ב-2013 ישבתי בהודו לעוד שיחת נפש עם ישראלית שאני לא מכירה ודיברנו על החיים. הייתי בת 27 כאשר בחורה בת 34 ניסתה לקטע לי את האופטימיות שהייתי שרויה בה בנוגע לעתיד שלי. "חכי שתהיי רווקה בת 34, ואז נראה אם עדיין תישארי אופטימית ותאמיני באהבה", היא אמרה בטון מריר. אני זוכרת שריחמתי עליה ולא הבנתי מה קרה לה שהיא כועסת על העולם ככה, ולמה היא לא מאמינה שבסוף הכול מסתדר לטובה.
"הכול מדויק בחיים האלה, וגם זוגיות טובה מגיעה בזמן הנכון", עניתי לה והיא הגיבה בגלגול עיניים. שנה בלבד אחרי כן, זיהיתי אותה בכתבה שעסקה ברווקות ישראליות בנות 35 שהחליטו לוותר על המרדף אחר האהבה. מעניין אם היה לה מאז קמבק.
קאט ל-2020, ואני בת 34 וחצי ועודני רווקה. באחד הימים הגשומים ביותר שהיו החודש, מצאתי עצמי רצה בגשם כבד, רטובה עד לשד עצמותיי. הייתי בדרכי לתיאטרון "גשר" להצגה "רווקים ורווקות" שמבוססת על מחזה שכתב חנוך לוין כבר ב-1985. מסתבר שלוין חזה את העתיד במדויק, והצליח לתאר את האקלים של עידן הטינדר ושאר אפליקציות ההיכרויות של ימינו: מרוב אופציות ואפשרויות, הרווקים והרווקות שמשתמשים באפליקציה נותרים לבדם.
במהלך הצפייה גיליתי שההצגה הזו - לא רק שהיא רלוונטית מאוד ל-2020, לתדהמתי הרבה אף ראיתי את עצמי בכל אחת מהדמויות, נשים וגברים כאחד! פעם הייתי האישה הפתטית הזאת שמבקשת רחמים ממושא אהבתה, פעם הייתי הגבר המתעלל נפשית בליבה של אחרת, אחר כך הפכתי לאישה בוגדנית ונצלנית וחוזר חלילה.
לייט בלומרית קלאסית
איך הפכתי להיות הרווקה הזאת שהולכת סחור-סחור ולא מוצאת מנוחה? אני מניחה שכבחורה שנחשבת ל"לייט-בלומרית" קלאסית, רציתי לפצות את עצמי על החסך של גיל ההתבגרות וניסיתי שיהיו לי כמה שיותר מערכות יחסים כדי שיהיה לי מה לספר לחבר'ה. אחר כך הסתובבתי עם התירוץ ש"אני אמנית, אז אני צריכה לחוות את החיים ולקבל כמה שיותר השראה". ידעתי שאני רוצה לחוות אהבה מטריפה, סוערת, כזאת שתעשה לי סלט בבטן, ובחרתי בגברים שלעולם לא יוכלו להיות איתי באמת. חששתי שאם תהיה לי אהבה בריאה מדי ונורמלית, לא יישאר לי על מה לכתוב.
ואכן, חיי האהבה שלי מתאפיינים בעיקר במודל האיום ונורא הזה שמושתת על להתאהב בטיפוסים הלא נכונים. אהבתי את מי שהיה נשוי, אהבתי את מי ששיחק בי, אהבתי עד שנשרף לי הלב ומאז בערך הוא לא השתקם. עברתי לא מעט מערכות יחסים לא נכונות כאלה עד שמבלי לשים לב, הפכתי לכל מה שאני לא רוצה להיות:
1. רווקה ממורמרת.
2. אישה בוגרת שעדיין יוצאים לה חצ'קונים.
3. דמות ממחזה של חנוך לוין.
הקריקטורה שלי ושל כל סיפורי הרווקים-רווקות של חברי וחברותיי נתנה לי סטירה לפרצוף. לא רק שאני רווקה בת 34, גם הפכתי להיות החברה הצינית הזאת שלא נותנת לחברות שלה לשפוך בפניה את הלב. אגב, גם אני לא שופכת את הלב שלי יותר. הנחלים מספיק מזוהמים וחבל על הים.
בתום ההצגה, יצאתי אל הגשם שהמשיך להעיק. פגשתי בחוץ חלק מהשחקנים ולצדם בחורה מהממת בת 27. היא הייתה כל כך יפה, רזה ושמחה, עד שלא יכולתי לשאת את זה. שחקן שהכיר אותי שאל אם נהניתי מההצגה. "ההצגה הייתה נהדרת", עניתי. "הבעיה שלי היא שהזדהיתי מדי עם כל הדמויות".
"אויש, את מגזימה. בת כמה את בכלל?", שאלה פתאום הצעירה הרזה והשמחה. שמחת החיים שלה, היופי והעור החלק שלה הכעיסו אותי.
"לא, תגידי לי את קודם", ביקשתי ממנה בטון מאיים, בזמן שהנוכחים נעמדו והקשיבו.
"27", אמרה.
"יופי. אז אני בת 34, או-קיי? ובישראל להיות רווקה בת 34 זה לא קל", פתחתי מבלי להתכוון. "אנשים מעירים לי שאני רווקה ו...".
"אם היית באיראן היו תולים אותך", צחק אחד השחקנים.
"תודה רבה על האופטימיות", השבתי בכעס.
בת ה-27 עישנה סיגריה והרהרה בדבריי, ונדמה היה שאני שומעת את הקול הפנימי שלה תוהה, "למה היא כל כך כועסת על העולם? הכול מדויק, גם זוגיות טובה מגיעה בזמן הנכון".
אני יודעת שזה נשמע שהפכתי לממורמרת ההיא שפגשתי בהודו, אבל האמת היא שאני לא ממורמרת וגם לא חרדה. אני עדיין אופטימית ומאמינה באהבה, פשוט הלכתי לאיבוד בשדה הזה של הרווקות וההצגה הכניסה אותי למבוך של שאלות. אני עדיין מאמינה בלב שלם שהכול מדויק, ושגם זוגיות טובה תמצא אותי בסוף. ותודה לחנוך לוין שהזכיר לי שאני צריכה להתאפס על עצמי לפני שאגמור כמו אחת הדמויות שלו. אבל לפני שאפתח טינדר או אלך להפרשת חלה לרווקות, יש למישהו טיפ - איך מטפלים באקנה?
