקריפים, ושבוע אחרי שהכרתם הם נותנים לך את ההרגשה שאם תפסיקי לצאת איתם, הם בגדול ימותו מזה.
בכל מקרה, החלטתי שככה אי אפשר להמשיך, וכשהוא בא לבקר אותי בעבודה בלי להודיע מראש, החלטתי שזהו, היום אני חותכת. יש צחוקים ויש חלאס, ולהגיע אליי לעבודה ללא התראה זה חד-משמעית חלאס. הלכתי לשירותים, וכשחזרתי ראיתי אותו שעון על הבר, מדבר עם הברמן. מסתבר שהם חברים מהתיכון. פתאום ראיתי אותו כמו שראיתי אותו אז, בפעם הראשונה בקפה. הוא נראה לי מקסים, יפה, חמוד וגבוה. מאוד גבוה.
באותו הערב דיברנו, ואמרתי לו שזה פחות מתאים כשהוא מגיע אליי לעבודה בהפתעה. הוא אמר שהוא ממש מבין, ושהוא פשוט היה בסביבה ורצה לראות אותי. בעצם זה די חמוד, חשבתי לעצמי. עדיין קצת קריפי, אבל קריפי חמוד. כשהלכתי לישון בלילה (לבד, תירגעו), חשבתי על זה. אני הרי ממש לא הבחורה היחידה שנרתעת כשבחור מרעיף עליה כמויות של תשומת לב. למה קשה לנו לקבל יחס כל כך טוב מבחור? איך זה שבמקום לשמוח מהעובדה שהוא עף עליי ככה, אני רק מתעצבנת וחושדת?
האם זה בגלל שהתרגלתי לדושים תל-אביביים שמשאירים אותי על אש קטנה ונותנים לי להזיע עד שהם מואילים בטובם לשלוח וואטסאפ מסכן פעם בשלושה ימים? או שאולי זה בגלל שיש לי אמא ביקורתית שגרמה לי לחשוד בכל בחור שמחבב אותי, כי איך ייתכן שהוא לא רואה את כל הפגמים שלי? ואולי אני פשוט לא מעריכה את עצמי מספיק, ולא מסוגלת להעריך מישהו שכן מעריך? מישהו שרואה איזו מהממת אני. ככה, כמו שאני. ולא רק שהוא רואה, הוא גם מספיק גבר כדי לא לפחד להראות לי את זה.
בינתיים אין לי תשובות לכל התהיות הללו, אבל כן יצאתי עם מסקנה אחת ברורה - אני נותנת לזה צ'אנס. צ'אנס אמיתי. יאללה, שיעוף עליי. ואללה, יש על מה.
