נגמר הסגר, נפתחו הברים, המסעדות קמו לתחייה, ובגדול, נגיף הקורונה כבר לא מספק את התירוץ המובן מאליו לשאלה האיומה מכול: "למה את לא יוצאת לדייטים?". אז נכון, היו לי עוד כמה שבועות של חסד עד לקבלת התו הירוק, ואחרי זה עוד כמה ימים של נחת כשנשענתי על תופעות הלוואי שהגיעו אחרי החיסון השני, אבל זהו, נגמר. אז יצאתי לדייט.
זוכרים אותי? ענבל, רווקה, 35, רמת השרון - זו שעושה קניות אצל ההורים אבל מסרבת לצאת עם גבר בן 40 שעדיין חולק סלון עם הוריו? אז אחרי שרעננתי את זיכרונכם, אני רוצה לספר על דייט מעניין מאוד שהיה לי. אמרתי מעניין? התכוונתי טראומתי.
חברה, המכנה את עצמה "אחות", הכריזה שמצאה את הגבר המושלם עבורי. אני אחסוך מכם פרטים כמו מי הוא ומה הוא עושה, ורק אומר שבמקרה שלה, בגלל שהיא באמת מכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם הזה (לפעמים אפילו יותר ממני!), מיד הסכמתי. בכל זאת, מדובר באחות. אותה אחות (תזכורת לעצמי: לנשל אותה מהירושה דחוף) נתנה לבחור את המספר שלי, והאחרון לא חיכה יותר מדי זמן וצלצל אליי כבר למחרת. לזכותו יאמר שבאמת הייתה שיחה מעניינת. קצת קורונה, קצת אקסים, נחמד.
המדינה זאת אני
קבענו להיפגש בבר השכונתי ברמת השרון, מחווה שמאוד הערכתי. בכל זאת, לא בכל יום מתאפשר לי להוציא תל-אביבי מהחנייה שלו בשעות הערב. נפגשנו וההתחלה הייתה טובה. המשכנו את השיחה שהתחלנו ואז הגיע אותו רגע משנה גורל. הטלפון שלי, שהיה מונח לידי (כי ככה זה בתחום העיתונות - הטלפון לא נח אף פעם), הבהב. ביקשתי סליחה, הסברתי שזה נוטיפיקיישן שקשור לעבודה והצצתי בנייד.
כשסיימתי, הוא הביט בי ואמר, "את יודעת, באמת לא שאלתי אותך מה את עושה בחיים", ומיד חייכתי וסיפרתי שאני עיתונאית. הפרצוף שלו טיפה התעקם. הנחתי שזה בגלל הטקילה אז לא ייחסתי לכך חשיבות, ואז הוא שאל אותי, "עיתונאית... איפה?". ועניתי לו ב-ynet.
ובכן, את מה שקרה בעקבות אותה תשובה אני (או הברמן) לא נשכח לעולם: אותו עלם חמודות הסתכל עליי במבט נגעל, מלא בבוז, ובלי לחשוב פעמיים אמר, "איכסססס, יא שמאלנית מגעילה". פייר? אני מודה שנחנקתי. באמת. לרגע הרגשתי שכל האוויר בבר נגמר. הסתכלתי עליו בשוק, קיוויתי ששמעתי לא נכון, ושאלתי אותו מה הוא אמר, ואותו עלם חמודות חזר בשמחה על מילותיו, ואף הוסיף "שרק בגללי המדינה נראית כפי שהיא נראית" (למה הוא בדיוק התכוון בכך? הוא לא הרחיב).
הודיתי לבחור על חוות הדעת שלו, אמרתי לו שזה באמת גרם לי להרגיש מאוד משמעותית - בכל זאת, המדינה נראית כך בגללי. הבחור לא חשב בכלל להתנצל. הוא עזב בזעם את הבר, תוך כדי שהוא מסנן קללות עסיסיות מבין שיניו, בזמן שאני נשארתי במקום, המומה ונבוכה. נבוכה בשבילו, כמובן. לפני שהוא הספיק לעזוב את המקום בזעם, עוד התלבטתי בראשי אם לספר לו שדווקא גדלתי בבית שמאז ומתמיד הצביע ליכוד. האמת? יש מצב שאפילו הספקתי לזרוק את זה באוויר, אבל מרוב הלם אני לא באמת זוכרת.
זה לא סוד שפוליטיקה היא אחד הנושאים הבודדים בעולם שיכולים לפוצץ כל מפגש חברתי במאית השנייה, אבל לנבוח על מישהי שהיא שמאלנית (או ימנית - זה לא באמת משנה) רק בגלל שהיא עובדת במקום מסוים?! ברצינות? זו רק אני או שאותו בחור, ויש מצב שהעולם כולו, קצת השתגע? ואולי זו באמת רק אני, ובגלל שאני נמנעת עד כמה שאפשר מלצאת לדייטים, לא קיבלתי את הממו ומסתבר שזה לגיטימי לקלל את הדייט שלך בגלל מקום העבודה שלה.
אתם בטח רוצים לדעת מה עלה בגורל החברה שלי, AKA האחות, בסופו של הדייט, נכון? ובכן, אני רק יכולה לומר שלראשונה בחיינו המשותפים, היא נותרה חסרת מילים. אני, לעומת זאת, עדיין מזכירה את הנושא בכל הזדמנות אפשרית. בינינו, אין כמו מצפון טוב שאפשר לשמור למקרה חירום.
כך או כך, נראה לי שהרווחתי ביושר עוד חודש לפחות (!) ללא דייטים. ולכל מי שמתכוון לטעון אחרת, קחו בחשבון שאם עד עכשיו רכבתי על גל הסגר, חיסונים, תופעות הלוואי והתו הירוק - עכשיו אני לחלוטין הולכת להשתמש בתירוץ הטראומה הנפשית שעברתי. ושלא נדבר על זה שהוא אפילו לא שילם את החשבון!
