"את בת 35, תתפשרי", אמרו לי "מביני עניין" בסוף השבוע האחרון, ואם לומר את האמת – הדבר היחיד שחשבתי להתפשר עליו באותו רגע הוא בבחירת החפץ שהתחשק לי לזרוק לעברם.
הפעם אני הולכת לוותר על הציניות המתבקשת כדי לפנות לכל הרווקות ששומעות את המילים שאני שומעת לפחות אחת לשבוע, ולהגיד להן – חברות, אין שום סיבה בעולם שתתפשרו, שום סיבה. וגם כשהם מתחילים עם כל הטענות הידועות על הגיל, הביציות ו"את רוצה להיות אימא מבוגרת?" - שום דבר מזה לא שווה שתתפשרו על הרצון שלכן להיות מאושרות. כלום.
עוד בנושא:
אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות זה שלכולם יהיה מה להגיד, תמיד. בין אם זה לייעץ לי להתפשר על בחור ("אז מה אם הוא גרוש עם חמישה ילדים? שטויות!"), או ברצון שלי לקדם את עצמי מבחינה קרייריסטית ("אף גבר לא רוצה אישה קרייריסטית"). אפילו על המראה החיצוני שלי כבר ספגתי הערות ("אולי תעשי קצת ספורט? זה בריא"). את כל הערות הסוגריים האלה אני בדרך כלל מקבלת בזרועות פתוחות ובאהבה רבה, בעיקר בגלל שאני מרחמת על אותם נותני העצות שכנראה חיים את חייהם בפשרה אחת גדולה.
לא אשקר, עשיתי הרבה טעויות בחיי, הלכתי על בחורים שהיה להם הכול מלבד הכבוד הבסיסי לאישה, אבל להגיד לכם שאני מתחרטת על זה? ממש לא. זה מה שבנה אותי והפך אותי למי שאני. אם בעבר פחדתי מהבדידות והתפשרתי על מי שאפשר כדי לא ללכת לישון לבד, היום אני מספיק חכמה כדי לבחור נכון ולעשות כל מה שצריך כדי לא לקום בבוקר עם האויב. ותאמינו לי – זה שווה הכול.
עוד משהו שלמדתי זה שאני חייבת לכבד את עצמי, כי רק כך גם הבחור שיגיע לחיי ידע לכבד אותי, ולא רק הבחור – הסביבה כולה. ברגע שתקומי בבוקר, תסתכלי במראה, תחייכי ותגידי לעצמך שמגיע לך להיות מאושרת, מגיע לך להיות נאהבת ומגיע לך למצוא את הבחור שאולי לא יוריד בשבילך את הירח, כי זאת קלישאה מטופשת, אבל בהחלט ייסע באמצע הלילה להביא לך טילון עוגיות (אפילו שאת לא בהיריון) - מתישהו זה יקרה, ואז את תגידי לעצמך תודה. תודה על שלא התפשרת על כל הדושים שעברת או שניסו להכיר לך במהלך הדרך.
רגע לפני סיום, אני רוצה לחזור לטענת הביציות. אחד הדברים השנואים עליי בעולם כולו הוא שכל ארחי-פרחי מהרחוב מרשה לעצמו להזכיר לי שאני בת 35, שהביציות שלי בסכנת הכחדה, שהסיכוי שלי להיות אימא חומק לי מבין האצבעות, ושאם לא אעשה משהו עכשיו, אני אתחרט על זה כל החיים.
חמודים, אני ישנה טוב בלילה, תודה על הדאגה. אני לא רוצה "למצוא שני הומואים כדי לגדל יחד ילדה", ואני גם לא רוצה "להתפשר על הבן של השכן של דודה שלך, שהוא בחור מקסים אבל מובטל בן 50". תודה רבה על הדאגה, אבל אולי במקום לדאוג לי, הגיע הזמן שתסתכלו פנימה ותדאגו למה שקורה אצלכם?
ואם כבר כנות, אז תנו לי לספר לכם שכן, רוב הזמן זה באמת כיף גדול להיות רווקה ולדעת שאת יכולה לעשות מה שמתחשק לך, מתי שבא לך וכמה שבא לך. אבל יש גם רגעי משבר, בדיוק כמו אצל אלה שנשואים. יש רגעים של בדידות, יש רגעים של כעס, יש רגעים שאת עדיין מאשימה את האקס הארור והמצלק שלך, אבל בדיוק כמו שאני לא מרשה לעצמי לחטט לכם בחיי הנישואים, אתם אל תחפרו לי בפצעים שלי. ואם אתם רואים אותי מחייכת, צאו מנקודת הנחה שזה בגלל שטוב לי, שלא חסר לי כלום ושהחיים מחייכים אליי בחזרה.
בבקשה תסמכו עליי שאני מספיק חכמה כדי לעשות את הבחירות הטובות ביותר עבורי, תזכרו שהביציות שלי הן לא עניינכם, ושאם אתם באמת רוצים לעזור, אז במקום לעכב אותי עם שאלות קיטבג מטופשות כשאני עמוסה בשקיות של סופר ושישיית סודה, תתחילו לסחוב. כרווקה – זו באמת העזרה היחידה שאני זקוקה לה כרגע. תודה.
